מפריחי היונים ההזויות

אם נתפתה לרגע להאמין באמיתוּת של הצהרות בעיצומה של מערכת בחירות, נוכל לומר שהליכוד היה מיוצג בכנסת ה-17 על-ידי 6 ח"כים בלבד. זו המסקנה המתבקשת מטענתו של בנימין נתניהו לחברי מרכז הליכוד כאשר ביקש מהם לוותר על זכותם לבחור את מועמדי המפלגה לכנסת והבטיח להם שהתמורה על הוויתור הזה תתבטא במהרה בתוספת של 6 מנדטים. זה מה שנשאר כאשר מורידים את התוספת מ-12 המנדטים שניתנו לליכוד (ובכללם המנדט ה-12 שניתן רק בזכות הסכם העודפים עם "ישראל ביתנו" והפרש של 116 קולות בין שתי השותפות להסכם).

נתניהו לא היה לבדו בין מפריחי היונים ההזויות בדרך אל הקלפי. היה גם אהוד אולמרט שהכריז בביטחון גמור כי המשחק כבר הוכרע לטובתו ומצא את עצמו בראש סיעה בת 29 ח"כים, הרחק מתחת ל-40 פלוס שנחזו בשיא כוחו בסקרים (ובלי יכולת לשמור לנציגיה את תיקי הביטחון והחינוך). היה גם עמיר פרץ שהריח, לדבריו, מהפך כמו זה של 1977 – רק במהופך – וסיים בפיגור של 3 מנדטים ו-70,000 קולות אחרי מה שקיבלו "העבודה-מימד" ו"עם אחד" בבחירות לכנסת ה-16. ואין סיבה לקפח את אביגדור ליברמן, שהצהיר – כאשר מדגמי הטלוויזיה ניבאו לו 13-14 מנדטים – כי בפעם הבאה תכבוש מפלגתו את השלטון (מה שנראה מפוקפק למדי כעבור חודשיים). גם לא את עוזי דיין, שהיה סמוך ובטוח כי הוא "מגרד" את אחוז החסימה, ו-18,753 הקולות שקיבל היו פחות משליש האחוז הזה.

בסך-הכל לא היה בכך חידוש גדול. לוי אשכול המנוח היה יכול להחיל על כל הבדיחות העצובות האלה את מכתם הזהב שלו "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים". אבל בימים שאשכול ובני-דורו היו בשטח – וגם קצת אחר-כך – קיבל הבוחר את הצ'קים חסרי-הכיסוי היישר מפי הסוס. בלי מעורבות רבה מדי של אסטרטגים ויועצי בחירות ופרסומאים שגויסו בחלקם מעבר לים, ועלו כולם בכסף טוב, והתיימרו בעברית קלוקלת "לנצח את הבחירות" באמצעות "סלוגנים" ו"מסרים" ותשדירי טלוויזיה, שיכתשו את יריביהם – שכירי-החרב המקצוענים של המפלגות האחרות.

ים של פרסום. אי-אפשר להצביע על שום מעלל אלקטורלי שרשמו לזכותם האנשים שמתמחים בלעבוד עלינו בעיניים. צילום: איי-פי

ואילו במערכת הבחירות האחרונה היו גם כל הכוכבים האלה בתמונה - כמובן, לא בפעם הראשונה - והתוצאות, מותר כבר לומר, מוכיחות שהיה אפשר בהחלט בלעדיהם. זה, אולי, הלקח הברור היחיד שאפשר להפיק מחלוקת המושבים באולם המליאה של הכנסת ה-17.

אפשר להתווכח אם היצור האמורפי שנקרא "הבוחר" רצה אג'נדה חברתית במקום בטחונית-מדינית. יש מקום להתפלפל על מידת התמיכה שהעניק במוצהר להשלמת הגדר או לצעדים חד-צדדיים או לשינויים כאלה ואחרים בחלוקת המשאבים הלאומיים. אבל אי-אפשר להצביע על שום מעלל אלקטורלי שרשמו לזכותם האנשים שמתמחים בלעבוד עלינו בעיניים. אם להתבטא בנוסח המקובל על ה"ברנז'ה", יגענו ולא מצאנו שום "ספין" ששינה באמת את פני הזירה הפוליטית. אפילו לא בצירוף של "ספינים" קטנים שהכריעו יחד איזושהי כף.

נתחיל ב"קדימה", שאמצעי התקשורת התמסרו לה לכאורה, ורבים באמצעי התקשורת גם אמרו ואומרים לנו שהיא נולדה במוחם הקודח של האדלרים. אין ספק, המפלגה הזאת לא נוצרה בעקבות דיונים אידיאולוגיים ממושכים באוהלי הגדודים העבריים. לא היו לה - ובינתיים גם אין לה - מוסדות נבחרים (שפוליטיקאים מיומנים במפלגות הוותיקות יודעים להשפיע על ההרכבים שלהם ולתמרן אותם באמצעות תרגילים שונים ומשונים). נכון גם שהלוחשים על אוזני האב המייסד והקלף החזק שלה היו אנשי "פורום החווה", ולא עסקני "עם אחד" או בני משפחת הרב עובדיה יוסף או קומץ החסידים המושבעים של נתניהו.

אבל עדיין עומדת בעינה העובדה שמקצועני "קדימה" לא המציאו את הגלגל. אולי, אולי, הייתה להם תרומה מכרעת לכך שאריאל שרון לא נח די הצורך לאחר האירוע המוחי הראשון שעבר ולכן התרגש עליו האירוע השני, שיצר בבירור מציאות פוליטית חדשה. ברור לגמרי שכל כישוריהם ותרגיליהם לא הספיקו לשמור על המומנטום האלקטורלי שחוללה פרישת שרון מהליכוד. השילוב בינם ובין שרון רכב לא רע על גל האכזבה האדיר מהמפלגות הקיימות. בהעדרו של שרון, לא היה בכוחם להפיק מהגל הזה אפילו רבע מכלל המנדטים.

נעבור למפלגת העבודה שהישגיה הלא-מזהירים, שכבר נזכרו לעיל, בוודאי אינם יכולים ללמד על תרומה מופלאה של המקצוענים ששכרה. לא של המקומיים וגם לא של סטנלי גרינברג שהוזעק פה ושם מוושינגטון עם קבלות-כביכול מחלקו בנצחונות של קלינטון. נדלג למומחים שגייס נתניהו ברוסיה (מדינה ידועה משכבר הימים במערכות הבחירות שלה ובאשפי התעמולה שלהן). נעצור ב"ישראל ביתנו", שקראה אל הדגל את "הגדול מכולם", הקוסם ארתור פינקלשטיין, האיש שהפיק והפיץ למענה את הנוסחה המנצחת-כביכול של "נייט-נייט-דא".

עם רדת האבק שנוצר במערכת הבחירות, כאשר ליברמן איננו חבר ממשלה, קל וחומר שר לבטחון פנים, ואפילו לא נושא בתואר הנבוב של יו"ר האופוזיציה, יש יסוד למסקנה האופרטיבית הבאה: 11 המנדטים של ליברמן וחבורתו הם הישג לא מבוטל במאבקים הפנימיים של הימין. הם מלמדים שחלק ממאוכזבי נתניהו והליכוד מצאו להם מקלט לפחות לזמן-מה. אולי הם מספקים תשתית להתמודדות על הנהגת המהדורה הבאה, המשופצת, של הליכוד. אבל קשה לראות בהם יותר מכך, ולכן קשה לראות איזו השפעה מסעירה היתה הפעם לארתור פינקלשטיין.

אשר לגימלאים, לא המומחים לדעת קהל ולשטיפת מוח הם שיצרו את מרחב הבוחרים שמאסו בסחורה הישנה ולא התלהבו מ"קדימה" בלי שרון ולא רצו לוותר על זכותם להצביע. לא קוסמי תעמולה - שהתנהלה ממילא בקול דממה דקה - עשו את רפי איתן ועמיתיו האלמונים לאופציה נוחה כל-כך לרוב המכריע של 185,790 מצביעי "זך".

אשר למרצ-יחד, קל לתלות את 45,820 הקולות והמנדט האחד (מתוך שישה) שאיבדה בשלטי החוצות התמהוניים שלה. אבל דומה שהרבה יותר נכון לקשור את הפסדיה האלקטורליים בהתגשמות חלומה הישן. מפלגת העבודה אכן "הומרצה" לחלוטין לקראת הבחירות לכנסת ה-17 – והדעת נותנת שגם טכנאֵי בחירות מיומנים יותר מאלה ששכר יוסי ביילין (ואפילו הימנעותו מארוחת הבוקר המתוקשרת עם אביגדור ליברמן) לא היו יכולים להעלים את העובדה הזאת מעיני "העריקים".

למען האמת בפרסום תיזכר גם נסיבה מקילה אחת של הפרסומאים הפוליטיים, שלא סיפקו את הסחורה ולא השתלטו על הבחירות. בימים החד-ערוציים הרחוקים, כאשר תשדירי הבחירות היו חלק בלתי-נפרד מ"מדורת השבט", היתה אולי משמעות אלקטורלית אמיתית לתשדירים האלה ולכן גם למכלול המפיקים והפעלולים שלהם - אך לא עוד, בימים של כבלים ולוויינים ותחרות כלל-עולמית על תשומת-הלב הטלוויזיונית שלנו.

מוסר-השכל ראשון: גלובליזציה וקדמה טכנולוגית יכולות לסייע לדמוקרטיה, לפחות בעקיפין.

מוסר-השכל שני: יוצרי הבועות והסוחרים בהן לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. לפינקלשטיינים למיניהם תהיה פרנסה לא רעה גם בבחירות לכנסת ה-18, שיהיו כנראה לפני נובמבר 2010.