ניבי שנער-זמיר – "אלף-בית בדמוקרטיה"
תוכנית חינוכית לגיל הצעיר
הוצאת "אדם"
המדרשה לדמוקרטיה ולשלום על שם "אמיל גרינצוויג"
344 עמודים, 2005
נתן שרנסקי (עם רון דרמר) – "יתרון הדמוקרטיה"
על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור
הוצאת לשם
253 עמודים, 2005
התמונות של ילדי המפונים בגוש קטיף ושל נוער "עמונה" מחדדות את הבּוּרוּת העצומה שטופחה במשך שנים במערכת החינוך הישראלית. הן גם מעידות עד כמה הצליחה שרת החינוך היוצאת, לימור לבנת, להגשים את חלומה: חיזוק הוראת המורשת היהודית על חשבון מקצועות כמו היסטוריה, אזרחות ודמוקרטיה. במקום לחנך לפי דו"ח קרמניצר (שנועד לעצב אזרח פעיל ואחראי) ודו"ח שנהר (שנועד לטפח מורשת תרבותית מגוונת, ערכית ובעלת זיקה לעבר), מתקיים לימוד צר של היהדות.
אילו לימדו היסטוריה בבתי-הספר בהתנחלויות, היו הצעירים הנלהבים שם נוכחים לדעת שחייהם בשטחים הכבושים התנהלו בדרך בלתי-אפשרית. הם היו לומדים שאין בהיסטוריה עם, לאום או קבוצת אוכלוסייה, שהסכימו לחיות ללא קץ כשכבה משועבדת, נכבשת ונשלטת, ללא זכויות אזרח מינימליות. בסופו של דבר, כל קבוצה כזאת התקוממה ונלחמה על חירותה ועצמאותה. לימוד האזרחות - מקצוע שבני משפחתם, רבניהם ומוריהם ראו בו מוקצה - היה מקנה לילדי גוש קטיף ועמונה מושגי-יסוד בדמוקרטיה, ובעיקר מביא אותם להכרה שהשכנים שלהם הם בני-אדם ממש כמותם.
ספרהּ של ניבי שנער-זמיר, "אלף-בית בדמוקרטיה", יכול לסייע לכל ילדי ישראל - ולמוריהם בחינוך הקדם-יסודי והיסודי - בבירור מושגים, ערכים ורעיונות דמוקרטיים בסיסיים. הספר מבוסס על תוכנית המועברת ביישובים שונים בארץ - יהודיים וערביים – על-ידי צוות מנחים של מדרשת "אדם", בראשותה של גב' אוקי-מרושק-קלרמן, אישה רבת פעלים והצלחות, שהיא מומחית בנושא.
אזרחות היא נושא רב-תחומי, הנגזר מדיסציפלינות שונות (מדע המדינה, סוציולוגיה, היסטוריה, משפטים); בשל הקשר שלו לאקטואליה, נושא זה משקף מחלוקות רבות וטעון מאוד מבחינה רגשית ופוליטית. נושא הספר הזה, "חינוך לדמוקרטיה", הוא חלק מלימוד האזרחות - ולכן הוא כרוך בערכים ובהשקפות. זהו חינוך ל"הכרה בזכותו השווה של כל אדם לחירות" (עמ' 15), המתורגם לשוויון זכויות. מטרותיו ועקרונותיו של החינוך לדמוקרטיה מבוססים על גישה חינוכית הומניסטית ופלורליסטית, המורכבת מרצונות סותרים: מחד גיסא שמירת זכות הפרט, ומאידך גיסא אחריות חברתית - או הכרעה בין חופש אישי לבין מחויבות חברתית. בעזרת הספרות, האמנות הפלסטית, הדרמה, המוסיקה, המשחק והיצירה, כוללת תוכנית הלימוד המוצגת בספר את הנושאים הבאים:
חלק מההפעלות שהתוכנית מציעה, כמו גם רשימת הספרים, הפכו ל"קלאסיקה" בסדנאות להוראת דמוקרטיה. הדברים אמורים, למשל, ב"משחק השוקולד" (עמ' 98), שנועד לליבון נושא השוויון, ובהפעלות המרתקות בפרק "פתרון סכסוכים". מן הספרים נזכיר את "כשהעכבר והנחש נפגשו לראשונה" מאת שלי אלקיים, "איתמר פוגש ארנב" מאת דוד גרוסמן ו"הסיפור על האיש הירוק" של יהונתן גפן. אפילו אם חלק מההפעלות קשות מדי לקבוצת הגיל המיועדת (למשל, "מהי דמוקרטיה?" לילדי גן-ב', עמ' 36), הן מאפשרות הכרות ראשונית עם הנושא.
אך האם לימוד "אלף-בית בדמוקרטיה" גרידא, כשהוא מנותק מתוכנית לימודים במקצועות כמו תנ"ך, ספרות ואפילו מתמטיקה, מאפשר את יישום המושגים שנלמדו? ידוע שא/נשים אינם משליכים או מקישים בקלות מנושא אחד למשנהו. לא יהיה זה נכון להפריד את לימוד נושא ה"דמוקרטיה" מלימודם של נושאים אחרים. כל נושא ב"דמוקרטיה" חייב להילמד, להיות טבוע ומושרש, בכל מקצוע, בכל חג, מועד או אירוע, בבית-הספר. קשה להפריד בין דמוקרטיה כשיטה פוליטית לבין אורח חיים. דמוקרטיה היא שילוב של השניים.
ההוראה במסגרת בית-הספר איננה "דמוקרטית"; כל בית-ספר מבוסס על יחסים הירארכיים. כדי להתגבר על קושי מובנה זה, הספר מציע מגוון רחב מאוד של שיטות הוראה, אשר מאפשרות טיפוח של תרבות דמוקרטית ובכך מגשרות על הפער בין הרצוי לבין המצוי. זהו ספר לימוד מרשים במיוחד, לא רק בתוכנו, אלא גם בסוג הנייר, בצורת האות, בצבעוניוּת, בתוכנית שלו, בדרך שבה בנויים הפרקים - ובעיקר בדרכי הלימוד שהוא מציע.
את ספרו של נתן שרנסקי (עם רון דרמר; בתרגומו הרהוט והמסוגנן של יצחק טישלר), "יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור" (הנקרא באנגלית "מבחן הדמוקרטיה"), קראתי בעיקר מתוך סקרנות. הוא תורגם לעשר שפות, ביניהן קוריאנית ויפנית, (אך לא לרוסית), זכה לביקורות מחמיאות וטיפס לראש רשימת רבי-המכר בכל רחבי העולם. אפילו נשיא ארצות-הברית בכבודו ובעצמו שיבח ספר זה. ג'ורג' בוש תומך בהתלהבות בהשקפת עולמו של שרנסקי, שלפיה העולם נחלק לטובים ורעים; לאלה ש"בעדנו או נגדנו"; "בין אלה הנכונים להתמודד עם הרשע ובין המוכנים לפייס אותו" - ובקצרה, עולם בינארי: המערב הנוצרי, היודע להפריד בין דת למדינה, מול האיסלאם, שזהותו המהוּתנית אינה מאפשרת הפרדה כזאת.
הספר נועד לתרום לשיח הפוליטי העוסק במדיניות החוץ האמריקנית אחרי פיגועי 11 בספטמבר. זהו ספר בשבח הדמוקרטיזציה של הדיקטטורות, ומטרתו לחזק את הספקנים "השוללים את כוחה של החירות להביא תמורה במזרח התיכון [...] אסור למערב לבגוד בחירויות שעליהן הוא בנוי" (עמ' 37). מטרת הספר היא לעודד את המלחמה בטרור, ואת ארצות-הברית הלוחמת בעיראק כדי "לשנות את העולם", אך כפוליטיקאי ישראלי שרנסקי משמיע את הסתייגויותיו מהסכם אוסלו ומכל הסכם שנחתם בין מדינת ישראל לבין מדינה לא-דמוקרטית במזרח התיכון.
תוך השוואה בין הסכם הלסינקי משנת 1975 ובין הסכמי אוסלו מ-1993 מסיק שרנסקי שישראל החמיצה הזדמנות "לסייע בהקמת חברה פלסטינית שתתפתח למדינה דמוקרטית שתוכל לשמש חוליית חיבור לשלום ישראלי-ערבי רחב יותר" (עמ' 136). אם בהלסינקי העולם קישר בין זכויות אדם לבין יחסי מזרח-מערב, דבר שהביא בדיעבד לקריסת ברית-המועצות ב-1989, הרי שבאוסלו נמנע הקשר הזה ולכן לא חל שינוי משמעותי במזרח התיכון.
על-פי שרנסקי, הישראלים היו צריכים "להעמיד בפני הרשות הפלסטינית את הברירה שעמדה בעבר בפני הסובייטים: אם תבנו חברה חופשית לעמכם, העולם יאמץ אתכם אל לבו. אם תבנו חברת פחד, העולם ידחה אתכם" (עמ' 147). עד אז אסור לנהל משא ומתן עימם. נתניהו ("המבריק והכריזמטי" עמ' 148), הבין זאת, ולכן החזיר את ההדדיות לתהליך השלום. לדעתו של שרנסקי, הפלסטינים הפרו הסכמים - ואילו אנו, בוויתורינו, משכנעים אותם "עוד יותר בחולשתנו" (עמ' 166).
תולדות חייו של שרנסקי הן ללא ספק חומר לכמה ספרים מרתקים - ואפילו לתסריט הוליוודי - אך דעותיו לגבי דמוקרטיה, זכויות אדם או דת האיסלאם ראויות לביקורת: הן שטחיות, גזעניות, מלוות בעסקנות ישראלית, ובעיקר בהמון אהבת כבוד ונפיחות-יתר (אין אני ממעיטה, חלילה, בחשיבות העובדה שקרטר, קיסינג'ר, רייגן, קלינטון, פרס, ברק, שרון ועוד אישים נכבדים הקשיבו לשרנסקי, ואולי גם נהנו מהפגישות עמו - אך לא פעם עצם אזכורם בספר נועד רק לפאר את דברי הכותב).
שרנסקי טוען ל"בהירות מוסרית", אבל הוא מציג דוגמאות רדודות לצורך ההשוואה בין חברות המבוססות על חופש לבין חברות המבוססות על פחד. למשל, חברה חופשית, דהיינו דמוקרטית, נבחנת לדעתו ביכולת הניתנת לאנשים לעמוד בכיכר העיר ולהביע דעה בלי פחד מפני מעצר, מאסר או פגיעה פיזית (עמ' 55). זהו. האם כל אדם בבני-ברק או בירושלים - ערים במדינה דמוקרטית - יכול להשמיע את קולו ללא פחד מחרם ונידוי בקהילה? "דמוקרטיה" היא בראש ובראשונה "אמנה חברתית בין בני- אדם, המסכימים ביניהם להכיר בזכות השווה של כל אדם לחיות על פי אמונתו וערכיו, המעצבים מסגרות חברתיות ופוליטיות למימוש זכות זו" (שנער-זמיר, עמ' 33). אני תוהה אם שרנסקי עצמו מאמין בזכות השווה לחירות שיש לכל אדם באשר הוא.
בניגוד לחברה החופשית, אליבא דשרנסקי, חברת פחד נחלקת לשלוש קבוצות: המאמינים האמיתיים, הדיסידנטים והלוקים "בכפל-חשיבה". כדי להמחיש ממקור ראשון את מהותן של הקבוצות, ומהי משמעותם של חיים בחברת פחד, מספר שרנסקי אנקדוטה אישית שלימדה "לראות בשפתיי ולדבר בעיניי" (59). בהיותו בן חמש מת סטאלין. על אף שלימד אותו מי היה "הקָצַב הזה" דרש שרנסקי האב מבנו להתנהג כמו שאר הילדים ולשיר לסטאלין שירי הלל. כך החל הילד להבין את צביעותה של חברת הפחד.
כפולי-החשיבה לומדים לחקות כמו תוכים את האידיאולוגיה של המשטר ולהסתיר את האמונות האמיתיות שלהם. שלטון הפחד מתחזק בעזרת משקיפים זרים התומכים בו מבחוץ (כמו הסופר פויכטוונגר שהילל ב-1937 את המשטר הקומוניסטי בספרו "מוסקבה", או הכותבים על סין, הוואנה, הטאליבן באפגניסטאן, עיראק בזמנה, ערב הסעודית וצפון קוריאה). הם מכנים את כולם בשם "העם", אך רואים לנגד עיניהם רק את המאמינים האמיתיים, או מאות מיליוני כפולי-חשיבה, החיים באימה.
לדעתי, גם בראשית המאה ה-21 בעולם של דמוקרטיה לאומית/ אתנוקרטיה - שישראל היא דוגמא טובה לה - רבים מאתנו הם "מאמינים אמיתיים" הלוקים "בכפל-חשיבה". גם בדמוקרטיה לאומית קיים מתח תמידי בין הקבוצה האתנית הדומיננטית לבין קבוצות מיעוט, שאינן חשות הזדהות עם המדינה וחיות בפחד, ניכור ותסכול תמידיים. וכך גם לגבי "המאמינים האמיתיים" - האין הם מהווים את "חיילי המהפכה" הפטריוטיים בכל משטר? הרי בשם החברה החופשית הפעילו בארצות-הברית של בוש חוקים "פטריוטיים" שלא היו מביישים חברת פחד.
וודאי שאני מסכימה שדמוקרטיה - על כל נפתוליה והפרדוקסים שבהם היא מתקיימת - עדיפה תמיד על פני כל שיטה אחרת. אך לא יהיה זה נכון לראות רק את מעלותיה, מבלי להיות ערים לחולשותיה. בזהותו הקודמת, אנטולי (ולא נתן) שרנסקי, כמו חברו אנדריי סחרוב, ידע להילחם למען זכויות אדם ודמוקרטיזציה. לכן, המניפסט הזה של נתן שרנסקי צורם כל-כך. חסרה בו אותה "בהירות מוסרית" הנוגעת לזכויות אדם, שכה אפיינה את גלגולו הקודם של הכותב. שרנסקי החדש אינו מתייחס כלל להפרות "זכויות האדם" בידי ישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", עד 1966 - ולא לאלו הנמשכות יום-יום מאז החל הכיבוש ב-1967. אופייה המורכב של הדמוקרטיה והפער (הבלתי-נמנע, לעתים) בין הרצוי לבין המצוי אינם מוזכרים בספר.
הביבליוגרפיה לספר דלה ואיננה נשענת על ספרים טובים בנושא. הספר מסתמך בעיקר על דו"חות של מכוני מחקר אמריקניים ועל נאומים כדוגמת נאומו של הנשיא בוש על מצב האומה ב- 28.1.2003 ונאומו של רייגן בטקס הסיום באוניברסיטת נוטר-דאם במאי 1981. זהו ספר שצריך לתת לסטודנטים לקרוא כנושא למחקר על "כל מה שרצית לדעת על דמוקרטיה מפי שרנסקי - ולא השכלת". זהו מניפסט רדוד, שאינו מוסיף ולוּ הבנה קלושה לגבי מורכבותה של הדמוקרטיה, או לחלופין לגבי הבעייתיות של המודרנה לדת "האיסלאם".
