הנשים המזרחיות מהוות רבע מן האוכלוסייה, אך העובדה הזאת אינה משתקפת בייצוגן הפוליטי. ההגמוניה מסורה כתמיד בידי גברים ממוצא אשכנזי – שנקודת ההשקפה שלהם נתפשת כ"כללית" ו"לאומית" - ודרכן למוקדי ההכרעה והכוח נחסמת גם בידי נשים אשכנזיות (חרף הסיסמאות היפות של הפמיניזם) וגברים מזרחים (כדוגמת עמיר פרץ). ההשתתפות בבחירות היא אפוא חוויה פסימית ומטלטלת בעבור האישה המזרחית.
אם נבחן את תוצאות הבחירות מבעד לפריזמה של האישה המזרחית, מה נקבל? ראשית, נגלה עד כמה הפרספקטיבה הזאת נדירה באופני הניתוח של החברה הישראלית - בעיתונות הפופולרית מחד גיסא, ובמחקרים האקדמיים מאידך גיסא. נקודת ההשקפה הזאת נחשבת ל"צרה", "פרטיקולרית" ו"נוגעת לחלק קטן מן האוכלוסייה", אולם המציאות מגלה לנו תמונה אחרת לגמרי.
נשים מזרחיות מהוות 25 אחוז מן האוכלוסייה, ממש כמו הגברים האשכנזים (בהנחה שמספר הגברים והנשים בחברה מתחלק באופן שווה פחות או יותר). אך, אללי, נקודת המבט הגברית-אשכנזית נתפסת כ"כללית", "אוניברסלית" ו"לאומית", כמי שהאינטרסים שלה הם למעשה "האינטרסים של כולנו". למרבה הצער, עלינו לקרוע את מסך הרטוריקה הזה כל פעם מחדש.
האם נשים מזרחיות מיוצגות כיום בכנסת באופן פרופורציונלי לחלקן באוכלוסייה? מובן שלא - ובמונחי ייצוג, דומה כי מצבן אך הורע, בדומה למצבן של כלל הנשים בכנסת הנוכחית. במאמרה "תיאוריה מול מציאות" (שפורסם בגיליון האחרון של עיתון שדולת הנשים) חשפה מנכ"ל השדולה, עו"ד טלי שחר, את הפער העצום בין מצעיהן של המפלגות השונות - הקוראים ומתחייבים ל"ייצוג הולם" - לבין יישומן של ההבטחות בשטח.
מערך התירוצים וההצטדקויות באשר למחדל הזה הוא מרשים: "אחוזי ייצוג הנשים שהצבנו לנו כיעד לכל עשירייה אינם כוללים את המקום הראשון"; "מהמקום ה-20 אנחנו עומדים בייצוג הולם"; "מצב ייצוג הנשים במפלגתנו טוב לאין ערוך מן המצב במפלגות האחרות", ועוד ועוד. בכנסת הנוכחית יכהנו פחות נשים מאשר בכנסת הקודמת; זו נקודה לחובתה של כלל החברה בישראל - ואות קלון למערכת הפוליטית, שאינה מתכוונת לצמצם את הפער הבלתי-נסבל הזה. מימושה של הסיסמה "60 נשים בכנסת" נראה רחוק מתמיד.
נוסף לכך, כמעט כל חברות הכנסת הנוכחית הן אשכנזיות. חרף ההתיימרות לאינטרסים ה"אוניברסליים", "הכלל-נשיים", של הפמיניזם, אנו מגלים לא פעם כי האינטרסים של הנשים המזרחיות ושל הנשים האשכנזיות עומדים דווקא בסתירה אלה לאלה. דומה כי התחום הבוטה ביותר שבו נחשפים ניגודי האינטרסים הללו הוא תחום הכוח הכלכלי.
כאשר אנו מוסיפות למשוואה מזרחיות-אשכנזיות את הפרמטר המעמדי, מתגלה הקורלציה ההרסנית שיצרה ישראל בין אתניוּת למעמד. מצבן הכלכלי של רוב הנשים המזרחיות אינו טוב - ומדרך הטבע, הנושא הכלכלי עומד בראש סדר העדיפויות שלהן. 70 אחוז ממקבלי שכר המינימום הן נשים. נשים עניות. העלאת שכר המינימום היא הפעולה הדחופה ביותר לצורך העצמתן.
ההישג הכביר של שדולת הנשים - ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות - מתגלה בהקשר זה כהישג אשר שֵרת פלח מעמדי מובחן. נשים מועסקות על-ידי נשים אחרות; האם ייתכן סדר-יום זהה למעסיקה ולמועסקת? ודאי שלא. ניצול רב, סמוי וגלוי, מאפיין את המקום המפגיש שתי קבוצות מוחלשות.
אולם, דומה כי עם בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה מתרחשת, לראשונה, הלימה היסטורית בין ההצהרות בדבר מדיניות כלכלית שמאלית לבין אג'נדה מעשית אמיתית. השמאל הישראלי נחלץ מן האנומליה שאפיינה אותו: מפלגה שחרתה על דגלה חתירה לזכויות עובדים ועמידה מול כוחות ההון, בעוד שדווקא כוחות ההון והמעמד השבע הם אלה שהצביעו עבורה, ובכך סירסו את מדיניותה והפכו אותה לרטוריקה צבועה.
בשל הקֶשר אתניוּת-מעמד, השתנו גם הבוחרים: לראשונה ניצחה מפלגת העבודה בעיירות פיתוח ובריכוזי אוכלוסייה מזרחיים. "הבחירה הטבעית" בעבור אישה מזרחית היתה אפוא מפלגת העבודה. אולם, גם כאן מצאה עצמה האישה המזרחית בין שני כוחות (טובים וראויים כשלעצמם) המדברים תדירות בשמה: גברים מזרחים ונשים אשכנזיות - שלי יחימוביץ' מחד גיסא, ועמיר פרץ מאידך גיסא.
במחקר של יורם פרי (שהתפרסם ב-YNET) נתבקשו סטודנטים לתאר את ה"בית" של כל מפלגה: איזו מוסיקה שומעים בו, איך הוא נראה, מי נמצא בו, מה סדר-היום וכו'. הוא גילה כי דימויו של ה"בית" של מפלגת העבודה השתנה: לא עוד "הבית של האשכנזים". האוכל השתנה, וכמוהו האנשים, האווירה והעיסוקים. מסקנתו האופטימית היתה כי מפלגת העבודה הצליחה להפוך את עצמה ל"יותר ישראלית".
המחקר נערך לפני הבחירות, ותוצאות הבחירות מלמדות עד כמה טעה פרי באופטימיות שלו. החברה הישראלית משוסעת ומחולקת, והבוחרים האשכנזים הוותיקים נמלטו אל הגמלאים. אין "בית ישראלי"; יש "בית מזרחי" - ויש "בית אשכנזי", שאינו אוהב להיקרא כך ותופש עצמו כ"בית ישראלי" (ההגמוני לעולם אינו "צריך" להגדיר את עצמו) אך אינו נתפש ככזה על-ידי האחרים.
"קדימה", מצידה, ויתרה על אידיאולוגיית האנטי של "שינוי", ניצלה את גלי האהדה לשרון המוטל חסר-אונים בבית-החולים ושידרה "אי-מוגדרות" בכל התחומים - וכך הצליחה לדבר אל לבה של אוכלוסייה גדולה. אבל אין לשכוח שרוב העומדים בראשה הם אשכנזים, ומדיניותה הכלכלית בהחלט אינה מוגדרת כסוציאליסטית.
שאול מופז. היחלשותו של הצבא כמוקד כוח ויוקרה |
נדמה כי ישראל אינה בשלה עדיין לראש ממשלה מזרחי. היזכרו בדברי הגשש החיוור על "הרמטכ"ל התימני"; אין זה מקרי ששאול מופז היה הרמטכ"ל המזרחי הראשון - עם היחלשותו של הצבא כמוקד כוח ויוקרה בחברה הישראלית התאפשרה חדירתן של קבוצות "נחותות", כמו נשים ומזרחים, אל תוכו (ראו מחקריו של יגיל לוי בנושא); ולמרות זאת היתה תגובתו של מתן וילנאי, שהפסיד למופז, חריפה מאוד.
ההיררכיה המִדרגית שעל פיה בנויה ישראל לא השתנתה גם בבחירות הנוכחיות : גבר אשכנזי בראש (אהוד אולמרט), מתחתיו בסולם החשיבות אישה אשכנזיה (ציפי לבני) וגבר מזרחי (עמיר פרץ). נשים מזרחיות נדחקות הרחק ממוקדי קבלת ההחלטות ומצמתי העצבים של מדינת ישראל.
לאור הקושי האדיר שמפגינה ישראל "בעיכולו" של פרץ, התגלו דווקא חושיו הפוליטיים כנכונים. פרץ הקפיד על א'גנדה סוציאליסטית-מעמדית "קלאסית", וסרב לכרוך בה כל מרכיב אתני. אכן, יחד עם חברַי לקשת הדמוקרטית המזרחית, אני מצרה על כך. אולם לאור תוצאות הבחירות ובריחת המצביעים אל הגמלאים, ברור כי פרץ היה מפסיד קולות רבים אף יותר לו נשא בגלוי את "דגל המזרחיות", ודיבר על נושאים שלמרבה הצער הם עדיין בגדר טאבו בישראל של 2006:
· כיצד נוצר מעמד הפועלים בישראל? (ראו מאמרם של ספורטא ויונה, "החינוך הקדם-מקצועי ויצירת מעמד הפועלים בישראל", בספר מזרחים בישראל, הוצאת ואן ליר, 2002)
· מהו הקוריקולום החינוכי בבתי-הספר? (ראו יצירתו של מאיר גל, "9 מתוך 400", המדברת על מספר העמודים המתייחסים ליהדות המזרח, מתוך 400 עמודיו של ספר הכנה לבגרות; שאר העמודים מוקדשים ליהדות אשכנז)
· כיצד קרה כי הקאנון הישראלי בכל תחומי היצירה – מן האמנות הפלסטית, דרך הספרות ועד למוסיקה הגבוהה - מורכב בעיקר מיוצרים אשכנזים? (ראו מאמרה של שרה חינסקי "על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית")
· מהו סוג השלום שאליו אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "הסדרי שלום עם הפלסטינים"?
הבחירה כאישה מזרחית היא תמיד בחירה המסכסכת את הנפש עם עצמה, ומלווה בתחושות קשות ש"שום דבר לא השתנה" - ולכן גם "שום דבר לא ישתנה". אכן, שינויים חברתיים אינם מתרחשים בן-לילה, ודגמי מחשבה גזעניים נעקרים אך בקושי. אני שואבת עידוד מחברוּתִי בארגון הפמיניסטי- מזרחי "אחותי", מחברַי בַ"קשת", מקריאה באתר האינטרנט של "העוקץ" ומפגישה מקרית עם אנשים ישרי-דרך. יש תקווה לישראל.
