השמאל הישראלי ממשיך להידרדר מבחינה אלקטורלית ותדמיתית. “קדימה”, שעומדת בראש הקואליציה העתידית, תגשים את חזונו הפוליטי רק באופן חלקי - וגישתה הכלכלית-חברתית נוטה לימין הליברלי. כדי לשקם את השמאל, ובעקבותיו את המדינה כולה, יש להקים שמאל חדש ומחוזק (המורכב ממפלגת העבודה וממרצ), שמנהיגיו זונחים את המנטליות העסקנית ודבקים בחזון לטווח ארוך. חזון שכזה יקיף תחומים רבים: כלכלי, חברתי, חינוכי, פוליטי ולאומי.
בחירות ללא בשורה
אין בשורה בתוצאות הבחירות לכנסת ה-17, לא מבחינת המבנה של המערכת הפוליטית ולא מבחינת מה שקיבל השמאל. המפץ הגדול אכן התרחש, אבל הוא הניב תוצאות לא- מלהיבות. הפיצול המפלגתי גבר שוב, כי המפלגה הגדולה ביותר, “קדימה”, קיבלה רק 29 מנדטים, לעומת 38 מנדטים שקיבל הליכוד בבחירות הקודמות, כששרון עמד בראשו. התחזיות האופטימיות לגבי “קדימה” - 35 עד 40 מנדטים - שנתמכו בסקרים, לא התממשו.
בשלב זה, אי-אפשר לדעת אם “קדימה” תהיה מפלגת שלטון יציבה: היא הוקמה במהירות, הרכבה הטרוגני, אין לה זהות מוגדרת והפרספקטיבה של ד"ש תקפה גם לגביה. שיעור הלא-מצביעים הוא הגדול בתולדות המדינה, כ-37%, מה שמעיד על ניכור ומבוכה של חלקים גדולים מן הציבור - צעירים, מבוגרים וקשישים. מגמת הפרגמנטציה של המערכת הפוליטית, שנדמה היה כי נעלמה לאחר בחירות 2003, נמשכת. גם לאחר הבחירות האחרונות אין בישראל מפלגת שלטון איתנה ויציבה. אף מפלגה ואף מנהיג, במרכז ובשמאל, לא היה מוקד להזדהות ולהתלהבות בבחירות הללו.
הוא הדין לגבי הפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים, ששבעת המנדטים שלה באו ממי שהתייאשו מהמפלגות הקיימות והצביעו הצבעת מחאה. סביר להניח כי בבחירות הבאות המפלגה הזאת לא תהיה קיימת, כפי שנגוזו כמה מפלגות "אינסטנט" כמו ד"ש, "צומת" של רפול, מפלגת המרכז של יצחק מרדכי ושינוי של טומי לפיד. כל אלה מפלגות שקמו כתוצאה מתחושת המיאוס שעוררו המפלגות הוותיקות. במצב נזיל מעין זה, ייתכן שבבחירות הבאות נהיה עדים למפלגת "אינסטנט" חדשה שתיקח את רוב הקופה. מצב שכזה אינו מבשר טובות לדמוקרטיה הישראלית; היציבות השלטונית המיוחלת עדיין אינה מובטחת.
פרץ לא פרץ
התקוות האלקטורליות שתלו רבים בבחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה ומועמדהּ לראשות הממשלה לא התממשו. גם הפסטיבלים התקשורתיים סביב הצטרפותם של אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ ועמי אילון, והצגת הנבחרת הטובה של מפלגת העבודה, לא עזרו הרבה. ההתחדשות היא חלקית מאוד. שיפוץ החזית והגג עדיין אינו הופך את הבניין ליציב יותר, כל עוד היסודות מעורערים והקירות סדוקים. 19 מנדטים אולי אינם מפלה, אבל הם בהחלט לא הישג גדול. למעשה, תוצאה זו אפילו נמוכה יותר מזו שהשיגו מפלגת העבודה ו"עם אחד" גם יחד בכנסת הקודמת.
הנבחרת של פרץ. שיפוץ החזית והגג עדיין אינו הופך את הבניין ליציב יותר. צילום: איי-פי |
פרץ אמנם הביא מצביעים חדשים מערי-הפיתוח ומן הציבור המזרחי, אבל הוא דחה אחרים - בעיקר אשכנזים וותיקים - לכיוון “קדימה” והגמלאים. אל הדור הצעיר ודוברי הרוסית הוא לא הצליח לחדור. לרגע נדמה היה שסדר-היום החברתי הופך לדומיננטי, אבל כעבור זמן-מה התברר שלא כך הדבר. ענייני החברה והכלכלה לא ירדו מסדר-היום הפוליטי, אבל גם לא עמדו בראשו. נושאים אלה לא באו לידי ביטוי רק בהצבעה למפלגת העבודה, אלא גם בהצבעה למפלגת הגמלאים ולש"ס - ובעונש שהטילו מצביעי ליכוד רבים על נתניהו ומפלגתו. הצבעתם של חלק מתושבי ערי-הפיתוח בעבור מפלגת העבודה אינה מלמדת על הופעתו המחודשת של ציבור עובדים בעל הכרה מעמדית בישראל.
נושאי הביטחון לא ירדו מעל הפרק, ובאלה יש עדיפות לימין בעיני רוב הציבור הישראלי. גם שאלת צביונה התרבותי של המדינה - יהודית-מסורתית או דמוקרטית-ליברלית - משפיעה על הנטיות הפוליטיות של הישראלים, ומעניקה עדיפות לימין. גורלם הפוליטי של יאיר צבן, תמר גוז'נסקי ושאר "חברתיים מושבעים" יכול ללמד לא מעט על העדפותיהם הפוליטיות של רוב הישראלים עד כה. צריך גם לזכור כי רוב הצעירים של היום מגדירים את עצמם כימניים או כאנשי מרכז - ורק מיעוטם הם אנשי שמאל, מה שאינו מבשר טובות לעתיד השמאל בישראל, אם ימשיך להתנהל כפי שהתנהל עד עתה.
מרצ לא המריצה
הירידה של מרצ משישה לחמישה מנדטים ממשיכה את הירידות הקודמות שלה מ-12 מנדטים לתשעה ולשישה מנדטים. מרצ נכשלה בשתי שגיאות חמורות: היא בחרה את יוסי ביילין למנהיגה, והובילה קמפיין משונה שלא עזר לה. יוסי ביילין הוא איש מוכשר ורב- זכויות, אבל הוא אינו מנהיג פוליטי. ההתחכמויות הביזאריות של איילון זרמון, האסטרטג של מרצ, אולי משכו מצביעים מחוגי הבוהמה, הבליינים והפריפריה האמנותית, אבל הן דחו מצביעים ותיקים הסבורים כי פוליטיקה היא עניין רציני ולא שדה שעשועים של פרסומאי המתמחה בפרסומות פרובוקטיביות שעל גבול הפורנוגרפיה.
הגורם היסודי יותר לירידתה הנמשכת של מרצ הוא טשטוש ההבדלים בינה לבין מפלגת העבודה בתחום המדיני (מצנע ב-2003 ופרץ כיום הם יונים צחורות) והדימוי שלה כמפלגה "צפונית", חרף פעילותו של רן כהן בתחום החברתי. למרצ, כמות שהיא היום, אין כל עתיד - והיא עלולה לרדת אל מתחת לאחוז החסימה ולהימחק בבחירות לכנסת ה-18 או ה-19. לנוכח הדמיון הרב שבין מרצ למפלגת העבודה, ניתן לומר כי עתידה של מרצ הוא באיחוד עם מפלגת העבודה ובהתמסרות של שתיהן יחד לבנייתו-מחדש של השמאל הישראלי.
משימה היסטורית
גם אם תקום קואליציה יציבה שבמרכזה “קדימה” ומפלגת העבודה - כפי שמסתמן בעת כתיבתן של שורות אלה - ותעשה כמה דברים טובים וחשובים, אין בכך כדי לתקן את בעיות-היסוד של החברה הישראלית. גם אם יעלו את שכר המינימום, ינהיגו פנסיה לכול, יצמצמו את מרחב המחיה של חברות כוח האדם, יבטלו את תוכנית ויסקונסין האומללה, יקצו יותר לחינוך וכן הלאה, עדיין לא תתרחש כאן התמורה החברתית שאנו זקוקים לה. תמורה חברתית אינה מתבטאת רק בהקצאת כספים; היא נובעת בעיקר משינוי מעמדם החברתי של העבודה ושל האדם העובד, במדינה הסוגדת להון ולמצליחנים שגורפים אותו לעצמם.
המדינה הזאת נוטה עדיין ימינה יותר מאשר שמאלה, ודרכם של אולמרט ו”קדימה” מושפעת יותר מן הימין הכלכלי-חברתי מאשר מדרכו של השמאל, מה גם שלשמאל הישראלי אין אלטרנטיבה אידיאולוגית ופוליטית להגמוניה האידיאולוגית של ההון ולכוחו הכלכלי והפוליטי. לדקלום החוזר בפי מנהיגי העבודה - "אנחנו סוציאל-דמוקרטים" - אין תוכן של ממש. האם הכוונה היא לסוציאל-דמוקרטיה בנוסח טוני בלייר או בנוסח סקנדינביה? האם יש בכלל מישהו בהנהגת מפלגת העבודה שיודע מה ההבדלים ביניהן?
דרכו של השמאל ניצחה, לכאורה, בתחום המדיני - אבל זהו ניצחון חלקי ביותר: גם אם יבוצעו התנתקויות חד-צדדיות נוספות, ובכך יקטן שטח החיכוך בינינו לבין הפלסטינים, לא יגיע הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי סיום או הסדר בר-קיימא. דרכו של השמאל היא דרך המשא ומתן וההסדר המוסכם - ולא נראה שאולמרט, כמו שרון לפניו, מתכוון ללכת בדרך זו. נוסף לכך, גם התחום הטעון של יחסי דת ומדינה (היחס בין היהודיוּת של המדינה לדמוקרטיוּת שלה) עדיין לא הגיע למודוס-ויוונדי הדרוש.
הניכור מן המערכת הפוליטית מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, אבל מהווה גם פתח לגיבושו של שמאל מחודש, גדול ויציב. התמודדות אמת עם בעיות-היסוד של המדינה והחברה - בתחום הכלכלי-חברתי, בתחום המדיני ובתחום יחסי הדת והמדינה - לא תתאפשר ללא קיומו של שמאל חזק בעל פרוגרמה רב-תחומית ברורה ומנומקת, הנשען על מגזרים חברתיים גדולים. שמאל כזה אינו קיים בימינו, ויצירתו היא משימה היסטורית.
בניית כוח פוליטי גדול ויציב אינה עניין לאסטרטגים של קמפיינים ולעסקנים מפלגתיים, אלא למנהיגים בעלי שיעור קומה רוחני היודעים להציב מטרות היסטוריות ולשכנע צִבּוּרים רחבים ללכת אתם.
מפלגות והנהגות שחיות מבחירות לבחירות ועוסקות רק בשוטף ובדחוף - בסימפטומים ולא בשורשי הבעיות - לא יצלחו למלאכה זו, יהיו אנשיהן מוכשרים ואטרקטיביים ככל שיהיו. בלי שמאל של ממש, ישראל צפויה להמשיך ולהידרדר במדרון שבו היא מידרדרת בימינו. בניית שמאל שכזה מחייבת התוויית חזון שיקבע מהו הצביון הרצוי וההכרחי של המדינה, כיום ולעתיד לבוא: מבנה המשק, חלוקת ההכנסות, מקומו של האדם העובד, החינוך והתרבות, יחסינו עם שכנינו והיחסים בין המגזרים השונים בתוכנו, שיטת הממשל ומבנה המערכת הפוליטית, התנהלות מנגנוני המדינה, וכן הלאה. אבל אין די בפרוגרמה לבדה.
על מנת שהפרוגרמה תכה שורש בתודעות ובלבבות, השמאל חייב לקשור אותה עם זהות ישראלית מחודשת; עם ניסוח מחודש של הזהות היהודית-הישראלית, שיחליף את הזהות הישראלית הישנה אשר נשחקה והעלתה במקומה שלל זהויות פרטיקולריסטיות, שהדבקות בהן אינה מיטיבה עם החברה והמדינה.
למיטב ידיעתי, ההנהגות של השמאל בימינו (וגם בעבר) אינן מודעות לפרובלמטיקה הזאת, וזהו אחד משורשי הכישלונות המתמידים שלהן. ההנהגות הללו חייבות להתעלות מעל למנטליות ולפרקטיקות העסקניות שהן שקועות בהן כיום - ולפעול תוך התכוונות לטווח הארוך. אם ידעו לעשות זאת, ולא יסתכלו רק על הרווח הפוליטי-מפלגתי-אישי של מחר בבוקר, הן יגשימו את המשימה ההיסטורית של חידוש השמאל ושיקום המדינה. אם לאו, הן יירשמו בהיסטוריה כעוד כמה שמות ברשימה הארוכה של מנהיגיה הכושלים של תנועת העבודה עליה השלום.
