ממשלת אולמרט-פרץ הראשונה יוצאת לדרך ואנו מאחלים לה הרבה הצלחה! רגע לפני הזינוק, יש לחשוב על המשימות הלאומיות שעומדות על הפרק. באופן עקרוני, הממשלה ראויה לשבח על נחרצותה לממש את תוכנית ההתכנסות. מהלך זה בא להבטיח כי ישראל תוכל להתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, הומנית ומשגשגת. תוכנית ההתכנסות אמורה לשרת שתי מטרות אסטרטגיות: ראשית, התאמה גיאוגרפית-דמוגרפית בשטח לפתרון של שתי מדינות - ושנית, בניית הלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי בעיני מדינות ערב.
לקראת מימושה של התוכנית הזאת, רצוי לציין כמה אמיתות ולהפיק את המסקנות המתבקשות.
שלוש האמיתות הבאות חייבות להיאמר:
א. כדי שתוכנית ההתכנסות תוכל להניח את היסוד לפתרון של שתי מדינות, יש להעתיק לא פחות מ-50,000 מתנחלים מביתם לבית קבע חדש, אשר ימוקם בתוך גבולות הקו הירוק או בתוך גושי התיישבויות מוסכמים. ביצוע התכנסות בהיקף מצומצם יותר יעורר אותה התנגדות פנימית למהלך, אך יוליך לתוצאה פחות אפקטיבית
ב. בנייה נכונה של תוכנית ההתכנסות מחייבת התייחסות לשני מרכיבים המשלימים זה את זה: הידברות פנימית בקרב הציבור הישראלי (דיאלוג בין הממשלה והציבור החילוני מחד גיסא לבין המתנחלים והקהילה הדתית-לאומית מאידך גיסא), והידברות חיצונית של ישראל עִם העַם הפלסטיני ובעלי-הברית הפרגמטיים באזור (בעיקר מצרים, ירדן וערב הסעודית). נכון להיום, מדינות אלו רואות את ההתכנסות כמהלך חד-צדדי המתעלם מן האינטרסים החיוניים שלהן - ויצירת דיאלוג עמן היא תנאי הכרחי לפתרון בעיה זו. ההידברות יכולה לסייע בבנייה ובפיתוח של האזורים שפונו על-ידי ישראל (במסגרת תוכנית ההתכנסות), כחלק מן התשתית הכלכלית החיוּנית להקמת מדינה פלסטינית.
ג. מדיניותה של ממשלת ישראל תתבצע על רקע מאבק אזורי-גלובלי בין כוחות האיסלאם הפונדמנטליסטי-מיליטנטי מצד אחד לבין הכוחות הפרגמטיים בצד האחר. כוחות אלה כוללים את המערכת הבינלאומית, רוב מדינות ערב, נשיא הרש"פ מחמוד עבאס וישראל. לישראל יש אינטרס אסטרטגי ברור- לבנות חזית אחידה ככל האפשר מול הגורמים האיסלאמיים הקיצוניים, המאיימים על כולם.
המסקנות המתבקשות הן כדלקמן:
א. כלפי פנים, הדיון חייב להיות עממי מאוד ולכלול ערוצים ממשלתיים ופעילות רחבה מאוד של החברה האזרחית-ישראלית. הדו-שיח הפנימי חייב להתייחס לכל מרכיבי החברה הישראלית: דתיים וחילוניים, שמאל וימין, יהודים וערבים - ולתת מענה לפחדיהם ולרצונותיהם של כל חלקי האוכלוסייה.
ב. הדו-שיח החיצוני ינוהל על-ידי שלושה אנשים - אהוד אולמרט, עמיר פרץ וציפי ליבני - והצלחתו תלויה בכמה צעדים פשוטים: יש להציג בשיחה גלויה את הראייה האסטרטגית הישראלית לטווח הארוך; יש להבטיח לצד השני כי ישראל אכן מעוניינת להגיע לפתרון של שתי מדינות ולסוף הסכסוך, ועל כן תסייע בהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא; יש להציג את הדרישה והנכונות הישראלית להגיע למטרה זו בדרך של משא ומתן, בתהליך מבוקר ועל יסוד "מפת הדרכים".
ג. ממשלת ישראל חייבת להיות מודעת לכל ההשלכות של מאבקה כנגד החמאס. תנועת החמאס מתחזקת כשהאוכלוסייה הפלסטינית אומללה ונדחפת למיליטנטיות. על כן, מדיניות שפוגעת באוכלוסייה (כלומר, פגיעה במשכורות, במערכת הבנקאות, באספקת הדלק ובמערכת הבריאות) רק תחזק את החמאס. במקום לנסות ולשבור את החמאס, יש לנהל מדיניות של האכלה (Containment).
מחמוד עבאס. הידברות ישירה עם מוסד הנשיאות הפלסטיני |
למדיניות זו יש כמה היבטים: בניית מנגנון של הידברות מדינית עם מצרים, ירדן ונשיא הרשות מחמוד עבאס, שמטרתה לבנות את התשתית הפיסית והכלכלית למדינה פלסטינית, במסגרת "מפת הדרכים"; בניית מנגנון בקרה לפיקוח על השימוש בכספים, כדי למנוע זליגה של כספים לצורכי אלימות (וזאת, בשיתוף עם המדינות התורמות) - ומדיניות צבאית תקיפה, השואפת להשיג הפסקת אש, שבמהלכה תפרק הרשות את תשתיות הטרור, כמתחייב בשלב א' של "מפת הדרכים".
ד. יש לזכור כי האיום הפוליטי של החמאס הוא מהותי יותר לחברה ולממשל במצרים ובירדן מאשר לישראל - ועם זאת, שתי סכנות מאיימות על ישראל:
• הסלמה במצב האלימות עלולה לגרום לצה"ל להיכנס מחדש לעזה ולערי הגדה.
• התפתחות אלימה עלולה להביא לידי החלפת החמאס על-ידי ארגון אל-קעידה.
על כן, המדיניות המוצעת חייבת לכלול את הצעדים הבאים:
• ממשלת אולמרט חייבת להצהיר באופן פומבי כי יש בכוונתה להביא לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, בדרך של משא ומתן, על יסוד הקווים המנחים של "מפת הדרכים" (ללא 14 ההסתייגויות שאינן מוסיפות דבר).
• חשוב מאוד שראש הממשלה אולמרט יסביר לנשיא מובראק ולמלך עבדאללה את התוכנית האסטרטגית של מדינת ישראל, שלפיה ישראל מעונינת להביא, בדרך מבוקרת, להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיימא בגבולות מוכרים ומובטחים.
• כחלק מחיזוק השותפות הישראלית-מצרית-ירדנית-נשיאות פלסטינית, רצוי לכונן בהקדם ועידת פסגה בהשתתפותם של נשיא ארצות-הברית, נשיא מצרים, מלך ירדן, נשיא הרש"פ וראש הממשלה שלנו. הבנות הפסגה ישרתו את הצדדים בניהול התיאום בנושאים המשותפים. נוסף לכך, מצרים וירדן ייקחו על עצמן להביא להצהרה של ממשלת החמאס על הפסקת אש חד-צדדית, שבמהלכה תפרק הרשות את תשתיות הטרור באופן חד-צדדי, על יסוד שלב א' של "מפת הדרכים". המצרים והירדנים יפתחו ערוצי הידברות לבניית תשתית כלכלית למדינה הפלסטינית העתידית. הידברות זו תוכל להתבצע בערוץ הישראלי-מצרי-ירדני מצד אחד - ובמישרין, בין ישראל ומוסד הנשיאות הפלסטינית מצד אחר. כחלק מהידברות זו, יהיה צורך לשנות את הסכמי המסחר הקיימים בין הצדדים.
• החמאס יישאר מחוץ למעגל המשא ומתן, אך יחויב לשמור על שקט ויציבות באמצעות מדיניות ביטחון תקיפה. בניית אופק מדיני להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אופק כלכלי לשימור תנאי המחייה, תיאום אזורי ובינלאומי מרחיק- לכת ויד ביטחונית חזקה- כל אלו ייצרו אלטרנטיבה מעשית לשלטון החמאס.
• אם ההידברות הנ"ל לא תעלה יפה, ממשלת ישראל עדיין שומרת לעצמה את היכולת לפעול באופן חד-צדדי. במקרה זה, המערכת הבינלאומית תבין כי ישראל עשתה כל מאמץ אפשרי לתיאום ולמשא ומתן עם מדינות האזור. כך יהיה אפשר להשיג תמיכה מדינית משמעותית יותר מארצות-הברית, אירופה ומעצמות אחרות.
