הקואליציה הרחבה שאהוד אולמרט מנסה לבנות היא מיותרת מבחינה פוליטית (משום שמפלגות הימין לא יתנו את ידן לנסיגה חד-צדדית נוספת); כרוכה בבזבוז ניכר של כספי ציבור - ואף פוגעת בשיטה הדמוקרטית שמועידה תפקיד נכבד לאופוזיציה. האפשרות להביא הסכם שלום רציני להכרעה במשאל עם ממילא מנטרלת את הצורך בהקמתה של ממשלת ענק – ויש סיכויים טובים לכך שרוב הציבור יתמוך בהסכם שכזה, המעניק תמורה לוויתורים כואבים.
אולמרט. מתעקש להקיף את עצמו ברצועת ביטחון פוליטית מקיר לקיר |
אהוד אולמרט אינו הפוליטיקאי הראשון שמגייס את "האתגרים הגדולים שלפנינו" לפלוגה המסייעת לביצור מעמדה של הממשלה בראשותו. יצחק רבין שאף להגיע להסדרים עם הפלסטינים בגיבוי ציבורי ופוליטי רחב ככל האפשר. הוא שילם מחירים פוליטיים מופקעים ( המיצובישי של גולדפרב, זוכרים?) כדי להדוף את הביקורת בדבר העדר "רוב יהודי" להסכמי אוסלו. אהוד ברק לא הסתפק גם הוא בחיפוי משמאל, בדמותה של סיעת מר"צ - וכדי להשאיר לצדו את המפד"ל, הבטיח למנהיגה, הרב יצחק לוי, לבקש מיאסר ערפאת היתר להקים בית-כנסת בשכנות למסגדים בהר הבית/חראם א-שריף. אריאל שרון ניסה עד הרגע האחרון להניא את מפלגות הימין הקיצוני מלפרוש מהממשלה במחאה על תוכנית ההתנתקות. רק בלית ברירה, משאיבד את הרוב הפרלמנטרי, הוא צירף את מפלגת העבודה לממשלה ואף ביקש ממרצ להגיש לו סיוע בשעת חירום.
אולמרט יכול היה להקים בנקל קואליציית מרכז-שמאל יציבה למדי, שהיתה נשענת על המנדטים של קדימה (29), עבודה (19), גמלאים (7), מרצ (5) ויהדות התורה (6) - בסך הכול 66 מנדטים. אם המיועד לראשות הממשלה אכן נחוש בדעתו לקדם מהלכים מדיניים, הוא יכול להניח שהסיעות הערביות לא יסייעו לסיעות הימין להפיל את הממשלה במטרה לסכל מהלכים מעין אלה. אולם, אף שאולמרט וסביבתו הקרובה מדברים יותר על פינוי חד-צדדי של התנחלויות (בלא נסיגה צבאית) ופחות על מהלכים דרמטיים דוגמת משא ומתן על הסדר קבע, הוא מתעקש להקיף את עצמו ברצועת ביטחון פוליטית מקיר לקיר.
ההנחה שמסתתרת מאחורי אסטרטגיית "הגודל קובע" היא זו: בבוא השעה לקבל הכרעות פוליטיות, ראשי מפלגות הימין - שיתרגלו בינתיים למושבי עור הצבי בלשכות השרים - ימציאו תירוצים להישאר בממשלה ויתפשרו עם עקרונותיהם. הגישה הזאת סובלת מפגם כפול: ראשית, נודף ממנה ניחוח חריף של ציניות וזלזול ביושרתם של הפוליטיקאים. שנית, ניסיון העבר מלמד שברגע האמת - בדרך כלל חמש דקות לפני כן - כאשר מפלגת השלטון נזקקת לתמיכתן של מפלגות הימין (כולל "הימין הרך"), הן מפנות לה את גבן, ושריהן מפנים את לשכותיהם. גם המודל הישראלי של "ממשלות אחדוּת" לא הוכיח את עצמו בשעת מבחן. כששמעון פרס היה זקוק לתמיכתו של יצחק שמיר, שותפו לממשלת הרוטציה, כדי לחתום עם המלך חוסיין על הסכם לונדון, התברר למפלגת העבודה שהליכוד אינו פרטנר לוויתורים בשטחים.
כשרבין ביקש לקדם את הסכמי אוסלו, הוא איבד את התמיכה הציבורית - וערב הרצח הצביעו הסקרים על יתרון למנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. אפילו הטראומה הלאומית בעקבות הרצח והמבוכה בימין לא עמדו ליורשיו של רבין; מפלגת העבודה בראשות פרס איבדה את השלטון, ועמו אבד הכלח על תהליך השלום. ברק איבד את רוב השותפים- מימין בדרך לקמפ דיוויד, והשאר נטשו אותו בדרך לטאבה. התבוסה שנחל בהתמודדות מול אריאל שרון התפרשה אצל הפלסטינים כתבוסתו של תהליך השלום. הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת שרון, לכאורה כדי למתן את מדיניותה כלפי הפלסטינים, ציירה אותה בעיניהם כעלה תאנה שהכשיר את מבצע "חומת מגן" ואת בידודו של יאסר ערפאת. מאז ועד היום, העבודה נשרכת אחרי מפלגת השלטון - ותהליכים חד-צדדיים מסלקים את מה שנותר מהסכם אוסלו ומתקוות קמפ דיוויד.
סקרי דעת הקהל מפריכים ברציפות את הטענה-התירוץ של המנהיג התורן, שמהלכים מדיניים מרחיקי-לכת, ובעיקר נסיגה משטחים, זקוקים לקואליציה רחבה. רובו הגדול של הציבור הישראלי- יותר משני שלישים - תומך בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', עם תיקוני גבול מוסכמים. כל ישראלי מוכן לוותר על מזרח ירושלים תמורת שלום אמת. ברק הלך לקמפ דיוויד ובכיסו סקרים אשר הראו כי אילו שב משׁם עם הסכם קבע שהיה שׂם קץ לסכסוך הישראלי-הפלסטיני, הוא היה זוכה בבחירות. זאת אף זאת, ברק הלך בעקבות רבין, שהבטיח להביא כל הסכם שיהיה כרוך בנסיגה מהשטחים למשאל עם. התחייבות מעין זאת יכולה לנתק גם היום את הזיקה בין גודל הממשלה לבין אתגרי השלום - סליחה, "ההתכנסות" - שעומדים לפניה.
מידת התמיכה בנסיגה ובפירוק התנחלויות יורדת ביחס ישר למידת התמורה שישראל עומדת לקבל בעבורם. יש להניח שטילי הקסאם שנוחתים מדי יום על הנגב וניצחון החמאס בבחירות בשטחים לא יעוררו התלהבות גדולה מנסיגה נוספת, שאין בצדה הבטחה לרגיעה. לעומת זאת, מנהיג שיניף את דגל חלוקת הארץ בהסכם עם השכנים - ויביא לפירעון שטר ההתחייבות של הליגה הערבית, מפסגת ביירות במרס 2002, לכונן יחסים נורמליים עם ישראל - לא יהיה זקוק לתמיכת מפלגתו הגזענית של אביגדור ליברמן, ויהיה משוחרר מחיזור אחרי הרב עובדיה יוסף. אין שום צורך לבזבז כספי ציבור על יותר משני תריסר לשכות שרים ולחלק כופתאות למפלגות שתמיכתן אינה מובטחת וגם אינה חיונית.
ריבוי מפלגות הוא מתכון בדוק לחוסר-יציבות שלטוני, לקצרים בתקשורת בין משרדי הממשלה ולפגיעה בשיטה הדמוקרטית שמועידה תפקיד חשוב לאופוזיציה. בבוא השעה לקבל החלטות קשות, הממשלה צריכה ללכת אל העם ולהציג בפניו את הבחירה האמיתית: טרור או שלום, מוות או חיים. כל השאר - פוליטיקה בגרוש.
