המהלכים להקמתה של ממשלת אולמרט יוצרים את התחושה שהתקשורת היא זו שקובעת את הרכב הממשלה – וגם את קווי-היסוד שלה – על סמך "רצון הבוחר" כביכול. הניסיון של עמיר פרץ להקים קואליציה חברתית עם הימין נחסם באיבו בתקיפות – ובכירי התקשורת טענו כי מה שבוחרי העבודה רוצים באמת הוא היפוכה הגמור של הגשמת האג'נדה החברתית של המפלגה. השיטה הזאת עובדת בינתיים, אך יום יבוא והציבור לא יניח לתקשורת להכתיב לו את רצונו.
אפילו אוהדים מושבעים של אהוד אולמרט ושל "קדימה" - ומשום מה, עדיין יש רבים כאלה - אינם יכולים שלא לראות כיצד, ארבעה שבועות בלבד לאחר הבחירות, כבר צועדים האיש ומפלגתו המשונה אל המקום שאליו הגיעו אהוד ברק ו"העבודה" לאחר בחירות 1999.
לא מדובר רק בממשלה עצומת-הממדים, ביחס המתנשא, בהפרחת ההבטחות חסרות- הכיסוי ובהכרזה על לוחות זמנים בלתי-אפשריים. זה גם, ואולי בעיקר, משהו באווירה; משהו בבסיס המפוקפק, המעורער מלכתחילה, שעליו נבנתה ההצלחה של "קדימה". לכאורה, אולמרט ממשיך ללהטט בכדוריו הצבעוניים על אותו בסיס רעוע, ביציבות יחסית - אבל לא צריך להיות ימני מובהק כדי להבין שהמופע הזה לא יוכל להימשך לאורך ימים. התקשורת הישראלית רבת-עוצמה היא, אבל אי-אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן.
פרץ. ניסה לנסות להקים ממשלה ללא מנדט מהתקשורת |
כשרואים את ההתפתלות המגושמת של אולמרט בין שותפותיו לקואליציה, ואת המחיר הכבד שהמדינה עומדת לשלם על חוסר-ההתאמה בינן לבינו ובינן לבין עצמן, קשה שלא להתגעגע אל הקואליציה האחרת – ההגיונית פי כמה – שעמיר פרץ ניסה להקים, או ניסה לנסות להקים, עם מפלגות הימין והחרדים. בסופו של דבר הוא לא הצליח לנסות להקים את הקואליציה ההיא, רק מפני שאולמרט ואנשיו - ששמעו שהוא מנסה לנסות זאת - הזעיקו את חבריהם הטובים בעיתונות הכתובה והמשודרת. הללו פצחו, כזכור, ללא שהיות במתקפה קולוסלית, ביצעו סיכול ממוקד ביוזמה של פרץ - וחיש-קל החזירו את השלטון לידיים ה"נכונות".
בניגוד למשתמע מן הנזיפות הקשות שניתכו על יו"ר מפלגת העבודה בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, לא היה ביוזמתו שום דבר "הזוי". הרצון לכונן ממשלת חירום חברתית היה רציונלי ולגיטימי לפי כל קנה-מידה דמוקרטי ומוסרי, במיוחד לנוכח עליית החמאס לשלטון והיעדר תנאים למו"מ מדיני בעתיד הקרוב. ה"הזיה" היחידה של פרץ ושל שותפיו ליוזמה היתה שבישראל 2006 אפשר להקים ממשלה ללא מנדט מן התקשורת - והפיכחון היה מהיר ומריר.
יותר מ-61 נציגים נבחרים של הציבור הישראלי היו מעוניינים בממשלה שתתרכז בשנתיים הקרובות בביעור העוני ותדחה לעת עתה מסירת שטחים נוספים לידי החמאס - אבל בכירי התקשורת פסקו כי בעצם ההתעניינות הזאת יש משום "בגידה ברצון הבוחר". מצביעי מפלגת העבודה, קבעה העיתונות נחרצות, ישמחו לוותר על המהפכה החברתית שעמיר פרץ הבטיח להם, ובלבד שלא יבצע אותה חלילה בתמיכת ח"כים דתיים - בעוד שחבירתו ל"קדימה" מגשימה את "רצון הבוחר" היטב, על אף שהיא כרוכה בזניחת החזון הכלכלי שלמען הגשמתו קיבלה "העבודה" את 19 מושביה בכנסת.
ופרץ שמע ונבהל, שמע והתקפל, כאילו גם מבחינתו המחשבה שהוא מסוגל בכלל להיות ראש ממשלה היתה בדיחה גרועה ותו לא. במקום ממשלה יציבה עם אג'נדה ברורה, ישראל תקבל עכשיו ממשלה רבת-שרים ומבולבלת, שכנראה תתקשה מאוד לעשות כל צעד חיובי שהוא, הן בתחום החברתי והן בתחום המדיני – ואולי מוטב שכך: התקפלותו הפחדנית של פרץ מעידה שהוא אכן אינו מסוגל להנהיג את המדינה. היא גם מעידה על כך שהשלטון האמיתי של המדינה נמצא כיום בידי הזרוע התקשורתית של האליטה החילונית-שמאלנית, ושנכון לעכשיו זהו רצונם של רוב אזרחי ישראל.
נכון לעכשיו, רוב הישראלים מעוניינים כנראה בכך שהתקשורת תבחר לא רק את ראש הממשלה ואת השותפים בקואליציה, אלא גם את קווי-היסוד של הממשלה שתקום. פרשנים רבים ייחסו את האהדה הרחבה לשרון לרצונו של הציבור ש"מישהו שם למעלה" יגיד מה נכון ויקבע מה צריך לעשות, אבל נראה שכאז כן עתה ה"מישהו שם למעלה" הזה לא היה מנהיג מסוים, אלא התקשורת. התקשורת אמרה לאהוֹד את שרון ולהאמין בו; התקשורת אמרה התנתקות; התקשורת אמרה חומת הפרדה; התקשורת אמרה אולמרט - ועכשיו התקשורת אומרת לקיים את תמיכת העבודה, ש"ס, ליברמן וגמלאים, ולעזאזל המאבק בעוני.
אבל לא לעולם יאבה הציבור להאמין שחומת בטון יכולה להעלים עם שלם מן העין, ולא לעולם יסכים שטיל הנופל סמוך לחדר אוכל מלא סועדים אינו גורם כל נזק. ממשלת אולמרט, בראשות העיתונות, אולי תחזיק מעמד למשך זמן-מה, אבל לא לעולם ירצה הבוחר בכך שהתקשורת תבחר את רצונותיו.
