ג א ו ת ו ש פ ל
מערכת הבחירות שעתה-זה הסתיימה, אף שלא ארכה אלא שבועות ספורים ואף שלא נעדרו ממנה סממני שעמום לפרקים, היה בה יסוד חזק של דרמה מראשיתה ועד סופה.
היא החלה במבצע עז-רושם של טריקת-דלת ומפץ, של נטישת מפלגת-בית ומפלגת-אם, בביצועו של ראש-ממשלה מכהן, ש-33 שנה קודם-לכן הביא בעוצם-ידו לגיבושו של ה"ליכוד" שבסופו של תהליך נפתל העלה את אריאל שרון למשרה הפוליטית הרמה ביותר במדינת ישראל, אך עתה, לאחר שהשביעתו מפלגתו מרורים על כל שעל, הוא מתייצב בראש מפלגת חדשה המתהדרת בשם אומר-ביטחון-ואון, "קדימה" (כשם רשימתו של ידידו האיטלקי, סילביו ברלוסקוני, "פורסה [איטליה]" או "קדימה [איטליה]"), ומן הרגע הראשון הוא זוכה לתמיכה כבדה, לפחות בסקרי דעת-קהל. הללו "מעניקים" לו מייד 40 מנדטים, ובהדרגה אך במהירות הללו תופחים למשהו המתקרב ל-50.
נראה היה כאילו השמיים הם הגבול, מה עוד שמלכתחילה חברו אל שרון הפורש לא רק מנהיגיו ונגידיו של הליכוד, שבו בעט, אלא גם אישים מרכזיים ביותר ממפלגת העבודה, לרבות ה"לוזר" ההיסטורי שלה, מר שמעון פרס, ואילו סיעת "שינוי" בכנסת, על שני ראשיה מדושני-העונג, התנדפה כלא היתה עוד בטרם יעשה את הצעד המכריע קדימה. עד אז לא אירע בהיסטוריה הפוליטית של המדינה שיופיע בזירה גורם חדש שיתרונו נראה (ולא רק על הנייר) מוחץ ומובטח כל-כך, וזאת בעיקר הודות לנחישותו ולכושר-תמרונו של המנהיג-המצביא בן ה-78. בחיזוי עתידו הסמוך-ונראה של הגוף החדש דומה היה כמעט כי "השמיים הם הגבול", ואל הגוף הזה אכן שש להצטרף כל מי שהובטחה לו עצם כלשהי מסעודת שור-הבר המזומנת לצדיקי העדה שאריאל שרון (או אהוד אולמרט, ממלא-מקומו) חפץ ביקרם.
מן האירוע המוחי הראשון, הניחת במפתיע באיש למוד-המאבקים, מתאושש האיכר האמיץ והחסון חיש-מהר. כצפוי. כך לכאורה, לפחות. לכאורה גם אין באירוע הקל הזה כדי לגרוע מן הכריזמה של המנהיג הוותיק. אדרבה: גלי האהדה, ההערצה וההתלהבות גואים והולכים. אין בבורסה הפוליטית מניה לוהטת יותר מזו של ה"סטארט-אפ" הזה. עד שבא, חטוף ונחרץ כגזר-דינן של אלות הגורל, הלא הן המוירות, האירוע השני, ועימו התרדמת. ועימה, מחוור ומגולה יותר עם כל יום שעובר, הקץ. ובצד הקץ המגולה לאב בא גם גזר-הדין המוחש והיבש של הבן הבכור, המסור וחסר-המעצורים, עמרי: הרשעה, ותשעה חודשי מאסר בפועל (ובתוך כך גם קצו של זה כחבר-כנסת וכפעיל פוליטי).
ודאי, הסוסים הרתומים כבר למרכבתה של "קדימה" לא ישובו אחור בשל כך. עכשיו הם מצווים להשקיע הרבה יותר כדי להגיע סוס-סוס אל מטרתו. ועדיין חופפת על המפעל כולו הילתו של מי שאמר והיתה "קדימה". בצל שמו נילחם, ופניו ילכו עמנו בקרב. גם אם לא נגיע ל-50, אין דבר! אף 40 מנדטים הם מנה ראויה להתכבד בה, שתאפשר לחלק תיקים מתאימים לאנשים המתאימים. ממלא-המקום אף הוא אינו קוטל קנים, סוף-סוף, ולא תקצר ידו להרכיב בכוחם, בתום המערכה, קואליציה מוצקה לארבע שנים טובות. האופוריה וההרואיקה התנפצו, כזכור, בתום ספירת הקולות. המנה הצטמקה כדי 29 צירים בכנסת הבאה עלינו לטובה.
ל א ב מ פ ץ כ י א ם ב י ב ב ה
לא כך מסיים המשורר הבריטי הדגול ת"ס אליוט את שירתו על "האדם החלול"?
אבל ביבבה מדוכדכת לא פחות הסתיימה תרועת-הניצחון שבה פתח את מסע-מלחמתו עמיר פרץ, מי שלפתע-פתאום נמצא צועד – עז וגיבור, מנהיג-פועלים עממי, שורשי, מזרחי, איש-"פריפריה" - בראש הטור העייף של בכירי ה"עבודה". כמשתאים נתנו בו הללו, נסיכים ומשקיעים כאחד, את עיניהם, כמתקשים להאמין במזל הטוב ששיחק להם. בלב מתרונן וקל קשרו לו כתרים כמחדש-נעוריה של מפלגה שחיקת-עצמות, מי שעתיד להוליכם קוממיות אל ארץ-הבחירה, או שלפחות יבטיח להם מקום של השפעה ודיבידנדים בצד כס-הכבוד של "קדימה" - מעמד שממנו יוכלו לשעוט בבטחה ובגאון אל השרביט בבחירות לכנסת ה-18.
בבוא ספירת הקולות נדמה היה לרגע קט כי אכן כפשׂע בין העבודה ל"קדימה": הפרש של 5 מנדטים, אולי 6. ריח של מעין-שוויון עמד באוויר (לא בפעם הראשונה בתולדות מערכות-הבחירות של "העבודה-בעיניים"). עד-מהרה באו "תוצאות-האמת" והבהירו: זכתה העבודה ב-19 מנדטים, כמספר הח"כים שבהם השתבחה בכנסת היוצאת, בלי "רוח חדשה", בלי "רענון", ובלי מנהיג סוער ומסעיר מן הפריפריה, יפה-שפם-ובלורית וחד-לשון, שבתוך שבועות ספורים אפילו הספיק להצטלם הן עם מלך מרוקו והן עם נשיא מצרים (שניהם "סוציאל-דמוקרטים" דגולים). ועוד התברר שבמחנה הגדול יותר, זה של ממלא-המקום (שהוא כבר ראש-ממשלה לכל דבר), חולקים כבוד לאי-אלה חברים-לדרך, ותיקים ועתירי-זכויות, דוגמת שמעון פרס, חיים (חיימון) רמון, דליה איציק ועוד, שקירבתם אל בעלי-הבית החדשים עלולה לקלקל את סיכוייהם של השותפים מן העבודה.
מה אירע למפלגת הליכוד, שאותה ריטש אריאל שרון, בחמת-רצח מכוסה היטב, כשהותיר אותה מאחריו והוליך עימו כמעט את כל ה"מי-ומי" שלה אל מפלגת-המפץ החדשה שלו? זאת הלא יודעים אנו כולנו. גם מי שנזהר שלא להספידה בטרם-עת, יודע היטב כי אין לקנא במחנה שמנה 40 ח"כים בכנסת ה-16 והוא נכנס אל זו ה-17 בכוח של 12 ח"כים, שאף הם הושגו בנס כמעט. ליתר דיוק: בכוח עקשנותו של בנימין נתניהו, אותו שמשון שנגזזו מחלפותיו.
א ב ן מ א ס ו ה ב ו נ י ם
רפי איתן. מטר של פתקים |
אפשר לומר שרוב המפלגות שניגשו לבחירות האחרונות בתקווה ל"מהפך" קטן או גדול יצאו מהן בפחי-נפש, במצב המכשיר את הקרקע למאבקים פנימיים, להתחשבנויות ולחילופי הנהגות, ואולי אף להתפוררות. כך יאונה, ככל הנראה, ל"יחד" של יוסי ביילין, ולברית האיחוד הלאומי עם המפד"ל. ואולי בעיקר ל"עבודה", שייחלה, הוי כמה ייחלה, שסוף-סוף יתהפך עליה הגלגל לטובה - וחרף כל האותות והמופתים שוב נחלה אכזבה. לא לחינם התברר לה, בעקבות סקר-שבדיעבד שהזמינה קרן-ברל-כצנלסון, כי האחוז של בני 65 ומעלה בקרב מצביעיה השתווה למעשה עם אחוזם בקרב מצביעי "גיל", זו רשימת הגמלאים בראשותו של רפי איתן, שהוא אולי המנצח האמיתי (והמפתיע ביותר) בבחירות האלו. (האיש שיאה לו אולי הכינוי "פיגארו", או שמא "החתול בעל תשע הנשמות"?)
מי שיצאו מן המבחן האלקטורלי ולפחות מחצית תאוותם בידם היו, מלבד סיעת "גיל", כמובן, אביגדור ליברמן ורשימתו, במידת-מה אלי ישי ורשימתו, ואולי גם תופיק טובי, החתול הנופל על רגליו תמיד, שזכתה סיעתו והגדילה את כוחה ב-50% כמעט.
אך התופעה שהיא כמדומה מרובת-המשמעות ביותר מכל שצצו בבחירות לכנסת ה-17, זו שחגגה את פתיחת מושבה הראשון בשעות שסמוך לאחר פיצוץ-ההתאבדות במבואות התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב העיר, היא בכל-זאת ההישג המרעיש של רפי איתן וחבריו. בעצם לא התכוונו הללו כלל לצאת ברשימה נפרדת משלהם, וגם לאחר שיצאו לדרך קיוו בסתר לבם רק לעבור את אחוז החסימה, והנה זכו בקלפיות למטר של פתקים שדי בו להכניס לכנסת סיעה בת שבעה חברים, חיונית להרכבתה של כל קואליציה שהיא. אם תרצו: יצאו לחפש אתונות, ומצאו מלוכה.
אבל משמעות הישגם של הגמלאים חורגת מעצם הכוח המספרי שנפל בחלקם כמתנת-שמיים. משמעותו המהפכנית-כמעט נובעת מן העובדה ש-70% ממצביעיהם לא היו בגיל של גמלאים, וחלק גדול מהם היו בגיל-הפוריות או אף בני-תשחורת, אלא שהללו ביטאו בהצבעתם לא רק אהדה לאוכלוסייה "זנוחה" ולהימור האמיץ של קבוצת קשישים או השקעה "אינטרסנטית" כלשהי לטווח ארוך, אלא מחאה-שבמיאוס נגד יומרות נבובות של פלטפורמות אידיאולוגיות בעלות-ותק-וזכויות ותלושות מן המציאות. אם תרצו, העדיפו כאן פלטפורמה "סקטוריאלית" תכליתית, ממוקדת, בלא יומרות רעיוניות ובלא שיח דתי או עדתי. אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו, הובע כאן בוז, לא-מודע מבחינתם של בוחרים ונבחרים כאחד, לאידיאוקרטיה, זה בניין-העל הנטוי כחופה לפחות מעל "המפלגות הציוניות" כולן. וזה דבר העשוי בהחלט להתוות נתיב להיערכות חדשנית בבחירות לכנסות שלעתיד לבוא.
עם כל זאת, חשוב מאד לדעת איך יתמודד אהוד אולמרט עם מפלגת-הכלבו שלו לאחר שכשלו אותן תקוות גדולות שנתלו ב"קדימה" כל זמן שצעד אריאל שרון בראש המחנה, תקוות לשליטה פרלמנטרית מלאה שכמוה לא ידע אפילו "המערך" בשיאי הצלחותיו. המיועד עצמו, מכל-מקום, כפי שגילה בשיחת פת-שחרית שגלגל במטבח ביתו עם כתב השבועון "טיים", ידע "שיום יבוא ואהיה ראש-ממשלה", ולא עוד אלא כמי שכבר חש באצבע אלוהים על מצחו הפליג לאמור בזו הלשון: "אם רצה אלוהים שאהיה כאן, הרי רצה שאהיה כאן בשביל זה" – משמע, כדי שיוכל להביא לידי כך "שנחזור למקום שהוא מקומנו, שיהיה ביטחוננו מובטח", ושתגיע שעתנו "להיות כשאר הארצות ולחיות בשלום".
