המשוררת סיון בסקין, שגדלה על ברכי תרבות אחרת ושפה אחרת, כותבת שירים בעברית עכשוית, המערבת משלבים לשוניים שונים ומקצבים מוסיקליים שונים. כתיבתה היא "ידידותית-לקורא", נגישה גם כאשר היא אינטלקטואלית, מאחר שהיא שואפת להגיע לקהל הרחב ולחבב עליו את השירה. לא רק הטלוויזיה גרמה לניתוקם של האנשים מן השירה, אלא גם משוררים אשר כותבים שירים בלתי-קליטים, שהקורא אינו יכול לזכור – וממילא אין הם נחרתים בלבו.
המשוררת סיון בסקין, בת 29, נולדה בוילנה, ליטא. בסקין היא חלק מחבורת הו!, כתב- העת בעריכתו של דורי מנור. לאחרונה תרגמה מרוסית את ספרה של מרינה צווטאייבה, "סיפורה של סוניצ'קה". החודש יוצא לאור ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", בהוצאת אחוזת בית.
הגעת עם משפחתך לארץ, לקיבוץ עין כרמל, כשהיית בת 14. זו היתה החלטה ציונית, לעלות לארץ ישראל?
זו לא היתה דווקא ציונות במובן האידיאולוגי, אם כי אולי התברר מאוחר יותר שהיה כאן גם גורם ציוני. אחרי הכול, בחרנו להגיע לישראל ולא למקום אחר. זו בעיקר היתה התחושה שכולם עוזבים, ומי שלא עוזב ייתקע במקום שלא יהיו בו עוד יהודים. זה לא שחיכינו לסוכנות היהודית. הרעיון התחיל להתגלגל בשיחות פרטיות, אחרי ביקורים בארץ. לאבא שלי היתה דודה בארץ משנת 57', והיא זו שעזרה לנו להגיע לקיבוץ.
בוילנה חייתם בקהילה יהודית מגובשת ואקטיבית?
אפשר לומר. כל האנשים סביב ההורים היו יהודים. לקחו אותי להופעות יהודיות; היתה לנו להקה יידית מדהימה, בשנות ה-80. היו חיי קהילה לא רעים, עם בית-כנסת. זה לא היה בהכרח קשור לדת, אבל היה גם המרכיב הדתי.
המשפחה שלך היתה חילונית באותה מידה שיהודים בישראל הם חילונים?
כבר ארבעה דורות אנחנו לא משפחה דתית. בוִילנה היה אפשר להיות לא-דתית ולא- מתבוללת. זה לא כמו מקומות אחרים בעולם, שבהם יהודים איבדו את הדת מתוך התבוללות. יכולנו להיות לא-דתיים באופן די דומה ליהודים בישראל, אם כי ישנם הבדלים תרבותיים. וילנה היא עיר רב-תרבותית: יש שם מרכיב ליטאי, מרכיב דובר-רוסית מעורב, מרכיב פולני ומרכיב יהודי. אני למדתי בבית-ספר דובר-רוסית, אבל נולדתי לתוך עולם שבו, בהכרח, מדברים סביבך בכמה שפות. זה מפתח ומחנך באופן שונה. את לומדת לא לפחד מהאחר. כשאת קוראת ספר, יש מילים שאת לא מבינה - ואת לא מתרגשת מזה. את מפתחת סקרנות וסבלנות ללא-ידוע.
ואיך הרגשת, ילדה בת 14, כשפתאום החליטו להעביר אותך לישראל? או שהיית שותפה להחלטה?
לא שאלו אותי, הנחיתו עלי. הייתי מסכנה. גם ככה את לא במיטבך בגיל הזה, וזאת היתה מכה: היה קשה לעזוב את הסבים שנשארו שם, והייתי מאוד קשורה אליהם; היה קשה לעזוב את החברים. מי ידע שאצליח להתגבר על הפער התרבותי ועל פער השפה? ידעתי מעט עברית, קצת מהלימודים בבית-הספר היהודי שנפתח בעיר ב-1989, וקצת מסבתא שלי שלמדה בגימנסיה העברית בעיר מרימפול - הראשונה באירופה, שהוקמה על-פי הדגם הארצישראלי. היא היתה בוגרת המחזור האחרון של הגימנסיה, ב-1940. היא לא שכחה את העברית כל השנים, ואני נדנדתי לה וביקשתי שתלמד אותי שירים. בשנות ה-80 בליטא, כבר מותר היה ללמוד עברית. לפני כן אסרו אנשים בשל הוראת השפה. סבתא שלי מספרת שכשהיא רק חזרה מסיביר היא פגשה חבר לגימנסיה באוטובוס. הם התחילו לצרוח שירים באוטובוס, ומזלם שאף אחד לא ידע איזו שפה זו.
והנה חלק מתוך אחד השירים שבסקין למדה מסבתה:
אם רוצה בחור אתה
לבלות שעות
רוץ מהר אל תל אביב
רוץ אל החולות ...
מה שיש בתל אביב
אין בכל מקום
יש שם מים לרחצה
וגם אוויר לנשום
ממשלה שם יהודית
עם תקציב בלי דפיציט ...
תל אביב אח תל אביב
תל חולות על שפת הים, על שפת הים
עוד מעט תהיה חביבי
מפורסם בכל העולם.
את מגדירה את עצמך כישראלית עכשיו? את גרה בתל אביב, עוד מעט תהיי מפורסמת, אמנם יש כאן דפיציט אבל קוראים לו גרעון ... הישראליות שלך היא עניין של קבע, או תחנה זמנית בדרך לעולם?
לא הייתי יכולה לעבור לגור במקום אחר - הגירה אחת הספיקה לי לכל החיים - אלא אם כן יקרה משהו מאוד קיצוני, כמו דיקטטורה צבאית. אני אדם שמאוד מתגעגע. קשה לי להיפרד לתקופה ארוכה ממקום או מאנשים שקרובים לי, אני קשורה לסביבה שלי. אבל לגבי ההגדרה, אני לא בטוחה. כלומר, אני מרגישה ישראלית, אבל במידה רבה אף יותר, אני מרגישה יהודייה. כשהייתי בכיתה י', היה לנו שיעור שורשים. בשיעור הראשון המורה ביקש מהתלמידים להתיישב בארבע פינות החדר לפי ההגדרה העצמית החשובה ביותר שלנו - יהודי, ישראלי, קיבוצניק, או ציוני. הכיתה נחלקה בין ציוני לקיבוצניק; בפינה של הישראלי ישבו שלושה עולים חדשים - ובפינה של היהודי ישבתי אני לבד, אולי גם קצת מתוך התרסה.
יש משפט של מרינה צווטאייבה מתוך "פואמת הסוף": "בזה הנוצרי שבעולמות / כל המשוררים - יהודים". להיות משוררת זה לחיות כמיעוט, וגם כיהודיה אני מיעוט, למרות המסגרת המרפדת של ישראל. מחוץ למעטפת הזאת יש עולם שלם, לא-יהודי. חוויתי את זה בילדות, ואני ממשיכה לחוות את זה באמצעות הספרות העולמית. אבל לא לקחתי את זה לשום מקום לאומני. מתאים לחלק מהאנשים שעלו ממזרח אירופה להיות ימנים. אני יכולה להבין מאיפה זה בא, אבל לי אין את זה; אני בדיוק להפך - לאומנות לסוגיה מגעילה אותי.
מתי התחלת לכתוב שירים בעצמך? ובאיזו שפה?
כתבתי שירים מגיל שמונה, ברוסית. מעולם לא כתבתי בליטאית. מרבית הספרים שקראתי היו ברוסית, ודיברנו רוסית בבית. הסבתא שגרה איתנו היתה במקור מבלרוס, והיא היתה מקור ההשפעה התרבותית המכרעת עלי. התחלתי לעשות ניסיונות ראשונים בעברית בגיל 16-17, כשכבר הייתי בארץ. בהתחלה ניסיתי לתרגם את השירים שכתבתי בעבר.
רק אחרי הצבא ניסיתי לכתוב ישר בעברית, והיה לזה מחיר כבד: היו לי כמה שנים של דעיכה, ולכן השירים הכי מוקדמים בספר הם מגיל 24. לקח לי כמה שנים לסגור את הפער, וזה היה מתסכל מאוד. לא הבנתי אז שאני משלמת מחיר על החלפת השפה ושזה לוקח שנים, על אף שהשליטה שלי בעברית היתה אז בדיוק כמו שהיא היום. חשבתי, טוב, השירה תישאר תחביב וזהו. בילדות היה לי ברור שזה מקצוע, כי הרי זה היה המקצוע של כל המשוררים שהערצתי. היה לי ברור שזה צריך להיות המקצוע שלי.
מי היו המשוררים שהערצת?
קודם כול, מרינה צווטאייבה. אמא הכירה לי אותה: ישבתי עם שתי חברות ולמדנו למבחן במתמטיקה - ואז אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה, 'הבאתי לך ספר חדש'. הסתכלתי, פתחתי, וצללתי. ברגע אחד אין חברות, אין מבחן ואין מתמטיקה. צללתי - ומעולם לא עליתי חזרה. אחר-כך אמא שלי נזכרה שכל ההריון שלה איתי היא טחנה את השירים הללו, אותם שירים שתרגמתי להו!, אז כנראה היתה לזה השפעה עלי עוד מהרחם. חוץ ממרינה, אהבתי את ברודסקי, גומילוב, שהיה בעלה הראשון של אנה אחמטובה, מנדלשטם וקטולוס.
מי זה קטולוס?
זה הבחור הרומי עם הג'ורה. כשהייתי בת 11, אני והחברה הכי טובה שלי קראנו ספר על רומא, את ספרטקוס של ג'ובאניולי. התלהבנו שתינו מהרומנטיסיזם האיטלקי של הספר; לא ידענו שככה נקרא הסגנון הזה, אבל היינו בגיל הנכון. משם הגענו לקרוא כל דבר שקשור ברומא: את אובידיוס, את וירגיליוס המעצבן ואת קטולוס, שהיה הכי מגניב. הוא היה צעיר יפה, שסבל מאהבה נכזבת. אפשר לקרוא אותו גם בעברית, בתרגום של דוד וייסרט מהחוג ללימודים קלאסיים. קטולוס הוא הרומאי הכי חושני, המודרניסט הראשון, מבחינת העושר הסגנוני והגיוון. השירים הארוטיים שלו מדהימים, שירי הייסורים שלו מדהימים, ויש לו גם קורפוס גדול של שירת ג'ורה - קללות לטיניות מטורפות לגמרי, שירים פוליטיים נגד יוליוס קיסר. הוא היה מתומכי הרפובליקה.
מתי נתקלת בפעם הראשונה בשירה עברית?
חוץ מהשירים של סבתא, רק בבית-הספר בארץ. אלתרמן היה הראשון. לא למדנו אותו בשיעורי ספרות, אלא בלימודים על ההעפלה, בשעות מחנך. עדיין לא הבנתי אז את כל המילים, אבל הקצב היה נפלא. גם את לאה גולדברג אני מאוד אוהבת. למרות שהיא ממשיכה את דרכה המאופקת של אחמטובה בדרך כלל, הרי שבְּשירים כמו מכורה שלי היא הכול חוץ ממאופקת - אולי דווקא בגלל שזה שיר שמדבר על מקום שסובל מאיפוק-יתר.
אז איך בנאדם כמוך, שכל-כך שונא איפוק, לומד כלכלה ומנהל עסקים בטכניון?
אני לא שונאת איפוק, אני אפילו שואפת אליו - אבל הוא לא טבעי לי. את התואר הראשון בכלכלה עשיתי בשביל אבא שלי, כלומר מתוך פחד המהגרים הידוע שלא להסתדר בחיים. אחר-כך פיתו אותי להתחיל לימודי מנהל עסקים לתואר שני, ובאמצע אחד השיעורים קמתי, יצאתי מהכיתה וכתבתי לחבר הכי טוב שלי עמוס, "מי שלא ראה אותי היום בשיעור, לא שמע חריקה של זין נשבר מעולם." ולא חזרתי לשם יותר. באותה תקופה גם עבדתי בבתי-הזיקוק, ככלכלנית זוטרה. אלה היו שמונה חודשים של גועל נפש - אבל הטכניון היה מקום נפלא (רק שאסור להשחית אותו עם מסלול מיותר למנהל עסקים), ושם גם פגשתי את בן-הזוג הנוכחי שלי, שהיה אז סטודנט להנדסת חשמל.
ובכל זאת, את עדיין עובדת גם היום כמנתחת מערכות בבנק הפועלים. איך חיים עם הפער הזה?
בצורה גסה אפשר להגיד שבמשך היום אני מנהלת פרוייקט נגזרות ריבית - ובלילה הופכת לבוהמיינית. אבל אלו שטויות, כי אני כל הזמן אותו אדם וכל הזמן משוררת. אבל הגבולות בכל מקרה היטשטשו היום, כשהמציאו את מושג הבובואים ... אז נכון, אני יותר מסודרת כלכלית, יחסית למשוררת, אבל אני שמחה שאני לא צריכה לכתוב לפרנסתי; זו עצמאות שבזכותה אני מגיעה לכתיבה ממקום נקי.
הגענו לעונת החתונות
של כל המפותות המגונות
(מתוך "עונת החתונות")
דווקא אני, פרחחית, משוררת, חית אהבה,
סרבנית של תלמים, יפהפיה עירונית ואירונית,
דווקא אני, מבריקה, גנובה, חטובה,
דווקא אני – עד היום בתפקיד נערונת –
עלולה עוד להיות רעיה אפרורית, עייפה
(מתוך "על הסף")
את יוצאת בשירים שלך נגד התמסדות, לא רק לאומית או מקצועית, אלא אישית. איך את מסבירה את זה שאת בעצמך נשואה?
עונת החתונות הוא לא שיר נגד הנישואים. הוא שיר נגד אנשים שעושים דברים בלי הבחנה. זה גם קצת מריח כמו 50 שקל בחצר וגם לא תורם לכלום חוץ מאשר לשקט תעשייתי. אנשים עושים דברים בלי לשאול את עצמם מה באמת טוב להם. חוץ מזה, אני לא עד כדי כך ממוסדת. אז אני נשואה ... אני ממשיכה לגור בדירת סטודנטים. חברוּת, מבחינתי, היא התחייבות בדיוק באותה מידה. אז למה צריך נישואים? לא צריך. עשיתי את זה כי נשבר לי להילחם על משהו שלא באמת חשוב לי. הגעתי למסקנה שזה גם לא מאוד חשוב לא להתחתן.
ומה לגבי החוקיות והמגבלות של השירה בחרוז ובמשקל?
קודם כול, אני כותבת לא רק בחרוז ובמשקל. נכון שבזמן האחרון אני כותבת בעיקר בחרוז ובמשקל, כי אני מושפעת מהתרגומים שלי. יש שירים שמשלבים גם וגם, בית בחרוז חופשי ופזמון מחורז. שנית, מבחינתי אין חוקים ומגבלות. כשרוקר מלחין שיר, לפי חוקיות מוסיקלית מסוימת - ובדרך כלל הוא גם כותב בחרוז ובמשקל, לפחות במידה מסוימת - את לא שואלת אותו על המגבלות. אני מרגישה שאני עושה בדיוק מה
שהרוקר עושה. אני לא מחליטה מראש על המשקל: יש לזה חוקים משלו. משקל, אמר ברודסקי, הוא קצב הנשימה שלך. לכן אסור לתרגם שיר לא במשקל המקורי שלו. המשקל מבטא מצב נפשי, ואני מרגישה את זה חזק מאוד על בשרי. המשקל יוצא באופן טבעי לחלוטין, בשורות הראשונות, ואז אני פשוט ממשיכה את הקצב שהתחלתי איתו. רק אחר- כך אני רואה: אה, יצא לי אנפסט, או, יצא לי ואלס.
ספר השירים שלך מחולק לפי ז'אנרים לא אופייניים לשירה. במקום סונטות או פואמות, יש אצלך בלוז ורוקנרול.
אני חושבת במונחי מוזיקה, למרות שאין לי השכלה מוזיקלית – ולצערי, גם לא שמיעה מוזיקלית. כשהתחלנו לתכנן את הספר, המו"לית שאלה אותי אם אני רוצה עורך. לא רציתי שיתערבו בשירים שלי, אבל רציתי שמישהו יעזור לי לבחור מה ייכנס ומה לא, ולארגן את סדר השירים. קיבלתי כעורך את האדם היחיד שמלכתחילה הייתי מוכנה שיתקרב לחומר שלי - דורי מנור. שלחתי לו את כל השירים, והוא אמר, בואי ננסה לחלק אותם לפי איזה עקרון מארגן. החלוקה היחידה שבאה לי באופן טבעי היתה החלוקה הזאת, המוזיקלית. אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר בקול רם. כל ספר שירה שאי פעם אהבתי צריך לקרוא בקול רם. אני עושה את זה תמיד, וככה גם זוכרת את השירים. תמיד הייתי מדקלמת לעצמי בדרך לבית-הספר שירים של מרינה. חזרתי עליהם כל בוקר, עד שהם הפכו לחלק מהנשימה שלי ולחלק בלתי-נפרד ממני.
וזה מה שהיית רוצה שהקוראים יעשו גם עם הספר הזה? כי הוא כתוב כך, קליט, נגיש, לא-מתנשא, נדמה לי. ויחד עם זאת, גם אינטלקטואלי.
אני בעד עירוב משלבים. בעיני כל השפה כולה היא חומר שאפשר לעבוד איתו. ברור שאני מודעת לכך שמילה מסוימת נחשבת לגבוהה ואחרת לנמוכה - אבל השילוב טבעי לי, כפי שעירוב של עולמות שונים טבעי לי. למדתי את זה ממרינה, שמשתמשת בשפה כולה בבת-אחת. אצלה, למשל, יש שיר בשם "הסדק". זה שיר על אהבה, קורע לב – "אני לא אסגיר אותך, לא אתן לך ללכת, תישאר פה אצלי בסדק, אני ואתה משולבים כאטנה ואמפדוקלס". מאיפה זה בא פתאום? אמפדוקלס היה פילוסוף יווני עתיק שחקר הרי-געש, ולשם כך הוא חי על האטנה, עד שההר התפרץ וקבר אותו יחד עם כל הכפרים הסמוכים. אני מכירה את הסיפור הזה במקרה, לא רבים מכירים אותו, ופתאום זה נמצא בשיר אהבה. מרינה עושה את זה כל הזמן. בשבילה, הכול חוקי. אם זה משתלב בעולמך הפרטי, זה משתלב. אין טאבו לשוני. בעיני, ההפרדה בין גבוה לנמוך היא מלאכותית. בשירה חשוב לי להציג את המחשבה האמיתית ואת הדיבור האמיתי שלי.
במובנים הכי טובים של האמירה הזאת, הספר שלך הוא ספר שירה שפתוח להכלת קהל רחב.
כל מה שמעניין אותי זה שיותר אנשים יקראו שירה, לאו דווקא שלי. הייתי רוצה לקרב את השירה אל ההמונים, לא במחיר הנמכה אלא על-ידי פתיחות רבה יותר. יש שתי סיבות לניתוק האזרחים מהשירה: הטלוויזיה, ימח שמה וזכרה, שגורמת לפסיביות, שמנתקת את האדם מפתיחת ספר וממחשבה - והמשוררים עצמם, שהלכו לכיוון שאי-אפשר לזמזם ולזכור אותו בעל-פה. אני דבקה בחרוז ובמשקל במידה רבה כי כך נכתבו השירים שאני אוהבת, אבל גם כי את זה אפשר לזכור. מה שאת זוכרת בעל-פה הוא חלק ממך. אנשים התנתקו מהשירה כשהיא הלכה לכיוון יותר סתום ופחות מובן. אני אוהבת לספר סיפורים. אולי סיפור לירי, על עצמך, על מצב נפשי, ולא בהכרח בעל עלילה, אבל סיפור. חשוב לי להיות מובנת, ניתנת לזכירה. אני כן מנסה קצת להיות רוקנרול. הייתי רוצה להיות כוכבת רוק. בשנים הטובות של הרוק, אולי לא כמו שהוא עכשיו.
אי-אפשר לסיים בלי לשאול מה פשר אהבת הדגים שלך. יש אצלך גם כמה חתולים, אבל הדגים בהחלט מקבלים מקום של כבוד ברבים מן השירים, וגם בשיר הנושא של הספר.
אבא שלי היה דייג חובב פנאטי. דיג זה הספורט הלאומי בליטא: בשלושה ערוצי טלוויזיה, יש ארבע או חמש תוכניות דיג. הדגים היו תמיד בסביבה. אבל התחלתי לשים לב לדגים שמופיעים אצלי כל הזמן, אחרי קריאה בברודסקי. יש לו אובססיה לדגים ששמה את שלי בכיס הקטן. ברודסקי גדל בלנינגרד, הוא לא ילד אגמים כמונו. אבל דג הוא סמל נוצרי ראשון, וברודסקי קישר את זה גם ליהדות. דג תמיד מזכיר לו את אלוהים, ולי הוא התחיל להזכיר את ברודסקי. אז זוהי קצת מחווה לברודסקי - ועכשיו אני כבר מרגישה את הדג כדימוי שלי. השיר "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" עשה קישור בין יהודים לדג, ומדבר גם על הקשר בין היהודי לאלוהיו - ואז יצא ששם השיר הזה הוא שם הספר, ועכשיו זה רשמי. הדגים הם כבר כמעט הלוגו שלי. ביום יציאת הספר קיבלתי מדורי שרשרת עם דג קטן, כך שעכשיו אני לגמרי נציגת הדגים הבלטיים בספרות העברית.
