משמעותו של הביטוי העממי "המפץ הגדול בפוליטיקה הישראלית" היא שינוי במפה המפלגתית, אשר מתבטא בהיערכות-מחדש של המפלגות וציבור הבוחרים. היערכות-מחדש היא מפנה היסטורי שיכולות להיות לו השלכות שונות, כמו שינוי מספר הגושים הפוליטיים; היימנה או השמאלה של המערכת הפוליטית -  או יצירת הזדמנויות לכניסה של קבוצות-שוליים למרכז הפוליטי. "מפץ גדול" אין פירושו, בהכרח, מהפכה פוליטית וחברתית; לעתים זהו רק שינוי פוליטי, שעשויות להיות לו השלכות על כושר ההתמודדות של המדינה עם בעיותיה המרכזיות.

מפלגת “קדימה” חוללה את השינוי בפוליטיקה לקראת בחירות 2006, ועל כך יש לשאול: מהי משמעות השינוי? האם השינוי הוא אידיאולוגי? מה הן סיבות השינוי? מה הן השלכות השינוי על הפוליטיקה והחברה הישראלית - ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

משמעות השינוי - מעֲבר לפוליטיקה תלת-גושית.

“קדימה” מיצבה את עצמה כמרכז חדש. יש הצדקה מסוימת לתדמית זו, משום שהנהגת “קדימה” מורכבת מאישים מהימין, מהשמאל ומהמרכז - ומשום שעמדות “קדימה” בשאלות פנים, חוץ וביטחון נראות מתונות יותר מאשר עמדות השמאל והימין. מסיבות אלה מתקבלת “קדימה” על-ידי הציבור כמפלגת מרכז.

ל”קדימה” קדמו רפ"י, ד"ש, שינוי ומפלגת המרכז, כמפלגות שמיקמו את עצמן במרכז המפה הפוליטית, אך השוואה עימן תחשוף את הייחוד של “קדימה”. זו האחרונה הצליחה להפוך תוך זמן קצר למפלגה גדולה, לעומת כישלונן של מפלגות המרכז שקדמו לה. היא הוקמה ופועלת מלכתחילה כמפלגת שלטון, ולא כמפלגה שותפה לשלטון; היא נוצרה על-ידי האליטה הפוליטית, השלטת והמכהנת - ראש ממשלה, שרים וחברי-כנסת; התמיכה ההמונית שבה  היא זוכה (בין רבע לשליש מקהל המצביעים) מצדיקה את דימויה ואת תביעתה להיות מפלגת שלטון -  ונראה שיש ממש בהתיימרותה להיות מפלגה קבועה.

מכל הבחינות הללו,  “קדימה” שונה מכל מפלגות המרכז שקדמו לה. בהיעדר כל היתרונות ש“קדימה” נהנית מהם, המפלגות הללו לא מיצבו את עצמן כמפלגות שלטון, נשארו קטנות יחסית - ולאחר תקופת פעילות מסוימת, התפוררו. השינוי בפוליטיקה אינו מצטמצם לעצם הקמתה של “קדימה” כמפלגה גדולה, אלא מתבטא בהיערכות-מחדש של המערכת הפוליטית כולה.

מתחילת שנות ה-30 עד המהפך של 1977 היתה כאן מערכת שבה שלטה מפלגה אחת ויחידה. מפא"י היתה מפלגת השלטון, ורק היא יכלה להרכיב ממשלה ולבחור לה את שותפותיה אחרי כל מערכת בחירות. היא ניהלה את המדינה, ביטאה את רוח התקופה וקיבלה את ההחלטות המכריעות. בגלגולה האחרון, כמפלגת העבודה, היא איבדה את בלעדיותה כמפלגת השלטון. לאחר ניצחון הליכוד ב-1977, ולקראת הבחירות לכנסת ב-1981, המערכת הפוליטית נערכה-מחדש לשני גושים פוליטיים - ימין ושמאל.

הניצחון הצפוי של “קדימה” בבחירות 2006 יביא שוב להיערכות-מחדש של המערכת הפוליטית. השינוי ההיסטורי יהיה מעֲבר ממערכת דו-גושית למערכת תלת-גושית, ו“קדימה” תהיה מפלגת ציר, שאי-אפשר להרכיב קואליציה בלעדיה. יתר על כן, היא תהיה מפלגת השלטון הגדולה והחזקה ביותר, ורק היא תוכל להרכיב ממשלה. הליכוד והעבודה יעמדו מימינה ומשמאלה, כמפלגות שלטון קטנות-יחסית - וייתכן שיהיה אפשר להקים ממשלת קואליציה גם בלעדיהן.

שינוי בניהול הסכסוך עם הפלסטינים – אסטרטגיה חד-צדדית

“קדימה” טוענת שהיא מפלגת מרכז. ניתן להגדיר מפלגת מרכז לפי שתי אמות-מידה: מיצוב ואידיאולוגיה. כאמור, “קדימה” מיצבה את עצמה - והתקבלה על-ידי הציבור - כמפלגת מרכז. אך מהי מפלגת מרכז מבחינה אידיאולוגית? כיצד ניתן להבחין את המרכז מן הימין ומן השמאל בהשקפת העולם ובמצע הפוליטי? קשה להצביע על אידיאולוגיה של מרכז באותה מידה של מובחנות ובהירות שבה מצביעים על האידיאולוגיות של הימין והשמאל.

מה שמאפיין מפלגות מרכז הוא עמימות רעיונית ובליל של עמדות מתונות. כאלה היו ד"ש ומפלגת המרכז - אבל  מפלגת שינוי, בראשות לפיד, היתה מקרה חריג מבחינה זו: למרות שמיצבה את עצמה במרכז המפה הפוליטית, היא היתה מפלגה שנקטה עמדות אידיאולוגיות רדיקליות ומנוגדות. היא היתה מפלגת שמאל, במאבקה להפרדה גוברת (אם כי לא מלאה) בין דת ומדינה ולהגנה על זכויות הפרט; מפלגה ימנית מובהקת, בתמיכתה בקפיטליזם מתקדם - ומפלגת ימין לאומנית, בצידודה בהגמוניה ציונית לא-מתפשרת.

לאיזה זן של מפלגות שייכת “קדימה”? היא דומה לד"ש - ושונה משינוי - בהציגה עמדות מתונות ומעורפלות בתחומים שונים; כמו ד"ש, ובניגוד לשינוי, היא מושתתת על טשטוש אידיאולוגי. היא מנסה לבדל את עצמה מהימין הפוליטי האידיאולוגי ומהשמאל הפוליטי האידיאולוגי - ונראה שהרציונל שלה הוא פרגמטיזם פוליטי.

שרון. בשנתיים הראשונות לשלטונו הוא החל להבין את מגבלות הכוח

מהו הפרגמטיזם הפוליטי של “קדימה”? מה שהביא להקמת “קדימה” - ומה שמריץ אותה - הוא "האסטרטגיה החד-צדדית לניהול הסכסוך הישראלי-הפלסטיני". הסכסוך עם העם הפלסטיני הוא הבעיה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית - ו”קדימה”, בראשות אולמרט, מציגה גישה משלה, הנתפשת על-ידי הציבור כגישה מעשית ומיטבית בתנאים הקיימים. השמאל מאמין כי ישראל חייבת לשים קץ לכיבוש וכי אפשר להשיג הסדר שלום עם הפלסטינים - ואילו הימין מאמין כי הסכסוך הוא נצחי וכי יש צורך להמשיך ולשלוט בעם הפלסטיני, כל עוד לא חל שינוי יסודי. "קדימה", לעומת זאת,  מציעה הסדרים חד-צדדיים, בהנחה שאין כנראה שותף פלסטיני אמיתי למשא ומתן.

ההסדרים החד-צדדיים כוללים נסיגה מרצועת עזה ומחלקים גדולים של הגדה המערבית, פירוק התנחלויות שאינן סמוכות לקו הירוק, חיזוק וגידול של גושי התנחלויות, בניית גדר בין ישראל לשטחים הפלסטיניים, השלמה או אפילו החשה של הקמת מדינה פלסטינית בשטחים המפונים על-ידי ישראל - והמשך המאבק הבלתי-מתפשר בטרור הפלסטיני. חוץ מהקמתה של מדינה פלסטינית, כל הצעדים הללו ניתנים לביצוע ללא שיתוף פעולה של הפלסטינים, ויש בהם משום שיפור משמעותי בטווח הקצר במצבה הביטחוני ובמעמדה הבינלאומי של ישראל.

“קדימה” כמפלגת ציר ימין-מרכז

איזו אידיאולוגיה תואמת אסטרטגיה חד-צדדית זו - אידיאולוגיה של ימין, אידיאולוגיה של שמאל או עמימות קונסטרוקטיבית של מרכז? זוהי אידיאולוגיה שמעוררת התנגדות חריפה של הליכוד, האיחוד הלאומי והמתנחלים - וגם אינה מקובלת על השמאל, למרות שהוא מוכן להשלים עימה כרע במיעוטו. ביסודה, גישה זו היא ימנית מתונה, בגלל שהיא אמורה לשרת אינטרס יהודי טהור תוך מתן הקלות לפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש - ובגלל שאינה מבוססת על ערכי שמאל אוניברסליים וסימטריים של הכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, הפנמה של העוול הכרוך בהמשך הכיבוש ורצון להגיע להסדר-קבע של שלום עם הפלסטינים.

“קדימה” שייכת לימין-מרכז - לא רק בעמדותיה לגבי שאלות של מדיניות חוץ וביטחון, אלא גם בתמיכתה ב"כלכלה חופשית עם חמלה". היא חותרת לפשרה עמומה בין אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית המאפיינת את השמאל הישראלי לבין אוריינטציה של כלכלה ניאו-ליברלית המאפיינת את הימין. היא משדרת תקווה (שלא ברור אם יש לה כיסוי) לעצירתם של התהליכים המעיקים על רוב תושבי המדינה: ההידרדרות של מדינת הרווחה, ההרעה במצבם של מעמד-הביניים והשכבות הנמוכות  והתרחבותם של הפערים החברתיים.

“קדימה” היא מפלגת ימין-מרכז גם במוצאה הפוליטי: היא סיעה שהתפלגה מהימין, רוב תומכיה ומנהיגיה השתייכו לימין - והיא נשלטת על-ידי אנשי ימין שהתמתנו. יש לראות את “קדימה” כמפלגת ימין-מרכז, גם משום שאין מקום למפלגות שלטון במרכז המפה הפוליטית: הצורך להשיג תמיכה המונית מחייב מפלגות שלטון מימין להפוך למפלגות ימין-מרכז ומפלגות שלטון משמאל להפוך למפלגות שמאל-מרכז, ועל כן “קדימה” היא מפלגת שלטון ימין-מרכז - ולא מפלגת מרכז.

סיבות השינוי – מענה לצורך חברתי אמיתי

יש להבחין בין סיבות מיידיות ונסיבתיות לשינוי שהתחולל, לבין סיבות מבניות עמוקות יותר. הסיבות שעל פני השטח הן ידועות, והחשובה ביותר מביניהן היא עלייתו לשלטון של שרון. בשנתיים הראשונות לשלטונו הוא החל להבין את מגבלות הכוח, נוכח כשלונו של צה"ל לדכא את האינתיפאדה. הוא רצה להיכנס להיסטוריה כמנהיג שעשה מפנה היסטורי - ולא כמנהיג כוחני וכושל.

בשנתיים האחרונות לשלטונו התגבש המפנה ההיסטורי בצורה של אסטרטגיה חד-צדדית לניהול הסכסוך. אסטרטגיה זו גובשה דווקא על-ידי מהלכים של השמאל - הנסיגה החד-צדדית מלבנון ובניית הגדר - ששרון התנגד להם כאיש ימין וכראש ממשלה. כפי שהימין עשה דה-לגיטימציה לרבין ולהסכמי אוסלו, כך הוא ניסה לעשות דה-לגיטימציה לשרון החדש ולנסיגה החד-צדדית מעזה, בהנהגתו.

הקמת “קדימה” היא ניסיון מוצלח של שרון לגבור על הימין ולעשות את המפנה ההיסטורי. הסיבה הנסיבתית והמיידית האחרת להקמת “קדימה” היא ניצחונו של עמיר פרץ על שמעון פרס במאבק לראשות מפלגת העבודה. ניצחון פרץ סימן את פנייתה של מפלגת העבודה שמאלה, הן בסדר-היום החברתי והן בעמדתה לגבי השאלה הפלסטינית, אך לתבוסת פרס היתה תוצאה קריטית יותר - סבירות גבוהה של חבירת פרס לשרון, פרישה של חברי-כנסת מהעבודה ונדידת תומכים מהעבודה למפלגה החדשה.

ברם, סיבות אלה אינן יכולות להסביר את כינונה של מפלגה חדשה, גדולה ויציבה. ההסבר לכך טמון בשינוי שעבר הציבור היהודי בתקופת ממשלת ברק ובמהלך האינתיפאדה. ברק הוא שניצח על האסטרטגיה החד-צדדית בסכסוך עם העולם הערבי: הוא הוציא את צה"ל מלבנון ללא הסכם, הטיל את מלוא האשמה לכשלון שיחות קמפ דיוויד על הפלסטינים - והכריז שלישראל אין פרטנר לשלום. בתקופתו גם הוחל בבניית גדר ההפרדה.

האינתיפאדה הממושכת והאלימה התישה את הציבור היהודי וחיזקה בו את הרצון להתנתק מן הפלסטינים - ואת הנכונות לשלם מחיר גבוה לשם כך. האסטרטגיה החד-צדדית, אם כן, היא מענה רציני לרצון ההתנתקות של הציבור היהודי, שגם חלקו הימני הפנים יותר ויותר את התפישה שקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עדיף על שלמות הארץ, וכי לשם כך צריך להיפטר מהכיבוש. מסיבה זו, הציבור היהודי לא נטש את “קדימה” גם לאחר הסתלקות שרון מהמשחק הפוליטי ומראשות “קדימה”.

“קדימה” נותנת תשובה לציבור יהודי גדול, תומך-שמאל, שפסק להאמין באפשרות להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים - ולציבור יהודי עוד יותר גדול, תומך-ימין, שחדל להאמין באפשרות המימוש של חזון ארץ-ישראל השלמה. מה שמאחד את שני הציבורים הגדולים הללו הוא הרצון לשנות את הסטטוס קוו לטובת היהודים, ו”קדימה” מציעה את האסטרטגיה החד-צדדית בתור הנוסחה המנצחת לשינוי המצב.

אם “קדימה” אכן עונה על צורך אמיתי, אזי אין היא מפלגה חולפת, שתקרוס בשנים הקרובות. היא תתפלג ותיעלם רק אם יתברר שהנוסחה שהיא מציעה אינה בת-ביצוע, בגלל עליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית או בגלל סיבות אחרות.

השלכות השינוי על הפוליטיקה הישראלית

המעבר למערכת תלת-גושית, עם מפלגת ימין-מרכז גדולה ויציבה, עשוי להביא לעיצובה של מערכת פוליטית בראשות מפלגת ימין-מרכז דומיננטית, שרק היא תוכל להרכיב ממשלה ולבחור לה את שותפותיה כפי שהיה בתקופת מפא"י. אם כך יקרה, המערכת הפוליטית תהיה יותר יציבה וּמְשילה - כלומר, הממשלה לא תתחלף לעיתים כל-כך קרובות וגם כושר ההחלטה והביצוע שלה יהיה גדול יותר. ברם, אם “קדימה” תצטמק ושלוש המפלגות יהיו פחות או יותר באותו גודל, הרי שהמערכת הפוליטית תהיה עוד פחות יציבה ומשילה מאשר היא כיום.

“קדימה” גורמת לתזוזה של המערכת הפוליטית שמאלה, לעומת התזוזה ימינה שגרמה ההיערכות-מחדש הקודמת. הקמת גוש ימין בראשות הליכוד, שהפך מאז 1977 למפלגת שלטון, הזיזה את המערכת הפוליטית כולה ימינה, ביטלה את ההגמוניה של השמאל - ויצרה מערכת פוליטית לא-יציבה, עם יתרונות ברורים לימין. לעומת זאת, ההיערכות-מחדש הנוכחית מזיזה את המערכת הפוליטית מהימין לימין-מרכז, וגם מלווה בתזוזה משלימה מהשמאל לימין-מרכז.

ההיערכות-מחדש כיום היא מכה קשה לימין, כפי שההיערכות-מחדש הקודמת היתה מכה קשה לשמאל. שרון מילא תפקיד היסטורי בכך שהנחית מהלומה כבדה על הימין, והקים מערכת פוליטית שאין בה יתרון ברור לימין הפוליטי - אדרבה; המלה "ימין" מעוררת כיום קונוטציה שלילית של סרבנות וקיצוניות. עם זאת, ההיערכות-מחדש בראשות “קדימה” מחזקת את ההשתלטות של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני על הפוליטיקה הישראלית ומונעת את עלייתו של סדר-יום חברתי. זו גם הסיבה העיקרית לדשדושה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ.

להיערכות-מחדש יש כבר השלכות נוספות על המפלגות, ועל בסיסן האלקטורלי: הליכוד איבד כמחצית מכוחו והפך למפלגה ימנית מובהקת, אך שמר על מעמדו כמפלגת שלטון. מפלגת "שינוי" עם 15 המנדטים שלה הצטמקה, התפלגה וכנראה נעלמה. המפד"ל כמעט קרסה, וכדי לשרוד היא התחברה לאיחוד הלאומי. מפלגת "ישראל ביתנו" הגבירה מאוד את כוחה, בתור נציגה ימנית רדיקלית של העולים מחבר העמים. מפלגת העבודה איבדה חלק משמעותי (כ-8 מנדטים) ממצביעיה המסורתיים, ואלה קוזזו במצביעים מזרחים, בני השכבות הנמוכות. הזעזועים הללו פסחו, כצפוי, על יהדות התורה - ולא כצפוי, גם על ש"ס, לפי שעה. הבסיס האלקטורלי של שלוש מפלגות השלטון (“קדימה”, הליכוד והעבודה) נעשה מעורב ומאוזן בהרכבו החברתי והעדתי.

השלכות אחרות – המשך השליטה של הימין-מרכז

האם יש להקמת "קדימה" השלכות מעבר לפוליטיקה? קשה לומר, משום ש”קדימה” קיימת רק כמה חודשים ולא הספיקה לחולל תמורות ממשיות במשך זמן קצר זה. עם זאת, ניתן להעריך את ההשפעה האפשרית של “קדימה” על החברה הישראלית ועל הסיכויים לשלום, על בסיס האסטרטגיה החד-צדדית שהיא נשמת אפּהּ. אסטרטגיה זו נושאת פירות לטווח קצר, כי היא מקטינה את החיכוך עם הפלסטינים ומעניקה יותר ביטחון ליהודים. אך לטווח הבינוני והארוך, אסטרטגיה זו מחזקת את רצון הציבור היהודי להתנתקות מהפלסטינים; נותנת לגיטימציה לפוליטיקה ישראלית סרבנית, שאינה מתחשבת בצד הפלסטיני; מגבירה את התנגדות הפלסטינים לישראל - ומפחיתה את הסיכויים להשגת שלום קבע עימם.

האם יש ל”קדימה” בשורה נוספת לחברה הישראלית? לא. אין לה חזון או רעיונות חדשים שיוכלו להביא לידי שינויים ממשיים בחברה ובמדינה, מעבר לניהול החד-צדדי של הסכסוך עם הפלסטינים. קשה להאמין שהיא תוכל להתמודד עם פגעי הגלובליזציה, עם השחיתות הפוליטית, עם האיכות הנחותה של הדמוקרטיה, עם כשלי הממשל, עם אי-השוויון ההולך וגדל, עם התיפקוד הלקוי של ההסדרים הקיימים ביחסי דת ומדינה, עם ההישגים הנמוכים של מערכת החינוך, עם התשתיות הרעועות - ועם האתגרים הקשים שמציב המיעוט הערבי למדינה היהודית.

אם “קדימה” תגרום לאיזשהו מפנה ביחסי ישראל והפלסטינים - כי נסיגה חד-צדדית משטחים בגדה עדיפה על פני הסטטוס קוו - ייתכן שייוותרו קצת אנרגיה ומשאבים לטיפול בבעיות המוזנחות הרבות של ישראל. מכל מקום, מה שמריץ את “קדימה” הוא טיפול בסכסוך - וכל שאר הסוגיות, מבחינתה, הן משניות בלבד. עמדותיה בשאלת הסכסוך ובשאלות אחרות הן עמומות ומונחות על-ידי תפישות של הימין המתון.

מסקנות

בניגוד לדעה שאין מפץ גדול בפוליטיקה אלא שינוי לא כל-כך משמעותי - ובניגוד לדעה ש”קדימה” היא מפלגה קיקיונית, ללא-דרך - נראה שמפלגה זו הצליחה, תוך  זמן קצר ביותר, לחולל מפנה היסטורי:

“קדימה” מיצבה את עצמה כמפלגת שלטון ימין-מרכז גדולה: ימניותה מתבטאת בהיותה סיעה שהתפלגה מהליכוד, בהנהגה השולטת בה ובעמדותיה. המערכת הפוליטית השתנתה ממערכת דו-גושית למערכת תלת-גושית. “קדימה” משמשת במערכת החדשה כמפלגת ציר ימין-מרכז שסיכוייה להרכיב ממשלה גדולים בהרבה מן הסיכויים של שתי מתחרותיה על השלטון. היא הנחיתה מכה מכרעת על האידיאולוגיה של שלמות הארץ, פגעה קשות בימין והזיזה את המערכת הפוליטית מימין לימין-מרכז.

“קדימה” חיזקה את השליטה של רעיון האסטרטגיה החד-צדדית לניהול הסכסוך עם הפלסטינים, ובכך הרחיקה עוד יותר את האפשרות לגיבוש סדר-יום חברתי לפוליטיקה הישראלית. היא מימשה את האסטרטגיה החד-צדדית לסכסוך על-ידי קידום הפרוייקט של גדר ההפרדה, הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה וההבטחה לסגת באופן חד-צדדי מרוב שטחי הגדה המערבית במהלך הכהונה של הממשלה הבאה. צעדים חד-צדדיים אלה סיפקו יותר ביטחון לישראלים והגבירו את הניתוק מהפלסטינים, אך לטווח הבינוני והארוך הם מקטינים את הסיכויים להשגת הסדר שלום. המערכת הפוליטית החדשה בהנהגת “קדימה” איננה מבשרת על מהפכה פוליטית וחברתית, אלא על יציאה מהקיפאון בַּסכסוך עם הפלסטינים - שלא ברור אם תוליך להסדר-קבע.