איך מורידים עם מהעץ

דווקא בימים אלה, כששמעון פרס מטיף לא לעסוק בעבר, מתפרסם ספר נרחב על עברו. מיכאל בר זוהר הוציא מתחת ידיו ספר חשוב - ביוגרפיה היסטורית, השוזרת אדם ותקופה. הוא מהלל את פרס על מעשיו, ואינו מתעלם מהחמצותיו. בדיעבד, הוא החמיץ יותר משהצליח, לדעתי.

אין ספק שחלק מעלילותיו של שמעון פרס מרשימות ביותר:

·                     גיוס מיליון דולר באמצעות המיליונר הקנדי ברונפמן בראשית ימי המדינה, לצורך רכישת תותחים בקנדה.

·                     בניית ההסכם עם צרפת בנוגע לבניית הכור הגרעיני, שבגללו בא סאדאת לירושלים.

·                     "איך מורידים עם מהעץ". עזרה לבן-גוריון בכינון היחסים עם גרמניה, חרף ההתנגדות העזה בישראל. צעד זה הוכיח את עצמו בימי סכנות קיומיות.

·                     יוזמה ופיתוח של התעשיות הביטחוניות, בתקופת היותו מנכ"ל משרד הביטחון.

בצד העלילות האלה, היו לו בעיות לא מעטות, בעיקר כאשר התמנה לסגן שר (ע' 312). לדוגמה:  המריבה עם הרמטכ"ל לסקוב על הסמכויות; פרשת המרגל ישראל בר והתאבדותו של נחמיה ארגוב, האיש המקורב לבן-גוריון -  ופרשת מטוס הנשק לרפובליקה הדומיניקנית. בר זוהר גם תמה על כך שפרס לא התגייס לצבא, כבני דורו, אך מציין כי הוא החליט באומץ לבחור בעיסוק הפוליטי (שלא זכה אז בהערכה מרובה).  בהמשך הוא סוקר בהרחבה את פרשת לבון, אולם מתעלם בסקירתו מן האמביציות הפוליטיות של פרס.

פרשת לבון הביאה להקמתה של מפלגת רפ"י. בן-גוריון כפה על פרס ודיין לפרוש – ופרס הקים את מפלגת רפ"י. הישגיה היו מעטים (10 חברי-כנסת) עד להמתנה ערב מלחמת ששת הימים. כאן בר זוהר מדלג על חלקו של פרס בניצול ההיסטריה  שיצרו אלופי המטכ"ל, ושרון בראשם,  נגד אשכול - ומקצר במחלוקת (ע' 375) של פרס עם אשכול, על המעבר מהאוריינטציה הצרפתית לאמריקנית.

אחרי ששת הימים התחילה התקופה המעניינת: ימי פרס בממשלות - ובראשות מפלגת העבודה. .ב- 1968 התאחדו מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה, ופרס הפך לסגן מזכיר המפלגה. בדצמבר 1969, עם עלייתה של גולדה לראשות הממשלה, הוא התמנה לשר. באותה תקופה, פרס העריץ  את משה דיין. מוכרחים לקרוא את משנתו המדינית דאז (עמ' 404): "... המדיניות בחמש השנים בשטחים ... אחת ההצלחות ... דיין שולף את יחסי היהודים והערבים ... מהאיבה ... וגו'". הוא ביטל גם את תפישות השמאל לגבי רמת הגולן וסיני: "... הרעיון של מדינה פלשתינית נראה לי מצוץ מן האצבע ... במקום שנחלק את הארץ נחלק את הממשל ... לא שמעתי שחוסיין מקבל את תוכנית אלון ...".

ממשלות אשכול (בחולשתו) וגולדה (בנציותה) התחילו באסון האסונות  - ההתנחלויות. עוד מעט יתמנה פרס לשר הביטחון בממשלת רבין, והוא יעמוד בראש הטירוף הזה. עד אז, הוא שוטט בממשלה - שר ללא תיק, שר הקליטה, הדואר והתחבורה. "יש בעיה עם שמעון", אמרה ראש לשכתו, "הוא שופע רעיונות, אבל לא גומר. אתה שואל אותו למה לא עשינו את זה? ... והוא עונה - עזבו, העבר לא מעניין אותי".

אחרי מלחמת יום הכיפורים הודחו גולדה מאיר ומשה דיין מתפקידם. פנחס ספיר המליך את יצחק רבין - ושמעון פרס הפך, למורת רוחו של רבין, לשר הביטחון. כאן נפתחת תקופה ארוכה מלאת שגיאות והחמצות, פרט לשנתיים שבהן כיהן כראש ממשלה מוצלח. הוא החמיץ אפילו את הסכם אוסלו, שהיה לו חלק חשוב בו.

כשר הביטחון בממשלת רבין הוא קידם את ההתנחלויות; שיחר את פניהם של אנשי "גוש אמונים"; השאיר אותם בסבסטיה; העביר אליהם תקציבים; חצב את תהילתו ברטוריקה ימנית - וגם יצר יחסים קשים עם רבין. אחרי התפטרותו של זה האחרון, הפך פרס למועמד העבודה לראשות הממשלה וספג את המהפך של 1977. כיו"ר העבודה באופוזיציה הוא היה רדוד: הוא אינו בנוי לאופוזיציה.

בעניינים המדיניים והביטחוניים - חוץ מההתנגדות להפצצת הכור בעיראק -  הוא "הוביל את העבודה דרומה ברכבת של הליכוד שנוסעת צפונה": הוא תמך במלחמת לבנון; אחרי הסתלקות בגין, הוביל לממשלת אחדות לאומית עם רוטציה; נתן הוראה להפציץ את כפר קנה בלבנון - והפסיד את קולות הערבים, שבלעדיהם אין לשמאל גוש חוסם.

כשר חוץ בממשלת האחדות הלאומית, חולל פרס מהפך אסטרטגי - וחתם על הסכם עם המלך חוסיין. הוא הבטיח למלך כי אם שמיר ידחה את ההסכם, הוא יפרק את הממשלה. ב-1992 הוא חבַר שוב לרבין, וכיהן כשר החוץ. כשרבין נרצח, הוא החמיץ את ההחמצה הגדולה של חייו - ושל חיינו: במקום להכריז מייד על בחירות, כותב בר זוהר, הוא דחה אותן כדי שלא יגידו שהוא ניצל את רצח רבין להרוויח בחירות. הדחייה הביאה לתקופה של פיגועים רבים, ונתניהו ניצח. שוב הכריע האגואיזם של הפוליטיקאי את המדינאי.

הספר מלא באירועים מעניינים ומרתקים. מן העושר הרב אפשר ללמוד שיש שני שמעון פרס: אחד מדינאי, ואחד פוליטיקאי. הראשון ראוי להערכה רבה, והשני מקלקל לראשון את ההישגים ומכשיל אותו. בהשאלה הייתי אומר שפרס דומה לבנאי שמכין את כל החומרים הדרושים לבניין. ואז, כמה מהשכנים לא מרוצים -  והוא משאיר את הכול והולך למקום אחר. כך אפשר לפרש גם את ההליכה ל"קדימה". לידידיו יש הסברים פסיכולוגיים על כך שהוא כמה לאהבה, אבל  אותי הם לא מעניינים.  בעיני, הוא זוכה להערכה על כושר מנהיגותו - ונבחן על החמצותיו הרבות. לסיכום, הספר ראוי מאוד לקריאה.