סדר-יום חברתי – אוטופיה?

לראשונה, לאחר עשרות שנים, מציגה אחת המפלגות המרכזיות סדר-יום  חברתי לבוחר הישראלי. תפנית זו באה לאחר תקופה ארוכה של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית מצד שתי המפלגות הגדולות - העבודה והליכוד. המדיניות שהונהגה במשך השנים הללו היא אחד הגורמים המרכזיים שהפכו את ישראל במהירות מסחררת למדינה שבה רווחַ אי-שוויון. ממדינת רווחה, שבה היחס בין ההכנסות של העשירונים העליונים והתחתונים היה מן הנמוכים בעולם המערבי, הפכה ישראל למדינה שאי-השוויון הכלכלי בה גבוה יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות - והיא מתחרה רק עם ארצות-הברית בגודל הפער בהכנסות.

הפערים בישראל אינם נובעים רק מגורמים הנחשבים למבניים, כגון הגידול באבטלה והזדקנות האוכלוסייה, אלא גם מהקטנה של קצבאות הזקנה, של קצבאות הילדים, של דמי האבטלה  ושל קצבת הבטחת ההכנסה. נוסף לכך, חל גידול גם בשיעור העוני בקרב השכירים - וחלקם בקרב העניים עלה מ-21% בשנת 1989 ל-32.3% בשנת 2004.

בסדר-היום החברתי שלה, מפלגת העבודה מבטיחה שינויים כמו העלאת שכר המינימום ל-1,000$, חוק פנסיה חובה, העלאת קצבת הזקנה ל-25% מהשכר הממוצע במשק - ורפורמה בתוכנית ויסקונסין. צעדים אלה אכן מכוונים לשיפור מצבן של האוכלוסיות החלשות - כולל אלה הנמצאות בשוק העבודה - אשר סובלות ממצוקה גוברת לאחר שנות הצמצום במדיניות הרווחה. ברם, התוכנית מתקבלת בסקפטיות רבה על-ידי חוגים נרחבים במדינה, והשאלה הנובעת מכך היא זו: האם התוכנית היא תוכנית אוטופית?

לטעמי, התוכנית אכן מציעה דרך המוליכה לקראת "אוטופיה", אך לא בַּמובן של שום מקום (מקום שלא ניתן להשיגו) אלא  בַּמובן הפחות-מוכר: מקום טוב יותר. כדי לשכנע את הציבור העייף שהחזרת המדינה למסלול הרווחה אינה משימה בלתי-אפשרית, יש להתמודד עם ההנחות הנפוצות הבאות:

·                     הפערים והעוני הם מצבים בלתי-נמנעים בעידן הגלובליזציה 

·                     שימת הדגש על רווחה תבוא על חשבון הביטחון 

·                     הסדרי רווחה יפגעו בצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל

אין לקבל את הטענה שהמדינה חסרת-אונים בפני הגלובליזציה; הגדלת הפערים אינה נובעת רק משינויים מבניים גלובליים. אומנם אין להכחיש כי בגלובליזציה הניאו-ליברלית קיימות תופעות המקשות על הנהגתה של מדיניות רווחה, וכי נוצר קושי בשל התחרות הגלובלית. אולם, הקושי של ההתמודדות עם הגלובליזציה איננו מוחלט – ועדיין נשאר למדינה טווח משמעותי לתמרון. במחקר השוואתי של המכון האירופי וה-London School of Economics בשנת 2003, תיאר בוב הנקֶה את ההבדל בין "שווקים כלכליים מותאמים" לבין "שווקים כלכליים ליברליים". בשווקים מותאמים, המדיניות החברתית מוסדרת בשיתוף פעולה בין מעסיקים, עובדים וממשלה - ושם אין ירידה  דרמטית בכוח המיקוח של העובדים; הנקה מביא כדוגמאות את שוודיה, דנמרק, גרמניה, בלגיה, אוסטריה, ספרד ופינלנד. לעומת זאת, "שווקים כלכליים ליברליים" הם שיטות כלכליות שבהן השלטון נמנע מהתערבות ב"שוק החופשי" ונותן לכוחות הכלכליים - כלומר, לבעלי-ההון - יד חופשית; במערכות כאלה יש ירידה דרסטית בכוחם של העובדים. הנקה כולל בקטגוריה זו את ארצות-הברית, אנגליה וישראל. 

ישראל מהווה דגם להתערבות ממלכתית עוינת, שתרמה רבות להחלשת ארגוני העובדים; הפגיעה בארגוני העובדים תרמה ליצירת הפערים. לפי הדו"ח העולמי של ארגון העבודה הבינלאומי, יש קשר ישיר בין כוחם של ארגוני העובדים בניהול משא ומתן קיבוצי לבין חלוקה הוגנת של שכר במקומות עבודה. בשנת 1995 ניתק חוק ביטוח בריאות ממלכתי את ההסתדרות הכללית מקופת-החולים הכללית, שאותה הקימה כשירות לחבריה. לאחר הניתוק ירד אחוז העובדים החברים בהסתדרות מ-80% מכלל עובדי ישראל לפחות מ-40%.

באותו עשור החלה הממשלה ליישם מדיניות הפרטה בלתי-מרוסנת, שהוליכה לפגיעה בחופש ההתארגנות של העובדים; לאחרונה, אחרי הפרטה של "חיפה כימיקלים",  מנעה ההנהלה את התארגנות העובדים באמצעות אלימות ואיומים, תוך התעלמות מכמה החלטות של בתי-הדין לעבודה לטובת העובדים. השיא היה חקיקת החוק להבראת כלכלת ישראל בשנים 2002-2003. בחוק זה הפחיתה הכנסת את השכר והפנסיה של העובדים בסקטור הציבורי, בניגוד להסכמים הקיבוציים שהיו אז בתוקף. בצל החקיקה, נכנעה ההסתדרות להורדות - והחוק כפה את ההסדר על ארגוני עובדים אחרים, כמו ההסתדרות הרפואית וארגוני הסגל באוניברסיטאות, אשר התנגדו בתוקף לפגיעה הגסה הזאת בזכויותיהם.

המדיניות של משרד האוצר פגעה גם ישירות בָּעובדים ובאוכלוסיות חלשות: עובדים המועסקים על-ידי קבלני כוח-אדם, עובדים בשכר מינימום (או אף פחות מזה), מובטלים, נכים, זקנים, ילדים בסיכון ועוד. משנות ה-90 השתמש משרד האוצר, באופן שיטתי, בחוקי ההסדרים במשק על מנת להנהיג - ללא דיון אמיתי בכנסת -  מדיניות של הורדת תקציבים לגמלאות, להבטחת הכנסה, לדמי אבטלה, להכשרה מקצועית, לקצבאות זקנה ולשירותי בריאות. באותה דרך הוא השעה את כניסתה-לתוקף של הרפורמה החקיקתית בתחום ההעסקה באמצעות קבלני כוח-אדם. בישראל הפכה זו לנורמת העסקה קבועה של 12% מהעובדים, בעיקר בסקטור הציבורי - בניגוד למדינות אחרות, שבהן מעסיקים בדרך זו  אחוז קטן של עובדים זמניים בלבד, על מנת לגשר על מצוקות זמניות של המעבידים.

מבחינה ביטחונית, מוזרה בעיניי הטענה שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לטפל בעוני ובפערים.  ההפך הוא הנכון. במדינה כמו ארצות-הברית, אדם נולד במטרה להתחרות באחרים על מנת להתעשר. אין לו מחויבות לסולידריות חברתית; הוא צריך רק להתקיים בזכות עצמו (לא על חשבון המדינה) ולמצות עד כמה שניתן את פוטנציאל ההתעשרות ש"מובטח" לו בכלכלה הליברלית. שם, המדיניות הניאו-ליברלית אינה פוגעת בשום מטרה לאומית מוצהרת של סולידריות ושל מחויבות לכלל. לא כך הדבר במדינת ישראל.

כאן אדם נולד עם מחויבות כפויה ומרחיקת-לכת לקהילה ולמדינה. המדינה מחייבת את צעיריה בשירות צבאי, בשנים שבהן בני-גילם בארצות-הברית מכינים את עצמם לתחרות הכלכלית. בתשובה לאלה הטוענים כי יש לתת עדיפות לצורכי הביטחון על פני טיפוח האוכלוסיות החלשות, יש להשיב כי יכולתה של חברה לעמוד איתנה לטווח ארוך בפני איומים מחוץ תלויה בחוסנה הפנימי - וחוסן פנימי מבוסס על צדק חברתי וסולידריות.

בהקשר הכלכלי, הבחירה במדיניות חלוקתית שונה מזו הקיימת, עם דגש על שיפור ברווחה, לא תגרום להחלשת המשק הכלכלי אם היא תיעשה בתבונה - להפך: כלכלנים מהשורה הראשונה טוענים כי יש מִתאם בין שוויון חברתי לצמיחה כלכלית, וכי העלאת שכר המינימום תתרום גם היא לצמיחה מבלי שתגרום לגידול בשיעור האבטלה. הרי אין מדיניות כלכלית "נכונה" אחת. מדע הכלכלה, על נבואותיו, איננו שייך למדעים המדויקים - והבחירה איך לחלק את המשאבים של מדינת ישראל היא שאלה של מדיניות, ובעיקר שאלה של העדפות ערכיות.

פרופ' אמרטיה סן, הוכיח כי בחברות שוויוניות יש שיפור במדדים של החיים הטובים. צילום: איי-פי

אין מדד אחד ויחיד ל"שגשוג". איכות חייו של אדם אינה נקבעת על-ידי מדד הבורסה או על-ידי ההכנסה לנפש בלבד. הרי הכלכלן אמרטיה סן קיבל פרס נובל בגין עבודתו המראה שהמדדים לחיים הטובים הם מורכבים הרבה יותר: דמוקרטיה ושוויוניות הן גורמים המשפיעים על איכות החיים ועל הפעילות הכלכלית של המדינה. סן הוכיח כי בחברות דמוקרטיות אין רעב (famine) - ובחברות שוויוניות יש שיפור במדדים של החיים הטובים: תוחלת חיים, בריאות העם, שיעור המוות של יולדות, שיעור יודעי קרוא וכתוב, רמת ההשכלה - וכמובן שכיחות האלימות בחברה. 

אתמול, אחרי הרצאה הדנה בסוגיות של עבודה בעידן הגלובליזציה, צפיתי עם הסטודנטים בסרטה התיעודי של טלי שמש, "זהב לבן". הסרט חושף את מצבם החמור של עובדי קבלני כוח-אדם במפעלי ים המלח, שכיסו את פניהם מתוך פחד שיזהו אותם. הם העידו על המצוקה הקשה של עובדים, שמרוויחים מעט מאוד ועובדים שעות ארוכות אך אינם מקבלים גמול על שעות נוספות ואינם זוכים לדמי מחלה או לפנסיה. קבלן כוח-אדם העיד כי המכרזים הזוכים במפעל נעשים זולים יותר משנה לשנה - ובהתאם לכך יורד, כמובן, שכרם של העובדים.

מול עדות זו, הסרט מציג את הרווחים העצומים שהאחים עופר מפיקים מן הפוספטים. הסטודנטים נסערו בשל הפערים הבלתי-נסבלים בין רווחי ההון לעוניים של העובדים במפעל המפיק את עושרו מהמשאב הטבעי העיקרי של מדינת ישראל.

הטענה כי דרישות הגלובליזציה, הביטחון והכלכלה מונעות את ישראל מלהנהיג סדר-יום חברתי לא תעמוד במבחן הניתוח התיאורטי - והיא נראית כמעט-ביזארית לנוכח המתרחש במגזרים ספציפיים של הפעילות הכלכלית במדינה, כמו מפעלי ים המלח.  אימוצו של סדר-יום חברתי אינו רק אפשרי אלא גם מחויב המציאות. זהו צעד לקראת "אוטופיה", בְּמובן של מקום טוב יותר הנמצא בהישג ידנו.