מעט-מעט מוותרות המפלגות הציוניות על הקול הערבי, לטובת המפלגות הערביות. אולם נראה כי גם אלו אינן יכולות לסמוך בוודאות על תמיכת המגזר הערבי. אחוזי ההצבעה במגזר יורדים בהתמדה (בהשפעת אירועי אוקטובר 2000), אחוז החסימה עולה – והמפלגות הערביות נתקפו בחרדה אמיתית לקראת בחירות 2006. גם אם הן יצליחו בכל זאת להיכנס לכנסת, חבריהן מודעים לתדמיתם הגרועה בעיני הציבור הערבי. התשובה למשבר המנהיגות הזה טמונה אולי בכניסתה של התנועה האיסלאמית הצפונית לזירה הפוליטית בישראל.
אחוז ההצבעה כחרב פיפיות מעל ראש ה"ערביות"- או הציבור הערבי אחראי יותר מ"מנהיגיו"
"שהר אל-מרחבא" הוא "חודש המרחבא", ערב הבחירות, שבמהלכו נהגו שרי הממשלה ושאר ראשי מפלגות לפקוד את היישוב הערבי, לחבק ולנשק - ובעיקר להפריח שוב הבטחות- סרק, לחלק כספים ולזכות בכמה אלפי קולות, ולעתים בכמה מנדטים. בימינו, החודש הזה כבר אינו מורגש במגזר. כמה מנהיגים ממשיכים עדיין לפקוד יישוב פה ויישוב שם, אבל ההרגשה היא כי המפלגות הציוניות ויתרו על הקול הערבי. כאן המקום לצין כי המצביע הערבי כיום הוא צעיר - ונתון במידה פחותה להשפעתם ולמרותם של "מנהיגים", של מבוגרים ושל "קבלני קולות".
למעשה, זה שנים רבות קיימת מעין השלמה עם העובדה שהקול הערבי "שייך" למפלגות הערביות. הכול התחיל כאשר הונהגו הבחירות הישירות לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ויתרה על הקול הערבי לכנסת, תמורת הבטחת המפלגות הערביות כי תדאגנה לכך שמצביעיהן יתמכו במועמד שלה. הסדר זה היה דווקא לטובת מפלגת העבודה, שהרי בנוסף להצבעה של למעלה מ-95 אחוז למועמד שלה לראשות הממשלה, חברי-הכנסת הערבים היו הרבה יותר נאמנים לממשלת העבודה מאשר ח"כים רבים שלה - או של מפלגות הקואליציה.
מאז אירועי אוקטובר 2000 חלו שינויים משמעותיים בדפוסי ההצבעה של האוכלוסייה הערבית, בעיקר בכל הנוגע להשתתפות בהצבעה. אחרי האירועים התקיימו בחירות לראשות הממשלה, ואהוד ברק היה מועמד העבודה. הציבור הערבי כמעט החרים את הבחירות, והתוצאות ידועות. חברי-כנסת ערבים רבים נגררו אחרי דעת הקהל, וקראו אף הם להחרמת הבחירות. היו מי שהזהירו אותם לבל יצטרפו ליוזמה זו, שהרי הם עצמם יהיו קורבן ההחרמה בבחירות בעתיד - וזה הפחד הגדול שלהם גם הפעם: המפלגות הערביות נאבקות היום, בראש וראשונה, להביא את הבוחר הערבי לקלפי. כולן מנהלות קמפיינים, ומרכזות את מאמציהן בעידוד ההשתתפות בהצבעה. בל"ד הרחיקה לכת וניהלה קמפיין שלם (ויקר) בזכות ההצבעה, שבו הציגה את ההצבעה כחובה לאומית עליונה.
ח"כ עזמי בשארה. לא בדיוק הסמכות הראויה לחלוקת תעודות-יושר, בתחום הלאומי או הציבורי. צילום: איי-פי |
הקמפיין השני של בל"ד היה "הצביעו למפלגות ערביות בלבד". לאחר מכן התפתח הקמפיין שלה לקריאה-הפחדה: "אם הקול שלך הוא ציוני, אז מי אתה ...?!" בוגד, כמובן. ובכן, עזמי בשארה אינו בדיוק הסמכות הראויה לחלוקת תעודות-יושר, בתחום הלאומי או הציבורי. ואגב, הציבור הערבי אינו קונה את ההגיון והנימוקים של "לא להצביע למפלגות הציוניות" - ובייחוד לא את קביעתה של בל"ד ("אם קולך הוא ציוני, אז אתה ..."); באופן אוטומטי הוא שואל: "אז מה אתה עושה בכנסת הציונית, ד"ר עזמי בשארה ?"
השנה יש סיבה מוחשית ואמיתית לעצבנותן של המפלגות הערביות, ובעיקר בל"ד - שהרי הסקרים האמיתיים עדיין מצביעים על קושי לעבור את אחוז החסימה. על-פי הסקרים הללו, המפלגה שמעמדה רופף ביותר היא בל"ד. ואגב סקרים, אם הסקרים במגזר היהודי לוקים בחסר ובאי-רצינות, הרי הסקרים במגזר הערבי הם ממש סיפורי אלף לילה ולילה. חלקם נערכים על-ידי חברות יהודיות, שכמה מהן אינן מקפידות כל-כך על מקצועיות והגינות, בלשון המעטה.
מעולם לא ריחפה סכנה כזאת על ראשן של המפלגות הערביות: אחוז החסימה הועלה לשני אחוזים; אחוז ההצבעה יֵרד בוודאי לסביבות ה-60 אחוז - ובכל זאת יימצאו מצביעים למפלגות הציוניות, ובמיוחד למפלגת העבודה שהציבה שלושה מועמדים ערביים במקומות בטוחים.
הציבור הערבי המופלה-לרעה מוצא את עצמו שוב - ואולי יותר מאי פעם - בין הפטיש של המפלגות הציוניות לסדן של המפלגות הערביות, או לפחות חלק מהן: אם המפלגות הערביות יצליחו לדבר אל לבו, והמפלגות הציוניות יעזרו להן בכך שימשיכו להתעלם ממנו ומצרכיו, ליו, הרי שהוא יזנח את רעיון של החרמת הבחירות וייתן, כמובן, את קולו למפלגות הערביות.
מה שברור, וגם מדאיג בעיני, הוא שהמציאות של הבחירות במגזר הערבי אינה משתנה בשנים האחרונות, כשם שהרשימות והמועמדים אינם משתנים כל-כך. גם אם שלוש המפלגות הערביות יעברו את אחוז החסימה, ואינשאללה כך יהיה, הרי חברי-הכנסת הערבים יודעים שדעת הציבור עליהם היא שלילית ביותר, והם "נהנים מן ההפקר". ברור להם כי הציבור סבור שגם אם חברי-כנסת ערבים מפגינים חוסר-אחריות - הוא, הציבור, חייב להפגין אחריות ולא לשולחם לבתיהם.
משבר המנהיגות במגזר הוא חריף ביותר. השינוי יתחולל, ככל הנראה, לאחר שהתנועה האיסלאמית הצפונית, בהנהגתם של השיח' ראיד סלאח והשיח' כמאל ח'טיב, תחליט לקרוא במפורש להחרמת הבחירות או להשתתף בהן בעצמה. במקרה השני, היא תחולל בכנסת את אשר חוללה ברשויות המקומיות, בכל הנוגע לזכייה באמון הציבור ולהנהגת המגזר כולו, כמעט.
לפני כחודש, אחרי ניצחונו של החמאס בשטחים הפלסטיניים, כתבתי בעיתוני כי אם החמאס יצליח בשלטון שם, התנועה האיסלאמית הצפונית עשויה לשקול השתתפות בבחירות כאן - או תמיכה-מבחוץ ברשימה ערבית חדשה. לדעתי, יש סימנים רבים לכך - אך לא זה המקום לפרטם.
