שיח החרשים

בשני העשורים האחרונים כיסיתי מערכות בחירות בשליחותם של שני עיתונים -  "דבר", שכבר נסגר, ו"הארץ" - ואיני זוכר בחירות הדומות, או אפילו מתקרבות, לבחירות 2006. ייתכן שבחירות 2001 מזכירות אותן במקצת, באווירת הניכור והאדישות שאופפת גם את הבוחרים של היום. באותה שנה צלל שיעור ההצבעה ל-61% בלבד -  הנמוך ביותר מאז קום המדינה.

תרם לכך מפח נפש עמוק שנקשר בראש הממשלה אהוד ברק ובתחושת החרדה שדבקה במועמד הליכוד אריאל שרון. הראשון, איש אפוף-תהילה שטיפס לפסגת המדינה על כנפיהן של ציפיות מרקיעות-שחקים אך התרסק לקרקע, ותוך כדי כך גם ריסק עמו תקוות ותפילות של בוחריו. השני, אריאל שרון, עורר בישראלים רבים שיתוק ופחד. עברו הצבאי השנוי במחלוקת  ומצעד האיוולת על אדמת לבנון השאירו בוחרים רבים בבית. ברק עורר סלידה ואכזבה; שרון הצית פחד וחרדה - והתוצאה: ארבעה מתוך עשרה ישראלים העדיפו להחרים את הבחירות.

גם היום מורגשת אדישות בקרב הבוחרים. בחודשיים האחרונים ביקרתי ביותר מ-30 יישובים ברחבי הארץ, כדי למשש את הדופק של הבוחר הישראלי. במערכות בחירות קודמות לא התקשיתי לפענח תקוות וציפיות של הבוחרים בנוגע לדמותה הרצויה של המדינה. הסיבוב הנוכחי שונה לגמרי. אינני זוכר שנתקלתי אי פעם בחומה דומה של חוסר-עניין ואדישות, שנמהלו בזעם גובר כלפי הפוליטיקאים ובחרדה אמיתית לעתידה של המדינה.

ברוב היישובים שבהם ביקרתי, שאפתי להתמקד באוכלוסיות החלשות. העשירים תמיד ידעו מה טוב להם ואיזו מפלגה תקַדם את האינטרסים שלהם. לפיכך לא ראיתי ערך עיתונאי  בבחינת דפוסי ההצבעה שלהם ומה שמסתתר מאחוריהם. לא כך אצל העניים, החלשים, העולים החדשים, הערבים - וקבוצות גדולות במגזר החרדי והדתי. אלה הם המגזרים שהחלטת ממשלה אחת מסוגלת לטלטל את חייהם מקצה לקצה; שגזירות כלכליות יכולות לחרוץ את גורלם - ולקבוע אם יצליחו להאכיל את ילדיהם שלוש פעמים ביום.

מאז שהתחלתי לכתוב על בחירות ועל הממשק בין חברה ופוליטיקה, אינני זוכר תוגה וכאב עמוקים כל-כך בקרב האוכלוסיות הללו. בכל עיר-פיתוח, שכונת מצוקה, מושב או קיבוץ שאליהם הגעתי, נחשפתי למציאות קדורנית. ביקשתי לשמוע על בחירות ועל מפלגות ועל מנהיגים, ותחת זאת שמעתי זעקות של ייאוש. בפני האנשים השתקפו מצוקה, התרסקות ואובדן כבודם העצמי. מאז אמצע שנות ה-80 לא ספגו האוכלוסיות הללו מטח כל-כך אכזרי של גזירות כמו בחמש השנים האחרונות. הגזירות הכלכליות נחתו עליהם כמו פצצת מצרר, והסיגו את חייהם לאחור.

המצוקה הולידה אדישות וחוסר-עניין - והיא הסיבה המרכזית לאובדן התקווה ולהיעדר העניין בבחירות הקרובות. "מה זה יעזור מי יהיה בשלטון?" נשאלתי. "מה איכפת לי מי יהיה בשלטון", אמרו. "האם המצב שלי ישתנה?" שאלו שוב ושוב. כך בכל מקום, כך אצל כל מגזר שמצוקה חצתה את סף ביתו. באלעד, היישוב החרדי שליד ראש העין, גיליתי חיים שטובעים בתוך עוני.

"מה אגיד לך", התאונן הרב משה טסה, רב של כולל  ביישוב, "אנשים עם ילדים הגיעו לפת לחם. כל הצרכניות ביישוב ניזונות מילדים, אבל להורים אין כסף לקנות אוכל או מצרכים שונים בשביל הילדים שלהם. פעם חיו על הקצבאות מביטוח לאומי, אבל היום הן קטנו ואנשים בקושי מצליחים לתת שלוש ארוחות לילדים שלהם. אני אומר שאם ש"ס היתה בקואליציה, יכול להיות שהיא היתה משנה את כף המאזניים לטובה. לצערי היא נשארה בחוץ".

באתי לדימונה. שלושה שבועות לפני ההכרעה - ועדיין לא נראו סימנים לכך שמערכת בחירות עומדת בפתח. פה ושם נראו כמה שלטים של מפלגת העבודה מעל חנויות במרכז המסחרי, או  שלט עם פניו של אביגדור ליברמן. המפלגות האחרות נעלמו מנוף העיר, כאילו יצאו לפגרת החורף. הסניפים נותרו משותקים, ופעילי המפלגות יצאו לפעילות המבצעית רק עם רדת החשיכה, כאילו היו חברים בארגון מחתרתי. בבחירות 1999, חמישה חודשים לפני ההצבעה, גדשו שלטי בחירות את העיר.

אני זוכר את באר שבע באותן בחירות. מרוב שלטי בחירות, קשה היה לראות רחובות ורמזורים ומדרכות. עשרות אלפים שלטים ומודעות כיסו את פני העיר, כמו רצו להטביעה. פעילי המפלגות התרוצצו כאחוזי תזזית, כדי להטות את הכף לטובת המחנה שלהם. בערי הפריפריה הדרומית, האמינו התושבים שפוליטיקה נכונה עשויה לשפר את חייהם. זה לא קרה: במקום לקיים את ההבטחות שפיזרו ביד נדיבה, עסקו הפוליטיקאים בקידום עצמם ובקידום האינטרסים הצרים שלהם ושל מקורביהם. עתה הם משלמים את המחיר – בעצם, הדמוקרטיה הישראלית היא שמשלמת את המחיר. 

"למה שזה יהיה אכפת לנו הבחירות?" התרעם שוקי, עובד במסעדה מול המרכז המסחרי. עד לא מזמן נחשב לפעיל מרכזי של הליכוד. עם בוא המצוקה, שקע בתוכה ואיבד עניין במתרחש סביבו. "לא רק אני", הוסיף, "הרבה אנשים מיואשים ולא מתכוונים להצביע בבחירות. דע לך שהעוני העמיק מאוד. אני רואה אנשים שבאים, מסתכלים על השווארמה והסלטים ולא קונים. עוברים ליד וממשיכים הלאה. הם מתביישים כי אין להם כסף". 

המצוקה הכלכלית יצרה מעמד חדש בדימונה: אמהות חד-הוריות; נשים שגורל אכזר הִכּה בהן וכפה עליהן לגדל את ילדיהן בכוחות עצמן. זה המצב שאליו נקלעו נורית אזולאי ואתי ויצמן. "יש לי  חמישה ילדים", סיפרה נורית, "אין לי חשמל בבית, אין לי מים ואני מקבלת  1100 שקל לחודש בשביל קצבת ילדים ועוד  1100 שקל בשביל הבטחת הכנסה. למה שאלך לבחירות? מה עשו בשבילי? שילכו כולם לעזאזל".

גם הגמלאים והקשישים מצאו עצמם נשכחים וזנוחים. הקיצוץ בגמלאות ובקצבאות השליך רבים מהם לשולי החיים. הם איבדו עניין, בדומה לעולים רבים מחבר העמים שנותרו ללא כתובת פוליטית. פעילה פוליטית מִבני עיש סיפרה שהעולים אמרו לה כי אינם רוצים להצביע עוד, וכי הפוליטיקאים בישראל דומים לפוליטיקאים ברוסיה: גם אלה וגם אלה תופסים את השלטון, אך ממהרים להפנות עורף לבוחרים שנתנו בהם אמון. "הם לא רוצים להצביע בבחירות", היא סיפרה, "כי הם מרגישים שעבדו עליהם. הם כועסים מאוד".

דווקא אצל ערביי ישראל גיליתי סימנים ראשונים של התפייסות עם המדינה. ב-2001 הם החרימו את הבחירות, בעקבות אירועי אוקטובר 2000, והאיצו את נפילתו של ראש הממשלה אהוד ברק. בשיחות שקיימתי עם תושבים באום אל-פחם, נצרת וטייבה, שמעתי הפעם נימה רכה יותר, מפויסת יותר. לראשונה נשמעו קולות שדיברו בשבחו של אריאל שרון, הודות למבצע ההתנתקות מרצועת עזה. נשמעו גם קולות שהעלו על נס את עמיר פרץ, ובייחוד את סדר-היום החברתי שלו. הוא הצטייר בעיניהם כמועמד מסוג אחר, פחות צבאי, פחות מיליטנטי, פחות שייך לחבורת הגנרלים שניהלה את המדינה.

יידרשו צעדים דרמטיים מצד השלטון כדי להשיב את האמון לליבם של הבוחרים המאוכזבים. שלטון הליכוד האחרון שהשחית מידות בסיטונות, מדיניות כלכלית אכזרית שיצרה מאות אלפי עניים חדשים וכן פוליטיקאים נעדרי-חזון - הם שגרמו למשבר האמון בין הנבחרים והבוחרים. בחירות 2006 ייכנסו להיסטוריה הפוליטית הישראלית כבחירות המשונות ביותר בתולדותיה - הבחירות שאליהן התייחס הבוחר באדישות מסוכנת.