התקשורת מותקפת תדיר על כך שאינה אובייקטיבית ונייטרלית, אלא נוקטת עמדה פוליטית ובכך חוטאת לשליחותה המקצועית. הביקורת הזאת מוטחת בעיקר מימין – אך גם משמאל. התקשורת אכן שינתה את דמותה ואת אופן התנהלותה. שם המשחק השתנה, וכיום הוא "פוליטיקשורת": רק נושאים ואנשים המופיעים על המסך קיימים מבחינה פוליטית, והעיתונות הכתובה והמשודרת חורצת את גורלם של פוליטיקאים ושל תוכניות מדיניות. כל שנדרש הוא לשנות את כללי האתיקה העיתונאית כך שיתאימו למצב החדש.
בכל מערכת בחירות לכנסת מותקפת התקשורת על כך שאינה אובייקטיבית, שהיא נוקטת עמדה פוליטית וחוטאת לשליחותה המקצועית. מאז מלחמת לבנון, לפני קרוב לרבע מאה, השתרש הדימוי "תקשורת=מאפיה שמאלנית"; וברגע שמערכת בחירות מתחילה - הפוליטיקאים מפמפמים את הפזמון הזה ביתר שאת.
בבחירות 1996 השתמשו הליכוד וביבי נתניהו בהאשמה זו כחלק מתעמולת הבחירות עצמה. לאחר הבחירות בדקו כמה פוליטולוגים וחוקרי תקשורת את טענותיו, והתברר כי היתה זו טענת שווא. אמנם במאמרים שהתפרסמו בעמודי הדעות נהנה פרס מתמיכה גבוהה יותר מאשר נתניהו, אבל עובדה זו עדיין אינה מצדיקה את הקביעה המכלילה שהתקשורת היתה בעד פרס ונגד נתניהו. פרס קיבל כיסוי-יתר, כפי שמקבל תמיד ראש ממשלה לעומת ראש האופוזיציה - וחשוב מכך, יחסי הכוחות בין שני המועמדים היו שונים לחלוטין בעמודי החדשות, ודווקא שם (הרבה יותר מאשר בעמודי הדעות) מעוצב השיח העיתונאי.
האופן שבו טיפלו עמודי החדשות בנושא המרכזי על סדר-היום - פיגועי הטרור - שיחק בבירור לידיה של האופוזיציה. "מרתון האסונות" שהציגה הטלוויזיה תמך בגרסה של האופוזיציה שהממשלה היא אימפוטנטית ואינה מצליחה לעצור את הטרור. וכך, בסופו של דבר, למרות הדעות האישיות של בכירי העיתונאים בארץ - התקשורת סייעה דווקא לימין ולא לשמאל.
מאז החלה מערכת הבחירות לכנסת ה-17 חוזרת ונשמעת אותה ביקורת מסורתית כלפי התקשורת: היא אינה הוגנת, אינה נייטרלית, אינה נותנת אפשרות שווה למתמודדים - וחוטאת בחוסר-מקצועיות. ההוכחה הטובה ביותר לטענה זו היא דבריו של אמנון אברמוביץ, שקרא לעמיתיו לשמור על שרון כמו על אתרוג ולהתעלם מן השגיאות, המחדלים, ואפילו מעשי השחיתות שלו, של בני משפחתו ושל ממשלתו.
מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה - הבודק באופן שיטתי את מדד אמון הציבור בתקשורת - מצא בתחילת חודש מרץ 2006, כי רוב הציבור אכן סבור שהתקשורת אינה אובייקטיבית, שהיא אוהדת את “קדימה” (57%) ושונאת את ש"ס (53%) או את הליכוד
(48%).
עם זאת, מצאנו גם את "סינדרום העיתונות העוינת", שעיקרו הוא זה: אנשים נוטים להאשים את התקשורת על כך שהיא מקפחת את המפלגה שלהם ותומכת במפלגה היריבה. נכון שסינדרום זה בולט יותר בקרב התומכים בימין, אבל הוא קיים לכל רוחב המפה, מה שמפחית מערכן של ההאשמות כלפי התקשורת הנוראה. אם נחקרים בשמאל טוענים שהיא תומכת בימין, ואלה שבימין אומרים שהיא תומכת בשמאל - סימן שהיא בסדר, וההאשמות נגדה נובעות ממוחם של המתבוננים יותר מאשר מן הטקסט התקשורתי.
עד כאן תחושות הציבור, אבל מה ניתן ללמוד על התקשורת מתוך ניתוחי-התוכן של הטקסטים עצמם? בדיקה (שטחית, בשלב זה) של הסיקור עצמו יכולה להצביע על שלוש מגמות עיקריות בסיקור הפוליטי של מערכת הבחירות הנוכחית:
· בשלב הראשון התפעלה התקשורת מניצחונו של פרץ על פרס - ותמכה בו על שהפיח רוח פרצים במפלגת העבודה העבשה, ועל כדור השלג שהחל מתגלגל עקב כך בכל המערכת הפוליטית.
· מאז החל שרון לרקום את תוכנית ההתנתקות, תמכה בו התקשורת באופן מסיבי ושיטתי. היא המשיכה בכך כשהחליט להקים את “קדימה”, ולא חסכה ביטויי התלהבות מן המפלגה החדשה. התקשורת לא אהבה את הכתומים, ולא את המורדים בליכוד - ועוד פחות מזה את נתניהו, שהיה מזוהה תחילה עם האופוזיציה הפנימית לשרון ואחר-כך התייצב בראשות "הליכוד הישן".
· שתי המגמות האחרונות נמשכו ללא שינוי. ככל שנמשכה מערכת הבחירות, האנטגוניזם כלפי הליכוד לא פחת - ואילו “קדימה” המשיכה ליהנות מאהדה, גם כאשר החליף אולמרט את שרון. לעומת זאת, ירח הדבש ביחסים עם פרץ והעבודה היה קצר, וחל שינוי של ממש ביחס התקשורת לעבודה.
מדוע אהבה התקשורת את “קדימה”? האם בגלל התפישות המדיניות שלה? האם בגלל מערכת היחסים האישיים של עיתונאים בכירים עם ראשיה (כמו החברות הכה מדוברת של דן מרגלית ואהוד אולמרט, למשל)? הדבר מחייב בדיקה לעומק, שעדיין לא נערכה. אני מבקש לטעון כי עמדת התקשורת לא נבעה משיקול-דעת אידיאולוגי או פוליטי, אלא דווקא מאופני הפעולה שלה. מה שמפעיל את התקשורת הוא "עקרון הגלים": היא נוטלת נושא מסוים, מטפלת בו באינטנסיביות ומעצימה אותו, אבל לאחר זמן-מה - כשהוא כבר אינו בגדר חדשה - היא מאבדת את העניין בו ועוברת לנושא אחר. כך קרה שהיא התלהבה מן הסיפור המרתק של עצם הקמת המפלגה החדשה, אבל לאחר זמן-מה הצטננה. הביקורת הרבה שספגה על תמיכתה ב”קדימה” השפיע אף הוא על תהליך התפכחות זה.
אולמרט. יחס התקשורת כלפיו הפך מאוזן יותר |
תהליך דומה קרה ביחסה לאולמרט. לאחר שהתפעמה מכניסתו המוצלחת לנעליו הגדולות של שרון, נרגעה ואף החלה לחבוט בו: סדרת תחקירים במוספי סוף-השבוע, מאמרי ביקורת בעמודי הדעות, אזכור הפרשיות הרבות והשונות, שבהן היה מעורב במהלך חייו הציבוריים - כל אלה גרמו לכך שכאשר נכנסה מערכת הבחירות לשלב האחרון, בתחילת מרץ, היה היחס כלפי אולמרט מאוזן יותר מכפי שהיה בשלב הראשון, אם כי “קדימה” עדין נהנית מאמפטיה גבוהה יותר מאשר מפלגות אחרות. מבחינה זו אפשר בהחלט שצמרת התקשורת הישראלית מבטאת את הלכי הרוח ההגמוניים של שכבות האליטה בחברה הישראלית, אותן שכבות שהקימו את המפלגה החדשה.
מצבה של העבודה השתפר מעט, ובמפתיע, דווקא בעיתון "הארץ". עמיר פרץ לא נעשה אמנם לגיבור של עיתון האשכנזים - והדימוי שלו, כמי שאינו בשל עדיין לשבת על כס ראש הממשלה, לא עזבו - אבל התמיכה במצע הסוציאל-דמוקרטי של העבודה מבטאת את השינוי המעניין שחל בקו העיתון הזה, שהיה בעבר הרבה יותר הומוגני בגישתו החברתית-כלכלית.
מה שבלט במיוחד ביחסי תקשורת-פוליטיקה במערכת הבחירות הזאת הוא תופעה הרבה יותר עמוקה מאשר תמיכה במועמד זה או אחר - שינוי רדיקלי בתפישת התקשורת את עצם תפקידה הפוליטי. כל הכתבים והפרשנים הפוליטיים אימצו לעצמם נימה ביקורתית, לעיתים צינית ומזלזלת, וסגנון ישיר ובוטה, לעיתים תוקפני. הדבר בא לידי ביטוי הן במאמרים, בפרשנויות ובידיעות בעיתונים - והן ברדיו ובטלוויזיה, כולל הערוץ הראשון, שהוא ערוץ ציבורי, האמור להיות נקי מביטויים פוליטיים יותר מכל ערוץ אחר. הפרשנות של נושאי הבחירות היתה חריפה, תוקפנית, ביקורתית ועוקצנית יותר מאי פעם. פוליטיקאים הרגילים לסגנון הישן של רשות השידור ראו בכך הסגת גבול והתנהגות לא-אתית. גם חלק מן הציבור אינו מקבל התנהגות כזאת.
אבל אלה וגם אלה אינם מבינים שאנו נמצאים בעידן חדש: מאז שנות ה-90 השתנו הנורמות התובעות הפרדה בין פוליטיקה לבין תקשורת. עם התמוטטות חברת המפלגות הישנה נוצרה מערכת של פוליטיקשורת - התקשורת אינה עוד, כבעבר, גורם המתווך בין הציבור לבין נבחריו. כיום היא משמשת כזירה העיקרית, שבה מתהווה הפוליטיקה. מה שאינו מופיע על המסך אינו קיים מבחינה פוליטית, ומי שלא מופיע על המסך גוזר על עצמו שכחה פוליטית. יתר על כן, התקשורת הפכה בעצמה לשחקן פוליטי אקטיבי. משהבינו העיתונאים כי הם עשויים לקבוע את גורלם של פוליטיקאים ושל תוכניות מדיניות, גבר ביטחונם העצמי: שוב אינם מוכנים לאפשר לספין-דוקטורס לנצלם לטובת המניפולציות שלהם, והם מבקשים להשפיע במפורש ובמישרין.
בעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים, אינו מחדשים אלא מפגרים אחר ארצות-הברית בעשור או שניים. מחקרי בחירות שניתחו את תשדירי תעמולת הבחירות שם לאורך שנים, המחישו באופן דרמטי כיצד משנה לשנה הלך וירד משך הזמן שהטלוויזיה מקציבה למועמדים עצמם והתארכו שעות המסך של העיתונאים והפרשנים. זה מה שקרה אצלנו בבחירות הנוכחיות. רק עיתונאים בודדים חושבים עדיין במושגי העבר: העיתונאים השייכים לדור הצעיר אימצו בשמחה את התפקיד החדש שלהם, ואינם מוכנים לוותר עליו בנקל. העוצמה הפוליטית שניתנה בידיהם היא משכּרת, ולכן מחליטים עיתונאים רבים יותר לעבור לפוליטיקה במשרה מלאה - כפי שעשתה שלי יחימוביץ. אחרים מסתפקים בניצול ההשפעה הפוליטית שלהם, מבלי שפשטו את חליפת העיתונאי.
אין זו תופעה שלילית לכשעצמה. כבר חלפו הימים שבהם היה אפשר לדבר על עיתונות נייטרלית או עיתונות אובייקטיבית. אנו חיים בעידן העיתונות המעורבת, ויודעים כי כל מה שנכתב הוא הבעת דעה, גם אם הוא מוצג לכאורה כאַ-פוליטי. הדבר הנכון לעשותו כרגע הוא הגדרה-מחדש של כללי האתיקה העיתונאית המקצועית, כך שיתאימו לעידן הפוליטיקשורת.
