הבחירות הקרובות שומרות, לכאורה, על דפוס ההתמודדות הרגיל - עבודה, ליכוד, מפלגת מרכז וכל המפלגות הקטנות – אבל הפעם אנו עומדים, כנראה, בפני שינוי גדול: למפלגת המרכז ("קדימה") יש סיכויים טובים לתפוס, זו הפעם הראשונה, את השלטון. המערכת המפלגתית ממשיכה להישחק ולהתרופף - ועדיין אין להבחין בהיערכות מפלגתית מחודשת, ארגונית או אידיאולוגית.
בתקופה זו, של טרום-בחירות, נראה כי הבחירות הקרובות הן מן המעניינות והחשובות בתולדות מדינת ישראל - אבל הרי כך אומרים לפני כל יום בחירות. האמת היא שבחירות 2006 מעניינות במיוחד בעיניהם של אנשי מדע המדינה, כיוון שהמפלגות, כמו הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, עוברות תהליך של שינוי מואץ.
לכאורה, דבר לא קרה - שוב מתמודדות העבודה והליכוד, מפלגה במרכז, ומפלגות ימין, מפלגות שמאל ומפלגות דתיות. למעשה, ישנם כמה חידושים מסעירים במערכת הבחירות 2006:
א. זו הפעם הראשונה שמפלגת מרכז היא בעלת הסיכוי הטוב ביותר לנצח בבחירות ולהיות הסיעה הגדולה ביותר. בעבר היה למפלגה המרכזית משקל רב בחישובי הקואליציה - כפי שקרה ב-1977 עם ד"ש, וב-2003 עם שינוי - אך מעולם לא היתה זו המפלגה הגדולה ביותר.
ב. הסיטואציה הזאת מזכירה לאיש מדע המדינה שני מושגים מרכזיים לניתוח הבחירות: התרופפות המערכת המפלגתית, הידועה בלעז כ-"dealignment" - והערכות מחודשת של הפוליטיקה המפלגתית, הידועה בלעז כ-"realignment". עם זאת, אין לבחון את המושגים המופשטים הללו במסגרת מערכת בחירות אחת בלבד, אלא לאורן של כמה וכמה מערכות בחירות. תופעה מרחיקת-לכת כבנייה-מחדש של המערכת המפלגתית אינה מתרחשת בִן-לילה אלא בהדרגה ובאיטיות.
אין ספק שהמערכת המפלגתית בישראל נמצאת בתהליך ממושך של שחיקה והתרופפות. במבט לאחור, נראה כי מאז קום המדינה ועד שנת 1977 היתה מפא"י מפלגה דומיננטית שבלעדיה לא התאפשרה הרכבת קואליציה. בשנות ה-80 כבר היתה תחרות צמודה בין שתי המפלגות הגדולות - ומאז שנות ה-90 נטרפו הקלפים.
נשאלת השאלה - האם היה זה המעבר לשיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה שהביא להתרופפות המפלגות, או שמא המעבר לשיטה זו אינו אלא אחד מביטוייה? כך או כך, אין ספק כי העיתוי לא היה מקרי. הדעת נותנת כי חלק ניכר מן הדומיננטיות שאפיינה את דמותו של שרון כמנהיג, מעבר לתכונותיו האישיות, אפשר לייחס במישרין לניסיון הכושל הזה, בדמות המעבר לשיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה ערב עלייתו לשלטון ב-2001.
מצנע. הובס על ידי שרון, שאימץ את המצע שלו. צילום: פלאש 90 |
שרון היה קשוב יותר מכל פוליטיקאי אחר להלכי הרוח בחברה הישראלית, וידע לקבוע מדיניות בהתאם. והא ראיה: חרף נסיבות ביטחוניות סבוכות ביותר, ולא תמיד צולחות, שרון נתפס כ"מר ביטחון". הוא היה קשוב להלך הרוח ברחוב היהודי - שקבע שאין עם מי לדבר והתנגד לשיתוף פעולה אקטיבי עם הפלסטינים - ויזם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון, כצעד חד-צדדי. מעניין שצעד זה הופיע דווקא כחלק אינטגרלי ממצעה של מפלגת העבודה, שבראשה עמד אז עמרם מצנע. למרות זאת, האחרון הובס על-ידי שרון ב-2003, בתבוסה הצורמת ביותר שידעה מפלגת העבודה מעולם.
ג. למרות השתתפותה של מפלגת העבודה בממשלת שרון, ואף על פי ששרון אימץ את המצע של מצנע, מפלגת העבודה עדיין סובלת מתדמית פגומה בעיני קהל הבוחרים. חרף הרעיונות שהועלו במפלגה, העבודה והשמאל לא הצליחו להציב אלטרנטיבה מדינית לרעיון ההפרדה שאימץ שרון, או להעמיד מועמד בעל כישורי מנהיגות כאלה שהציג שרון.
מאז שנת 1977, ראו חוקרים רבים את הגורם העדתי כסימן לירידת מפלגת העבודה ממעמדה ההיסטורי כמנהיגת העם. בחירתו של עמיר פרץ - למרות היותו יליד מרוקו - כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, בוודאי לא שיפרה את המצב מבחינה זו. כיום, נהנית דווקא מפלגת “קדימה” מהזליגה הכפולה של קולות הבוחרים, הן מהליכוד והן מהעבודה. "שינוי" בתצורתה הקודמת "הלכה לעולמה", מסיבות טבעיות - ו”קדימה” נהנית כרגע מן הספק שמוליד אי-הבהירות לגבי מצעה, אופן התנהלותה פנימה וכישורי המנהיגות של העומד בראשה.
הצצה בנתונים מאששת ניתוח זה. “קדימה” נבנית על חורבותיהן של המפלגות הוותיקות יותר. כמעט שליש מן הבוחרים המדווחים שהצביעו למפלגת העובדה ב-2003 עבר ל”קדימה”, שליש נשאר בעבודה ושליש מתלבט איך להצביע. “קדימה” קלטה רק שלושה מ-19 חברי-הכנסת של העבודה (כ-15%) - פרס, איציק ורמון - אבל היא מושכת כ-30% מקהל הבוחרים שלה.
הבה נבחן את המתרחש בליכוד: כ-40% מבוחרי המפלגה ב-2003 הלכו ל”קדימה”, רבע נותר נאמן לליכוד, ו-30% מתלבטים. ומה קורה ב"שינוי"? - שני שלישים ממצביעי "שינוי" ב-2003 יצביעו בבחירות הקרובות למפלגת “קדימה”, ורבע ממצביעיה ב-2003 טרם החליט כיצד יצביע בבחירות 2006.
שני שלישים ממצביעי ד"ש ב-1977 הגיעו ממפלגת העבודה. ב-2003 קיבלה "שינוי" מידה שווה של תמיכה מבוחרים-לשעבר של הליכוד ושל העבודה. “קדימה”, על-פי הסקרים, תורכב מ-50% ממצביעי ליכוד לשעבר, כ-22% ממצביעי "שינוי" לשעבר, ו-18% ממצביעי העבודה לשעבר. כלומר, מדובר כאן במפלגה (העבודה) שלא השכילה למשוך בחזרה את קהל בוחריה, והותירה אותו חשוף לתעמולה אגרסיבית של מפלגת מרכז (“קדימה”). מן הסתם, אין די בהצבת מועמד מזרחי בראש הרשימה כדי לתקן פגמים בדימוי המפלגה או בהתנהגותם של מנהיגיה.
כפי שהורגלנו בשנים האחרונות, ועל-פי הסקרים, המצביע הדומיננטי של מפלגת העבודה הוא אשכנזי. למעשה, יותר ממחצית הקולות של העבודה באים ממעגל הבוחרים הזה, אך גם הליכוד מצליח במידה דומה בקרב האשכנזים. נתון זה מתאפשר עם הצטמקותן של המפלגות הללו - דהיינו, יש מספיק אשכנזים לכל המפלגות בסדר גודל בינוני.
ד. קריסת הליכוד הצפויה בבחירות 2006 דומה במידה מפליאה לקריסת העבודה ב-1977. גם כאן, מנהיג נעלם מן הזירה (שרון כיום מול רבין אז); מפלגה אלמונית מגיחה אל הזירה הפוליטית ומאתגרת את שתי המפלגות הגדולות - ופרשיות שחיתות מרחפות כצל כבד על המועמדים ומקורביהם. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מן ההבדלים הגדולים בין מפלת מפא"י ב-1977 לבין מפלתו הצפויה של הליכוד במרץ 2006: כך, למשל, מנהיגותו של בגין היוותה אלטרנטיבה ראויה ביותר, ואילו מפלגת העבודה לא הצליחה להעמיד לקראת הבחירות הנוכחיות מועמד בסדר הגודל שהציגו שתי המפלגות הגדולות האחרות.
בפוליטיקה, כידוע, האידיאולוגיה חשובה - אך לא פחות חשובות הן הופעתו ומנהיגותו של מועמד המפלגה היריבה. פרס התמודד מול בגין ב-1977, ואילו פרץ מתמודד כיום מול אולמרט, שמנהיגותו טרם עמדה למבחן. נתניהו, כמי שמודע לחשיבותה של הופעה משכנעת בעיני הבוחר, מנסה בכל כוחו לשווק לנו מציאות ביטחונית הממחישה את חוזקו: הוא מתמקד בניצחון החמאס בעזה - וזאת בניגוד מוחלט לשני המועמדים האחרים.
היבט מעניין אחר של הבחירות הקרובות, המבליט את ניידותו של קהל הבוחרים, נוגע לעולי ברית-המועצות-לשעבר. הפיצול בתוך המגזר הרוסי, לטובת מתמודדים שונים, הולך וגדל – וריבוי העולים הופך את אופי הצבעתם לגורם מרכזי במציאות הפוליטית הישראלית. כך קרה ב-1992 (כאשר הם תמכו ברבין) וב-1996 (כאשר הם תמכו בנתניהו, כנגד ברק) - ובשתי מערכות הבחירות האחרונות (2001 ו-2003) התמיכה בשרון הקפיצה אותו לשלטון.
כיום, משנעלמה מפלגת העולים, נטמעו העולים לחלוטין בפוליטיקה הישראלית. עובדה זו מבליטה כישלון נוסף של מפלגת העבודה. היא טעתה כאשר לא חיבקה את העולים, והדבר אירוני באופן מיוחד לאור העובדה שהרוסים נקלטו בארץ בקלות, יחסית לעולים אחרים, בין היתר משום שהחברה הישראלית שקלטה אותם היתה מוכרת להם מבחינות רבות - ומוסדות רבים שסווגו לשמאל, כמפא"י וההסתדרות, הוקמו ונוהלו למעשה על-ידי בני משפחותיהם הרוחניים שהקדימו לעלות לארץ.
הבחירות הקרובות ייזכרו כעוד צעד בהתרופפותה של המערכת המפלגתית בארץ - אבל לא ייזכרו כשלב בהערכות חדשה של המערכת. כדי לזהות שינוי משמעותי, היינו צריכים למצוא שינוי התנהגותי - בעל פוטנציאל להמשכיות על פני זמן - בקבוצות מרכזיות בפוליטיקה הישראלית. שינוי כזה התחולל ב-1977 עם המעבר הכפול ממפלגת העבודה: מזרחיים - לימין, ואשכנזים - למרכז. בבחירות 2006 מסתמן שוב המעבר המוכר למרכז, אבל אין היערכות ארגונית או אידיאולוגית חדשה. נראה כי נצטרך להמתין לבחירות הבאות כדי לאמוד את הצלחתה של מפלגה זו או אחרת ביצירה של רקמת התחייבות פוליטית מתמשכת.
