ככה הוא באמצע

יורשה לי לפתוח בהערה אישית: לפני יותר מעשר שנים - קצת לפני שהעיתון "חדשות" השיב את נשמתו לבוראו - מצאתי את עצמי מככב בכתבה מגזינית של סוף השבוע. כותרת הכתבה היתה: "ככה הוא באמצע". היה זה, למעשה, כתב אישום, משום שהיתה לי חוצפה - אז, לפני למעלה מעשר שנים - לשלול את עמדות השמאל הקיצוני. לדידם של מחברי הכתבה המשמיצה ההיא, יש משהו פסול-מראש בעמדה המצטיירת כמרכזית -  שהרי הכבוד והיקר שמורים רק לאלה שעמדתם מצויה בקוטב הצפוני. או הדרומי. העיקר שיהיו בקוטב.

וכאילו לא עברו שנים רבות, כתב יוסי שריד לפני שבועות אחדים כהאי לישנא: "מעולם לא הבנתי בדיוק מהו 'המרכז הפוליטי' הזה, שהכל נוהרים אליו, מצטופפים בו, והוא דחוס ומחניק מרוב מתפרצים. אלא שייתכן שהסוד איננו כה כמוס, והוא גלוי לעין דווקא ועל נקלה יתפענח. שם הסוד הוא אופורטוניזם. במקום לאמץ עמדה ברורה, לכאן או לכאן, הרבה יותר קל ובטוח לאמץ שתי עמדות בבת אחת".

יש לי סוד שהייתי רוצה לגלות ליוסי שריד: לא רק אני נמצא במרכז המחניק הזה, אלא גם הוא. בעיקר הוא. אני בסך הכל בעל טור. הוא איש ציבור ידוע, ומנהיג פוליטי בעל שם עולמי - וכל מה שהוא אומר על המרכז הבזוי, המחניק, אומר עליו השמאל "האמיתי". חיים ברעם, למשל, חובט בו בדיוק כמו ששריד חובט באחרים: "בניגוד גמור לשטחיות התהומית של יוסי שריד, אין לשמאל שום סיבה להתנער מאמיתות-יסוד רק משום שהן אינן פופולריות בזמן נתון". וברעם ממשיך להכות: "אם שריד בורח למרכז הקונסנזוס, ומצטרף, ועוד בנושא חשוב כל-כך כמו ההידברות עם מנהיג העם הפלסטיני, למרכז הלאומני, אז מי בכלל צריך את מרצ".

יוסי שריד. יוצר לעצמו שייכות דמיונית לקהילה דמיונית. צילום: פלאש 90

הדברים הללו, כמובן, לא יזיזו את שריד מדעתו. שהרי יש משהו סקס-אפילי בהשתייכות לבעלי העמדה הברורה, הבוטה, הנוקבת. המרכז תמיד נראה רדוד משהו, בעיקר בזכות ההתקפות עליו. אלא ששריד יוצר לעצמו שייכות דמיונית לקהילה דמיונית. הוא אולי מאוהב בתפקיד האיש השנוא של הפוליטיקה הישראלית (ומתברר שלא רק מצד ימין, אלא גם מצד שמאל), אבל הוא לא הבחין בכך שכיום הוא כבר לא בצד. הוא עבר לקהילה אחרת. הוא באמצע.

הוא, בדיוק כמו הח"מ, גם בעד מדינה יהודית ודמוקרטית וגם בעד מדינה פלסטינית. הוא גם בעד התייחסות אנושית לפלסטינים - אבל גם, כפי שמזכיר ברעם, הודיע שאין לו מה לדבר עם ערפאת. ואני מניח, אוי לבושה, שעכשיו הוא לא ממש קורא לממשלה לנהל שיחות עם החמאס. ככה הוא באמצע. לא עבדכם הנאמן, אלא יוסי שריד. מרכזיסט שכמוהו.

מה שמעניין הוא, שיש רק מכנה משותף אחד בין חיים ברעם ליוסי שריד: שניהם מתעבים את המרכז הפוליטי. זהו תיעוב לשם תיעוב. תיעוב שאין בו כלום. תיעוב שנובע רק מן העמדה שבה מצוי המתעב. זה תיעוב שיש לו שותפים רבים מהימין, וגם הם נוקטים אותה לשון. העיתונאי אראל סג"ל, למשל, מצטרף למפלגת מתעבי המרכז: "אם נבחן את המפלגות, מרצ מובילה קו אידיאולוגי שאני מתנגד לו, אך יש בו ממש. הימין מציע תפישת עולם מגובשת. ורק קדימה מזגזגת בין תפישות שונות וסותרות, משייטת על גלי טמטום ציבורי".

אז כן, יש רק קואליציה אחת שתמיד תהיה גדולה יותר מכל מפלגת מרכז: קואליציית מתעבי המרכז. שם יש אחדות מדהימה בין "שמאל" ל"ימין". עם אותן טענות. עם אותם ניסוחים. עם אותה התנשאות. עם אותו זלזול בציבור. עם אותה ראייה חד-ממדית, שלפיה יש כללים ברורים-מראש לגבי זהותה של "עמדה ברורה" (שהיא, כמובן, הרצויה). ובקואליציה הזאת ידברו על "שטחיות", "טמטום", "אופורטוניזם".

ובכלל, תמיד הכי קל להתייחס לפוליטיקאים. תמיד אפשר להשמיץ אותם. זה הרי התחביב הקבוע של עיתונאים, וגם של פוליטיקאים, ובעיקר של פוליטיקאים שהם גם עיתונאים. ולכן יש לשריד רק הסבר אחד לתמיכה ב"קדימה": "אופורטוניזם". אלה הם דברי הבל: אופורטוניסטים יש בכל גוף פוליטי, וכשאנו מדברים על מרכז פוליטי איננו מדברים על פוליטיקאים אלא על הציבור. התמיכה בעמדות מרכז היא פונקציה של בגרות ציבורית. מאות האלפים שהולכים לתמוך במרכז פוליטי - "קדימה" או לא "קדימה" - לא יזכו לשום טובת הנאה אישית. זו הדרך שהם מאמינים בה. אפשר לא להסכים אתם, אבל אין שום צורך להשמיץ אותם.  

בניגוד לשריד, אני לא מתבייש בהיותי איש מרכז. נכון, פעם נחשבתי לאיש "שמאל". למעשה, בדיוק כמו שריד, לא ממש זזתי מהעמדות שלי.  בימים ההם, לפני כ-20 שנה, השתתפתי במפגשים רבים עם אנשי אש"ף. אז זה נחשב לשמאלנות מסוכנת, אבל אני חשבתי שזו הדרך הנכונה, שחייבים לדבר. וכבר אז הדביקו לי את התואר "הציוני"; המדביקים התכוונו לגינוי, ואני קיבלתי זאת כמחמאה.

חשבתי שיש הצדקה למדינה פלסטינית, אבל, אבוי, גם למדינה יהודית. האמנתי בסיסמה הישנה והשכוחה: "שתי מדינות לשני עמים". אם יש שני עמים, חשבתי אז -  ואני חושב גם עכשיו – הרי שאחד מהם הוא יהודי. אכן, ממש פשע מצדי ... הייתי, ונותרתי, גם פרו-פלסטיני וגם פרו-ישראלי, וזה נחשב לחטא -  כי מצוות אנשים מרושעים היתה: אתה רשאי להיות רק פרו-פלסטיני. במפגשים הרבים שבהם השתתפתי לא שמעתי ולוּ איש שמאל אחד - מאלה שאהבו להשמיץ אותי - אומר מילה שלילית אחת על הפלסטינים או מילה חיובית אחת על ישראל. זה הרתיח אותי אז, וזה מרתיח אותי גם היום.

אבל נחזור לעניין העיקרי: קיומו של מרכז פוליטי. על הפוליטיקה בכלל - ועל הפוליטיקה הישראלית בפרט - אפשר להביט, בין השאר, בשתי דרכים: בדרך הבינארית ובדרך המעגלית. בדרך הבינארית, החלוקה היא בין ימין לשמאל. לא שאין אמצע, אבל יש, בעיקר, שתי נקודות מקוטבות: ימין ושמאל. מדיני וכלכלי. זו החלוקה שבה מאוהבים ברעם ושריד וסג"ל, וכל המוני החברים בקואליציית מתעבי המרכז. זוהי חלוקה שגויה.

החלוקה הנכונה יותר, ואנסה להוכיח זאת, היא החלוקה המעגלית. בחלוקה שאני מציע, הקצוות אינם מקוטבים; להפך, הם מחוברים. זה לא שאין ימין קיצוני ושמאל קיצוני. יש ויש, אבל הם אינם רחוקים - ולמעשה, הם הרבה יותר קרובים מרחוקים.  נכון שהם מתקוטטים; נכון שהם מצטיירים כיריבים מושבעים - אבל זו רק אשליה. בחינה מעמיקה יותר מגלה את הקִרבה העצומה.

ניקח, למשל, את הסוגיה הציונית. החלוקה המקובלת מדברת על פוסט-ציונים ואנטי-ציונים מול אולטרה-ציונים, אבל צריך לראות דברים כהווייתם. הטענה שהציונות היתה ועודנה תנועה עושקת, מתנחלת, גוזלת, היא טענה משותפת הן ל"שמאל" והן ל"ימין". השמאל מציג את הגישה הזאת כתיאור היסטורי-ביקורתי של הציונות; הימין אומר בדיוק אותו דבר, אבל לא מתוך גישה ביקורתית, אלא מתוך גישה המצדיקה את המשך המפעל הציוני כפי שהם רואים אותו. והם רואים אותו בדיוק כמו שהאנטי-ציונים רואים אותו: הציונות רצתה לגרש את הערבים אז -  והיא רוצה וצריכה לגרש אותם גם עכשיו. הציונות בנתה אז התנחלויות ברוטליות  בלב אזור ערבי, והיא צריכה להמשיך ולבנות התנחלויות בלב אזור ערבי. עכשיו כמו אז.

מעשית ורטורית, גם האנטי-ציונים וגם האולטרה-ציונים אומרים שאין הבדל בין התנחלות אשקלון להתנחלות נצרים. אצל האנטי-ציונים, כשם שאין זכות קיום להתנחלות נצרים, כך אין זכות קיום להתנחלות אשקלון. או תל-אביב. אצל האולטרה-ציונים, כשם שיש הצדקה להתנחלות אשקלון, כך יש הצדקה - בדיוק אותה הצדקה – גם להתנחלות נצרים.

וכך גם בנושא הטרנספר. גם האנטי-ציונים וגם האולטרה-ציונים מוכיחים שהתמיכה בגירוש ערבים היתה חלק מהציונות. אלה ואלה מציגים את אותם ציטוטים בדיוק, כדי להוכיח שהציונות מצדדת בטרנספר. ויש עוד אינספור דוגמאות. אלה ואלה מתנגדים להפרדה - ובוודאי ל"חומת הפרדה". האנטי-ציונים רוצים מדינה חילונית אחת וגדולה; האולטרה-ציונים רוצים מדינה יהודית אחת וגדולה. גם לגבי אלה וגם לגבי אלה, מדובר בטריטוריה אחת.

ומול הקואליציה הזאת, של אנטי-ציונים ואולטרה-ציונים, יש גם מחנה של מרכז ציוני. הוא היה קיים גם בשנות ה-90, אבל קיבל חיזוק משמעותי בעקבות האינתיפאדה השנייה. הוא מתחיל באמצע מרצ ומגיע עד לאמצע הליכוד. גם הליכוד של היום. האמצע הזה מֵבִין שנגמר עידן "העמדה הברורה, לכאן או לכאן", כפי שרוצה שריד. האמצע הזה מאס בהנהגה הפלסטינית בכלל, ובערפאת בפרט (שריד כבר אמרנו?), אבל גם בהמשך מפעל ההתנחלויות. המרכז הזה מבין כי יותר משאנו צריכים ליצור קו הפרדה בין ישראל לפלסטינים, עלינו ליצור הפרדה בין המפעל הציוני הצודק למפעל ההתנחלויות ההורס.

אפשר וצריך להגדיר את המרכז הפוליטי גם על דרך החיוב - ולא רק על דרך השלילה - מול הקואליציה האנטי-ציונית והאולטרה-ציונית. המרכז הפוליטי תומך במדינה יהודית ודמוקרטית. גם וגם. זה לא פשוט. זה לא קל. יש סתירות פנימיות -  ויש ממש בכל הטענות של השמאל (אם  יהודית, היא לא יכולה להיות דמוקרטית, והפתרון הוא רק דמוקרטית ופחות-יהודית) ושל הימין (אם דמוקרטית, היא לא יכולה להיות יהודית, והפתרון הוא רק יהודית ופחות-דמוקרטית).

אבל עם כל הכבוד לטענות הללו, על הסתירה-כביכול, כל ישות דמוקרטית לוקה גם בסתירות פנימיות. רק משטר טוטלי או אוטופי מתקיים ללא סתירות. ובכלל, ישראל לא המציאה את הדמוקרטיה האתנית. יש עוד מדינות באירופה עם העדפה - לפחות במה שקשור לרה-פטריאציה (חוק השבות, או זכות השיבה) - לקבוצה אתנית מוגדרת, כך שלישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, אין שום צורך להתנצל.

אכן, המרכז הזה הוא ערטילאי משהו. מה דעתו על דת ומדינה? על אקטיביזם או אימפריאליזם שיפוטי? על חוקה? על בית-משפט לחוקה? מהי עמדתו של המרכז הפוליטי בנושאים חברתיים וכלכליים? לשווא ננסה לחפש תשובות: הרי גם בנושאים שנחשבים למשניים משהו, מול העניין המדיני, יש סופרמרקט של עמדות במפלגת העבודה ובליכוד. שלי יחימוביץ' נמצאת עכשיו באותה מפלגה עם ברוורמן - ואפילו עם המיליונר אהוד ברק. זה לא הופך את המרכז לפחות לגיטימי. 

חילוקי הדעות בתוך המרכז הזה לא נעלמו. הסופרמרקט מאפיין גם את הנושא העיקרי, הוא הנושא המדיני. אבל צריך לזכור שרק לפני עשר שנים עוד התווכחנו כאן על ארץ ישראל השלמה מול פשרה טריטוריאלית. זה נגמר, וטוב שזה נגמר. הוויכוח אינו סובב כעת על ארץ ישראל השלמה, אלא על גודלה של רצועת הביטחון שליד הקו הירוק:

3%-2, עם חילופי שטחים, לפי המתכונת של אילון-נוסייבה - או שמא 10%, כפי שמסתמן במפלגת "קדימה"?

כדאי לשים לב: גם אנשי הימין האידיאולוגי של פעם, כמו עתניאל שנלר ויואל בן-נון, כבר זנחו את חזון ארץ ישראל השלמה. גם אלה שלא הצטרפו ל"קדימה", כמו אלוף (מיל') יעקב עמידרור או דורי גולד, מדברים על "גבולות בטוחים לישראל". הם מתכוונים לכך שגדר ההפרדה צריכה להרחיק איום ממשי, כמו טילי כתף המכוונים לעבר נתב"ג.

נכון, אין תמימות דעים במרכז. אבל אין תמימות דעים גם במרצ, בשמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני ובמועצת יש"ע.  במרצ חברים גם רן כהן, שהוא ציוני לכל דבר ועניין, וגם תד"י כ"ץ, שקרוב יותר לאילן פפה מאשר לרעיון הציוני. אם כן, גם מרצ היא, כנראה, סופרמרקט רעיוני: יש בה ציונים ופוסט-ציונים. גם בליכוד יש ציונים ואולטרה-ציונים. סילבן שלום, אפילו אם לא יצהיר על כך, רחוק ת"ק פרסה מעוזי לנדאו ובוודאי ממשה פייגלין. האם זה אומר שבגלל הצורך ב"עמדה ברורה", נעדיף את פייגלין על פני סילבן?

הערה אישית לסיום:

אני שמח מאוד על הקמתה של "קדימה". כבר שנים אני כותב מאמרים בזכות מחיקת החלוקה בין "ימין" ל"שמאל", וטוען כי זוהי חלוקה מלאכותית. סוף-סוף, אם לא יהיו הפתעות, יזכה המרכז לביטוי פוליטי. אבל למען הסר כל ספק, אין לי שום כוונה להצביע למפלגה הזאת. המרכז הפוליטי הוא הרבה יותר רחב מ"קדימה" -  וּודאי שאינו מצוי רק ב"קדימה". אני לא אצביע ל"קדימה", משום שדעתי הפוליטית מצויה אי שם בין ז'נבה להסכם אילון-נוסייבה, עם נטייה גדולה יותר לאחרון. ואני לא אצביע ל"קדימה", משום שאני רחוק, רחוק מאוד, מהמדיניות הכלכלית-חברתית שלה, לפחות כפי שהיא מצטיירת מן האישים המרכיבים אותה. הייתי ונותרתי סוציאל-דמוקרט. גם זה אמצע, וגם על כך אני גאה.