בהיעדר מפלגות של נשים

הכנסת  ה-16 מציינת -  בזכות גל ההצטרפות החריג-בהיקפו של חברי-כנסת בשלושת החודשים האחרונים לכהונתה - את שיא הייצוג הנשי מאז תחילת קיומו של הפרלמנט הארץ-ישראלי. שיא הייצוג עד הכנסת ה-16 נרשם באסיפת הנבחרים האחרונה לפני הקמת המדינה, שבה הגיע שיעור ייצוגן של הנשים ל-15% (מתוך 171 נציגים). למעשה, מאז הקמתה של המדינה ועד לכנסת ה-14 לא עלה שיעור הייצוג של הנשים על 10% (בכנסת ה-14 היו 16 נשים שהן 13.3%, ומספרן ירד ל- 14, שהן 12% בקירוב, בכנסת ה-15). 

21 הנשים בכנסת היוצאת הן:

·                     קולט אביטל - העבודה-מימד-עם אחד

·                     רוחמה אברהם - “קדימה”

·                     טובה אילן - העבודה-מימד-עם אחד

·                     נעמי בלומנטל - ליכוד

·                     ענבל גבריאלי - ליכוד

·                     אראלה גולן - הסיעה החילונית

·                     זהבה גלאון - מרצ-יחד והבחירה הדמוקרטית

·                     גילה גמליאל - ליכוד

·                     נטע דוברין - העבודה-מימד-עם אחד

·                     אסתרינה טרטמן - איחוד לאומי

·                     אילנה כהן - העבודה-מימד-עם אחד

·                     אתי לבני - הסיעה החילונית

·                     ציפי לבני - “קדימה”

·                     לימור לבנת - ליכוד

·                     אורית נוקד - העבודה-מימד-עם אחד

·                     לאה נס - ליכוד

·                     ד"ר מרינה סולודקין - “קדימה”

·                     מלי פולישוק-בלוך - הסיעה החילונית

·                     גילה פינקלשטיין - מפלגה דתית לאומית

·                     פנינה רוזנבלום - ליכוד

·                     יולי תמיר - העבודה-מימד-עם אחד

18 חברי-כנסת התחלפו בכנסת היוצאת. הראשונה שנכנסה היתה ד"ר מרינה סולודקין מישראל בעלייה (ב-29 בינואר 2003) - והאחרונה שנכנסה היתה נטע דוברין מהעבודה-מימד-עם אחד (ב-15 בפברואר, 2006). בין 18 הנכנסים היו 7 נשים (קרוב ל-40%).

שיאו של הייצוג  הנשי עד היום -  17.5% - הושג אפוא בכנסת ה-16, סמוך לסיום כהונתה. יתר על כן, בקרב הנציגים שהחליפו את היוצאים והפכו ממועמדים "לא-ריאליים" עם תחילת הקדנציה של הכנסת ה-16, לחברי-כנסת בפועל, היה שיעור הנשים קרוב למחצית. 8 נשים,  שהן כ-44%,  היו בין 18 חברי-הכנסת שנכנסו לכנסת בשלושת החודשים האחרונים לכהונתה -  בהשוואה ל-15 נשים, פחות מ-15%, בקרב הנכנסים לכנסת בתחילת כהונתה. בין 12 חברי-הכנסת שנכנסו מאז דצמבר 2005 יש 6 נשים (50%). מתברר, אם כן, ששיעור הנשים מבין הנכנסים לכנסת במהלך הקדנציה (וכמעט כולן בשלושת החודשים האחרונים שלה) היה גדול  פי שלושה משיעור הנשים שנכנסו לכנסת עם תחילת כהונתה.

מה ניתן ללמוד מכך? שהנשים הן הקבוצה ה"בלתי-ריאלית" הבולטת ביותר בין הקבוצות המבקשות להשיג ייצוג בכנסת. כלומר, המפלגות מצליחות להרחיק את הנשים למקומות הפחות ריאליים ברשימותיהן ולהקטין את הכללתן בייצוג הפוליטי בהשוואה לכל סקטור אחר באוכלוסייה.

עוד עובדה מרכזית בחשיבותה בפרלמנט הישראלי -  וכזאת שממעטים לדבר עליה -  היא  שמשתתפות בו מפלגות ללא נשים, אם מתוך אידיאולוגיה (מפלגות החרדים) ואם מתוך זלזול סמוי (מפלגות הערבים): ש"ס עם 11 חברי-כנסת, אגודת ישראל עם 3 חברי-כנסת ודגל התורה עם 2 חברי-כנסת - בסך הכול 16 חברי-כנסת המייצגים מפלגות אשר מדירות נשים מן הזירה הפוליטית מסיבה אידיאולוגית. גם בל"ד עם 3 חברי-כנסת, רע"מ עם 2 חברי-כנסת ותע"ל עם ח"כ אחד  - המייצגות את האוכלוסייה הערבית – הן מפלגות אשר מעולם לא הכניסו אישה לכנסת.

נקודה נוספת חשובה מבחינת ייצוגן של הנשים היא היעדר מפלגות של נשים. שיטת הבחירות בישראל מתאפיינת בייצוג סקטוריאלי מובהק - ועל רקע זה בולטת היעדרותן של מפלגות נשים.  בסטטיסטיקות של הכנסת היוצאת אנו מוצאים 7 מפלגות בעלות זיהוי חרדי, דתי או אנטי-דתי: ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, מפד"ל, ציונות לאומית דתית מתחדשת וגם: הסיעה החילונית (שינוי) ומפלגת החילונים (של פורשי שינוי); 4 מפלגות ערביות: ברית לאומית דמוקרטית, חד"ש, רשימה ערבית מאוחדת ותנועה ערבית להתחדשות; מפלגת עולים: ישראל ביתנו; מפלגות אתניות: ש"ס (מזרחית) ושינוי (אשכנזית).

לפני הקמת “קדימה” נמנו 8 נשים עם 41 חברי-הכנסת של הליכוד (כ-20%), ו-5 נשים עם 21 (כ-24%) חברי-הכנסת של מפלגת העבודה. כלומר: שתי המפלגות הגדולות, לפני הפיצולים שהתרחשו עם הקמת “קדימה”, היו המסמנות העיקריות של ייצוג נשים - והן שהובילו את הגדלת שיעור הייצוג של נשים. דווקא מרצ, הטוענת למחויבות לשוויון מגדרי, אשר הוקמה בידי פמיניסטית ובעזרת התנועה הפמיניסטית (רצ הוקמה על-ידי שולמית אלוני ב-1973, והכניסה מלבדה גם את מרשה פרידמן, במקום ה-3 לכנסת) הפכה להיות שולית בייצוג הנשים. בכנסת היוצאת כיהנה רק ח"כית אחת ממפלגה זו (זהבה גלאון).

לפי הסקרים המתפרסמים בשבועות האחרונים, לקראת בחירות 2006, נראה כי שיעור הייצוג של הנשים צפוי לירידה: “קדימה” עשויה לזכות  ב-40 מקומות בכנסת, ואז ייכנסו מטעמה 10 נשים (25%) לכנסת; הליכוד עשוי לזכות  ב-15 מקומות, ואז תיכנס רק אשה אחת לכנסת מטעמו; הסקרים מעניקים למפלגת העבודה 20 מנדטים, ומתוכם ייכנסו לכנסת 5 נשים (25%) -  ואם תזכה מרצ ב-5 מנדטים, כפי שמנבאים הסקרים, תיכנס אישה אחת בלבד מטעמה לכנסת.

כלומר, הנתונים המשוערים מצביעים על ירידה בייצוג הנשים בכנסת ה-17, בהשוואה לסוף כהונת הכנסת ה-16 (17 בהשוואה ל-21), אבל הם מלמדים על יציבות בהשוואה לתקופה שקדמה להקמת “קדימה” (16 בהשוואה ל-17). יחד עם זאת, קשה לנבא את תוצאות הבחירות - וכל שניתן לומר הוא ששיעור הייצוג של הנשים מתייצב מעל לרמת ה-15%. אמנם זהו שיעור ייצוג גבוה יותר מאשר ב-14 הכנסות עד בחירות 1999, אבל הוא נמוך בכל קנה-מידה - לבטח  בהשוואה למדינות סקנדינביה, שם שיעור ייצוגן של נשים נע בין 40%-50%.

בבחינת הרשימות המתמודדות לכנסת ה-17, ניתן למצוא 31 מפלגות - וביניהן: 4 מפלגות ערביות, 3 מפלגות חרדיות ודתיות, מפלגה אחת אנטי-דתית, 3 מפלגות עולים, מפלגת גברים, מפלגת סמים, מפלגת גמלאים ועוד. לעומת זאת, אין אף מפלגה המייצגת את ציבור הנשים, אשר מהווה למעלה מ-50% מהאוכלוסייה. לציבור זה יש אינטרסים מהותיים משותפים רבים, שאינם מקבלים כמעט שום ייצוג והתייחסות בתהליכי קבלת ההחלטות ובהקצאת המשאבים. ראוי לציין כי בקרב כל העומדים בראש המפלגות המתמודדות לכנסת ה-17 ישנה רק אישה אחת: אסמא אגברייה, צעירה מיפו, עומדת בראש דע"ם, מפלגת פועלים. 

כאשר בוחנים את העשייה של חברות הכנסת היוצאת, אין לומר כי הן הרבו לפעול למען קידום האינטרסים של ציבור הנשים בישראל, מה שמדגיש את המחיר הכבד שמשלמות נשות ישראל על היעדר ייצוגן הפוליטי: פערי השכר העצומים אינם מצטמצמים; תוכנית יום החינוך הארוך אינה מיושמת; הקיצוץ בשעות הלימוד נמשך וכך גם פיטורי המורות; מעמדן האישי של הנשים  נשלט עדיין בידי אנשי דת ומוסדות דת; תופעת הסחר בנשים נמשכת - ותעשיית הפורנוגרפיה מתעצמת.

יחד עם זאת, כמה מן הנושאים שהועלו על-ידי ארגוני הנשים הפמיניסטיים זכו לטיפולן המסור של חברות-כנסת אחדות:

·                     המאבק נגד הפורנוגרפיה זכה לתמיכה חשובה של יושבות-ראש הוועדה למעמד האישה, גילה גמליאל וענבל גבריאלי (וזאת בניגוד ליעל דיין, שהיתה יו"ר הוועדה למעמד האישה בכנסת ה-15).

·                     הסוגיה של  הוצאת ילדים מביתם על-ידי רשויות הרווחה – אשר פוגעת ביותר באוכלוסייה המוחלשת, ובייחוד ב"חד-הוריות" -  זכתה לתמיכה עקבית מצד ח"כ מרינה סולודקין.

·                     הסוגיה של ייצוג נשים בתהליכי מו"מ לשלום זכתה לסיוען העקבי של חברות-הכנסת יולי תמיר ואורית נוקד.

·                     המאבק נגד ביטול חזקת הגיל הרך זכה לתמיכה אמיצה מצד ענבל גבריאלי כיו"ר הועדה למעמד האישה.

·                     המאבק נגד התעללות בנערות במוסדות הרווחה זכה אף הוא להתערבותה החשובה של ח"כ גבריאלי.

·                     חברות-הכנסת קולט אביטל ומרינה סולודקין סייעו במאבק הציבורי לאלץ את הבנקים לשחרר את כספי הפיצויים לניצולי השואה.

לסיום, יש לומר שייצוג הנשים לא יזכה בכנסת הבאה לקידום של ממש,  ולפיכך עלינו להניח שגם הסוגיות של מעמד האישה ונושאים חברתיים - שנשים הן המייצגות העיקריות שלהם בשטח -  ימשיכו להידחק לקרן זווית; התקציבים בתחומים אלה לא ישתנו באופן משמעותי, כפי שדורשים הארגונים הפמיניסטיים והארגונים החברתיים; ההדרה, הקיפוח והביזוי של נשים יימשכו -  ואולי אי-אז, במהלך הקדנציה של הכנסת הבאה, יבינו סוף-סוף הנשים בחזית העשייה הציבורית-פוליטית את מה שהבינו מנהיגות הנשים בתחילת קיומו של היישוב היהודי בארץ: אם אנחנו לא נתארגן ונפעל למען האינטרסים שלנו, אף מפלגה לא תעשה זאת בעבורנו.