גבולות הם מרכיב יסודי של מדינת-הלאום המודרנית, אבל לישראל אין עדיין גבולות-קבע מוסכמים ובטוחים. כעת בשלו התנאים לקביעתם של גבולות אלה, באופן חד-צדדי: לאחר שהחמאס יכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית איסלאמית, יתיר העולם לישראל לקבוע את גבולה לאורך גדר ההפרדה - אגב חילופי אוכלוסין וויתורים מקומיים. מהלך זה יביא לשגשוג כלכלי בישראל ולהחזרת השגרירויות לירושלים. והחמאס? הוא ייאלץ לבקש "הודנא" נוספת.
הממשלה החדשה שתקום אחרי הבחירות עתידה לעמוד מול האתגר של קביעת גבול-הקבע במזרחה של מדינת ישראל. אני מעריך שהיא אמנם תעשה כך. מעולם לא היו התנאים הגיאופוליטיים והבינלאומיים מתאימים יותר למהלך דרמטי כזה. גבולות הם מרכיב יסודי של מדינת-הלאום המודרנית; קביעתם מפרידה בין "כאן" "לשם" בין "אנחנו" ל"הם". חשיבותם רבה יותר מערכם הביטחוני גרידא, כי הם הופכים "קרקע" ל"מולדת"; מחוללים סדר חברתי אחיד של ריבונות - ומגבשים באופן יעיל ובירוקרטי את הקשר בין העַם והארץ. מדינה אינה שלמה ואינה משלימה את תהליך בנייתה, כל עוד פרוץ גבולה לכל רוח - ואין איש יודע איפה היא מתחילה ואיפה היא מסתיימת.
כישלונה של מדינת ישראל לקבוע גבולות מוכרים ומוסכמים (גם על תושביה שלה) אינו נופל מכישלונה להביא שלום לאזרחיה. מגבלות כוחן של התנועה הציונית ומדינת ישראל מנעו אותן מלקבוע את גבולה המזרחי של המדינה. בכל הצמתים ההיסטוריים, הן היו נכונות לפשרות מרחיקות-לכת:
· ב-1922: כאשר המרחב ההיסטורי והתרבותי של התנועה הציונית - משני עברי הירדן - חולק על-ידי הבריטים, ומחציתו המזרחית ניתנה למדינה המלאכותית, ירדן.
· ב-1936: כאשר הודיעו לוועדת פיל על הנכונות לחלוקה נוספת של ארץ ישראל המערבית.
· ב-1947: כאשר היישוב היהודי בארץ הסכים להחלטת האומות המאוחדות להותיר בידיו שלושה גושי התיישבות, בחלק קטן עוד יותר של הארץ.
· ב-1947: כאשר התנועה הציונית ומדינת ישראל היו מוכנות להסתפק בקווי שביתת הנשק של 1949, ובלבד שייקבעו כגבול מוסכם ומוכר.
· ב-1967: כאשר ישראל הודיעה כי היא מוכנה לוותר על פרי ניצחונה המפואר ולהסכים לנוסחה של "שטחים תמורת שלום" - מבחינתה אפילו "כל השטחים" - להוציא ירושלים המאוחדת.
הפוליטיקה הטריטוריאלית של ישראל והשינויים התכופים בגבולותיה הפכו את מושג הגבול לזמני, גמיש ודינמי. הזיכרון הישראלי הקולקטיבי הפך את המושג "גבול" (Border) במשמעותו האירופית, כקו תוחם לזהותה של האומה, ל"ספר" (Frontier), במשמעותו האמריקנית הדינמית, הנקבעת בהתאם ליכולתה של האומה בזמן נתון.
80 שנות קווי-ספר עוינים ומתחלפים הותירו את הישראלים נבוכים בנוגע לשאלה: "איפה הם ואיפה אנחנו, מה שלהם ומה שלנו!". לקראת סופה של המאה ה-20 נראה היה כי מתגבשת לגיטימציה בינלאומית, ואפילו ערבית, לגבי גבולה המזרחי של ישראל. נכונותה של הליגה הערבית להכיר בגבולות ה-4 ביוני 1967 בוועידת הפסגה שנערכה בבירוּת ונכונותם של הפלסטינים בוועידת קמפ-דיוויד להשלים עם סיפוח גושי ההתנחלות בגדה ובירושלים, יצרו - לראשונה בתולדות הסכסוך - אפשרות לקבוע גבול מוסכם.
הציבור הישראלי אינו מודע לוויכוח הטריטוריאלי שהתנהל בין המשלחות בוועידת קמפ-דיוויד: מול הנכונות הפלסטינית לסיפוח הגושים וחלוקת ירושלים בהיקף של 3.7% משטח הגדה, עמדה ההצעה הישראלית שדיברה על סיפוח קצת יותר גדול - 11%. כך או כך, מעתה היה ברור כי בין 3.7% לבין 11% ייקבע הגבול המזרחי של ישראל.
לא רק ערפאת, קלינטון וברק הבינו זאת, אלא גם אריאל שרון: בהיסוס רב הוא הסכים לבסוף לתוואי גדר ההפרדה, המותיר בדיוק 90% משטח הגדה המערבית בידי הפלסטינים. גדר ההפרדה מקבעת את מיקומו של הגבול העתידי לא רק בשטח אלא בעיקר בתודעה הישראלית, המבקשת להפריד סוף-סוף בין "כאן" ל"שם" ובין "אנחנו" ל"הם".
שלושה אירועים דרמטיים שאירעו בשנה האחרונה הבשילו את התנאים לקביעת גבולה המזרחי של ישראל:
· ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה, ופינויו של גוש קטיף. קשה להגזים בחשיבותו של התקדים ההיסטורי, שבו עקרה ישראל יישובים ומתיישבים סתם כך - ללא תמורה, ללא הסכם וללא שלום.
· סוף תקופת שלטונו של הליכוד בישראל. קשה גם להגזים בחשיבות האירוע הזה, שחותם כמעט שלושים שנות שלטון של מפלגה הדוגלת בארץ ישראל השלמה. סדר-היום האידיאולוגי שקבע הליכוד התחלף כהרף עין בסדר-יום פרגמטי, שעליו מבשרת "קדימה".
· וחשוב מכול - עליית החמאס לשלטון. מהלך זה מבטיח באופן פרדוקסלי את הפסקת האלימות והאש לתקופה של כמה שנים.
שלושת האירועים הללו מבשרים את פטירתם בטרם-עת של הרעיונות והתוכניות שבהם השתעשעו המומחים והפוליטיקאים בשנה האחרונה:
· אריאל שרון החליף את גרסת השמאל "שטחים תמורת שלום" ברעיון חדש ומקורי: "שטחים תמורת לא-כלום".
· החמאס מחליף את מדיניות הרשות הפלסטינית (הכרה בישראל ללא יכולת להפסיק את הטרור) ברעיון חדש: הפסקת הטרור ללא-הכרה כנגד ישראל. יש להניח שהוא יפסיק את הטרור לתקופת "הודנא" של כמה שנים, כדי לבסס את שלטונו בעם הפלסטיני. מבחינת ישראל, זו עסקה טובה. היינו מעדיפים, כמובן, הכרה+הפסקת טרור+שלום - אבל במצב הנוכחי, הפסקת טרור עדיפה על פני הכרה.
· איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט עומדים להחליף את התוכנית האמריקנית ל"פתרון הסכסוך" (הנקראת "מפת-הדרכים") באסטרטגיה פחות יומרנית, שהמומחים לקונפליקטים קוראים לה "ניהול סכסוך". "מפת הדרכים" אינה ניתנת עוד לביצוע. היא תוחלף בצעדים חד-צדדים, שיהיו בגדר קביעה של עובדות מוגמרות בשטח.
איסמאיל הנייה באסיפת בחירות, דצמבר 2005. עליית החמאס מבטיחה, באופן פרדוקסלי, את הפסקת האלימות והאש לתקופה של כמה שנים. צילום: איי-פי |
הפלסטינים עומדים להכריז בקרוב, באופן חד-צדדי, על הקמת מדינה פלסטינית איסלאמית. צעד זה יביא לכך שהקהילה הבינלאומית תאשר לישראל לקבוע סוף-סוף את גבול-הקבע שלה לאורך גדר ההפרדה, בתמורה לנסיגה מ-10% משטח הגדה המערבית. הגבול החדש יספח לשטח ישראל 48 התנחלויות, בארבעה גושי התיישבות גדולים, הכוללים 180,000 מתנחלים. כ-30,000 פלסטינים, הנמצאים בתוך הגדר, ייעקרו ממקומם אל השטח הפלסטיני - ואילו כ-60,000 מתנחלים, הנמצאים מחוץ לגדר, ייעקרו ממקומם אל השטח הישראלי.
בירושלים יספח הגבול החדש כשני-שלישים משטחה של מזרח ירושלים (שנכבש ב-1967) למדינה הפלסטינית. באזור זה מתגוררים 240,000 פלסטינים, והם יקבלו מעתה ואילך את מיליארד השקלים שישראל מעבירה אליהם מִדי שנה, מידי החמאס. העיר העתיקה - ששטחה הוא כ-1% מכל השטח המוניציפלי של ירושלים כיום - תזכה ל"מעמד מיוחד", עקב המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות.
כוחות צה"ל יישארו על גב ההר ביהודה ושומרון, ועל הירדן, בהסדר דומה לזה שבו נותרו הכוחות האמריקניים בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הקהילה הבינלאומית תמחא כף ליוזמה החד-צדדית של ממשלת "קדימה". השבועון "טיים" ישווה את אהוד אולמרט לווינסטון צ'רצ'יל - ויציב זה מול זה את שני הסיגרים האהובים עליהם.
מפלגת "קדימה" תישאר בשלטון למשך שלוש קדנציות נוספות. סיום הכיבוש יביא לא רק לצמיחה כלכלית חסרת-תקדים בישראל אלא גם להכרה בינלאומית בירושלים כבירת ישראל. שר האוצר עמיר פרץ, שותפו של אולמרט בממשלה, יעלה את שכר המינימום במשק ל-1000 דולר - ובירושלים לא יהיו די פועלי בניין ערביים כדי לבנות את 160 השגרירויות החדשות שיעברו אליה מתל אביב.
רק איסמעיל הניה יעמוד בסירובו להכיר בישראל ולפתוח בירושלים שגרירות פלסטינית. הוא יבקש להאריך את הסכם ה"הודנא" עם ישראל לכמה שנים נוספות - וישראל תיענה לבקשה זו.
