ציבור-האמצע בישראל מתלהב מ"קדימה" משתי סיבות: נטייתו לבחור בהתארגנויות פוליטיות "חדשות", החוסכות ממנו את הצורך בחשבון נפש אישי – והכרתו ההדרגתית בכך שההתנחלויות מאיימות על שלוותו והישגיו. ואכן, אולמרט ו"קדימה" עשויים לקדם את התהליך המדיני, אך לא ברור אם הם יעשו זאת, מאחר שהאגף הימני ב"קדימה" יתנגד לכך, החבירה-מחדש לליכוד נראית כהתרחשות סבירה, ראשי הפורום הביטחוני (מופז ודיכטר) דבקים במדיניות כוחנית – וחשיבתם המדינית לוקה בחסר.
תופעת “קדימה” (שום אדם סביר אינו מאמין שמדובר במפלגה) היא סימפטום של גוף חולה, המייצר חומר-רגיעה זמני בתקווה שעצם הרגיעה תוביל להבראה כללית.
כל מהותה של התופעה הזאת היא חוסר-יכולתם של שליש מבוחרי-האמצע לומר לעצמם "אשמנו, בגדנו, חטאנו", או למצער "טעינו" או "הוטעינו". בדרך כלל, כאשר הנהגה מטעה ציבור - כפי שעשה שרון כל חייו, בייחוד במהלך הקדנציה הראשונה והשנייה שלו - והציבור מבין שעבדו עליו, הוא בא חשבון עם אותה הנהגה. אבל ציבור-האמצע בישראל מוכיח פעם אחר פעם שאינו מסוגל לנהל חשבון מעין זה - והמקרה של “קדימה” אינו שונה מזה של המערך אחרי יום כיפור והליכוד אחרי רצף הקטסטרופות האחרון.
במקום להרהר בבחירתו הקודמת, ציבור-האמצע מאמץ אל ליבו התארגנות פוליטית "חדשה", המאותתת לו כי היא זו שתכפר במעשיה על מחדלי ההתארגנות הקודמת - ובעיקר תפטור את ציבור-האמצע מאותו חשבון נפש אישי, שהוא כנראה התהליך הבעייתי ביותר מבחינת המצביעים.
במקרה של “קדימה” יש מרכיב נוסף, מרתק, חדש ותת-קרקעי בעיקרו: ציבור-האמצע מתחיל להבין כי התמיכה במתנחלים הייתה טעות נוראה שהביאתנו עד הלום. קשה לאדם מן הישוב, שהיה רגיל לראות בחבורה הזאת את שליחיו במעשה הציוני-בטחוני, לבצע סיבוב פרסה: לא רק הסרת תמיכתו מן המתנחלים אלא גם תפישתם כאויבי העם, שעשויים לאיים על שלוותו והישגיו הפרטיים של ציבור-האמצע.
ההבנה הזאת מתבססת על רצף של פיגועים, מכות כלכליות, תגובות העולם - ופה ושם נקיפת מצפון מהוססת, כאשר נהרגת ילדה או נעקר עץ זית. כאשר ההדחקה הזאת עלתה מתת-המודע הקולקטיבי של ציבור-האמצע אל היכולת להגיב באמצעות הצבעה בקלפי - והסתמנו הגוף והאיש שיכו את המתנחלים - נולדה “קדימה”.
אחרי שלוש שנות אינתיפאדה, בטרם הוחלט על ההינתקות, הבין בוחר-האמצע - בְחוש יותר מאשר בְניתוח - שהמדינה הגיעה לקיר ברזל. שרון לא ביצע את ההינתקות רק מפני שהעולם כפה עליו לעשות מעשה, אלא מפני שקלע נכון לתחושת הבטן של בוחר-האמצע. כשהתפזר ענן הספינים והמניפולציות, הסתבר שציבור-האמצע תומך גם באולמרט: לא מפני שהוא חזק מול החמאס, אלא מפני שהוא חזק מול המתנחלים (עמונה).
לא ירחק היום, וראש ממשלה ייבחר רק משום שלא היה מעורב במחדל ההתנחלות - כשם שרבין נבחר לראשות הממשלה משום שהיה בוושינגטון במלחמת יום כיפור, ומוטה גור התמנה לרמטכ"ל מאותה סיבה.
בכל הנוגע למאבק במתנחלים, אולמרט הוא תעלומה - אולי אפילו בעיני עצמו. לפני הבחירות הצהיר שהוא מפסיק להזרים כסף להתנחלויות; כלומר, הוא הכיר בכך שזה יעודד את האלקטורט שלו. אבל, הרי מדובר בפוחח פוליטי ששום טריק, מניפולציה או גימיק אינם זרים לו. לפני הקמת “קדימה”, מצבו היה כזה: רגל אחת בקבר הפוליטי, ורגל שנייה בעסקים.
בתהליך מרתק של ברון שודד, המחפש לגיטימציה - ואולי גם נאפד משב רוח היסטורי - אולמרט הוא הראשון להבין שהפלטפורמה שעליה הוא ניצב עשויה להפוך לטרמפולינה, שתקפיץ אותו הישר לפנתיאון הגדולים. אם הוא מנצח בבחירות ויש לו עורף קואליציוני, הוא ייהנה ממה שלא היה לאף ראש ממשלה לפניו : גב פוליטי לארבע שנים, שבהן ניתן להניח יסודות להסדר-קבע פלוס חוקה. אם הוא יפעל כראוי, הדמגוג של אתמול עשוי להסתכל על כל ראשי הממשלה, מאז דוד בן גוריון, מלמעלה למטה.
השאלה היא אם הוא אכן יכול לפעול כראוי - והתשובה היא שהיכולת הזאת תלויה בעיקר בהרכב הקואליציה שלו. גם אם לא מדובר בקפיצת מדרגה היסטורית (חמאס, מועצת יש"ע, סקנדל בסדר גודל פלילי, סתם קטטות פוליטיות שאולמרט מתמחה בהן), הרי שיש ב”קדימה” ובאולמרט פוטנציאל מובהק להמשך התהליך המדיני. עם זאת, יש לזכור שעדיין מדובר בימין שכביכול חזר למוטב.
שאול מופז. דיכטר ומופז אינם מסוגלים למחשבה מדינית |
הרכב הרשימה של “קדימה” הוא בחזקת נעלם. החלק הניצי ברשימה ינהל קרב מאסף ייצוגי על כל התנחלות (שמשמעותו היא תוספת זמן, שהיא גריעת חיים). החבירה-מחדש לליכוד, במסגרת הקואליציה הבאה, היא יותר מִסבירה. יכולתה של ההנהגה לעמוד בלחצים של גוש הימין אינה ברורה כלל - והאגף הביטחוני של "קדימה", מדיכטר עד מופז, בעייתי במיוחד. שני אלה אינם מסוגלים לחשיבה מדינית, המשקללת במדויק את המרכיב העולמי (הדיוק פה הוא לצורך חיסכון בזמן, שהוא חיסכון בדם). גם החשיבה הצבאית שלהם לוקה בחיילות פשטנית, שלא לומר פרימיטיבית, משום שהיא אינה יכולה להכיל "מצבי ספיגה" בלא תגובה צבאית נטו.
מצבי ספיגה נעים בין שקלול נכון של תגובה גלויה על פיגועים, לבין שקלול מניעה אלימה לצרכי סיכול. שימוש גס באמצעים הללו כבר הוּכַח כמקדם טרור נגדי וכבלם לתהליך המדיני. לכן, מצבי ספיגה שיש להם גיבוי מצד כל ההנהגה הם חיוניים לתחזוקת התהליך המדיני בסביבה שבה פרחחים, פרובוקציות וחשבונות-צד מאיימים עליו. הבעיה היא שהרכבה הנוכחי של “קדימה” אינו מבטיח שקלול, איפוק ויכולת-ספיגה ברמה המתחייבת מן המצב והתהליך - ואני לא צופה שאולמרט יכופף את מופז ודיכטר.
הנסיגה החד-צדדית בגדה, כפי שהוצגה על-ידי דיכטר, היא לא יותר מהמשך ניהולו של הסכסוך בעצימות נמוכה - וזהו המשך המדיניות של כל ממשלות ישראל, שהעדיפו עצימות נמוכה מול הפלסטינים, כדי לא לנהל את העימות בעצימות הנדרשת מול המתנחלים.
אמנם רק לפני כמה חודשים הצהיר דיכטר: "פשוט בלתי-סביר להרגיל את הפלסטינים ואת ארצות-הברית, שבכל פעם שנתקעים בתהליך המדיני ישראל נסוגה..." - ואמנם הצעתו הנוכחית מדברת על הורדת התנחלויות והשארת הצבא (הצעה אווילית במיוחד, כיוון שזה מתכון בטוח לחיכוך קבוע), אבל יש להניח (ולקוות) שמדובר בבלון בחירות.
עם זאת, המדיניות של דיכטר נובעת מכמה שיקולים: חשש מפני קרע בעם וזעזועים פוליטיים; חשש מפני אי-יכולתן של המערכות השלטוניות להתגבר על סיטואציות קיצוניות (הצורך להתעמת עם חובשי כיפות בכל רוחב החזית השלטונית, ובייחוד בצבא); חשש אמיתי ממצב שבו ה"שלום" טומן בחובו פוטנציאל לערעורה של רמת הגיבוש הלאומי הנוכחית - וגם רצון אמיתי לשַמר כמה שיותר נכסים קרקעיים, ושאר נכסים. זהו רצון לגיטימי כאשר יש סיכוי ריאלי לממש אותו, אבל הרצון הזה מבוסס כבר זמן רב על ציפייה למותם של כלבים או פריצים, או סתם הזדמנות נוסח מלחמת ששת הימים, הפיכה בירדן או בסוריה ושאר ניסים שקרו לנו ולאבותינו בימים ההם - אבל, מצטער, לא בזמן הזה.
אם ממשלת "קדימה" (אולמרט אנד קומפני) תמשיך בקו הזה, המחיר יהיה כרוך בדמים רבים - וגם אלה יהיו רק דמי קדימה, לעומת הדמים שיישפכו אם תקום קואליציה ימנית.
מישהו יכול להבטיח ברצינות שהיא לא תקום ?
