מבוא

מסה זו מנסה להעניק רקע כללי יותר לבחירות שיֵערכו בישראל ב-28 במארס 2006 -  ולתוצאותיהן האפשריות -  והיא נכתבה למעלה מחודש לפני הבחירות, על סמך כיווני הסקרים שפורסמו בתקשורת המודפסת והאלקטרונית. תוצאות הבחירות יכולות להיות שונות במידה רבה מתוצאות הסקרים הללו, לא רק בשל הזמן הרב שיחלוף עד אז, אלא בעיקר בגלל השוני המהותי בין הבעת דעה (לסוקרים) לבין פעולה (עצם ההגעה לקלפי ואקט ההצבעה). מדע הסוציולוגיה מכיר היטב את הפערים בין עמדה לפעולה. אף-על-פי-כן, יש ערך בפני עצמו לעמדות המבוטאות לאורך זמן, אשר נאספו על-ידי מכונים שונים. הסקרים מבטאים תחושות הרווחות בציבור, ומסה זו מנסה להתמודד עם תחושות אלו ולהציבן בהקשר החברתי הרחב.                        

שנאת הזר והחרדה מפניו

אין ספק שרוב הישראלים - ימנים כשמאלנים, נִצים כיונים - היו מעדיפים לקום בבוקר בהיר אחד ולגלות כי הפלסטינים נעלמו, התאיידו באורח פלא; כי כל הסכסוך הזה, ועצם הימצאותם של ערבים בקרבנו, מסביבנו ובכלל, לא היו אלא סיוט, חלום רע שחלף. ככל הנראה, זוהי גם משאלת הלב הכמוסה, או לא כל-כך כמוסה, של הצד שכנגד. אין זה אומר שכולנו רוצים להשמיד, לאבד ולגרש את הצד האחר - אם כי ישנם גם כאלה, בשני הצדדים - אבל מאוד לא נוח לנו בַּשכֵנוּת האינטימית הזאת, שבה אנו חיים כמעט זה בתוך זה. כמה מאתנו תוהים, לעתים, מה בכלל אנו עושים במזרח התיכון. נכון הדבר, זוהי ארץ הקודש, חלק זעיר מן הארץ המובטחת, שיהודים ייחלו והתפללו במשך דורות "לשוב" אליה - ובו-בזמן היגרו בהמוניהם לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות שבצפון אמריקה.

בקרב רבות מן הקבוצות האתניות, הלאומיות והדתיות בעולם קיימות מידות שונות ומשתנות של שנאת הזר וה"אחר". אין בכך כדי לקבוע שבכל תנאי ובכל מקום חייבת להתפתח שנאת-זרים, מה עוד שהזרוּת עצמה היא הבנָיה חברתית, וכמעט כל קבוצה אנושית יכולה לעבור תהליך של הזרה בכל מקום. במקרה שלפנינו, ה"זרות ההדדית" נוצרה לאורך זמן ולוותה בהיסטוריה ארוכה של שפיכות דמים הדדית, גירוש, כיבוש ודיכוי מתמשך.

ישראל היא מדינת מהגרים-מתיישבים, שכונְנה בניגוד לרצון ולאינטרסים של רוב תושבי הטריטוריה - שעליה הוקמה, ואותה כבשה והרחיבה - ושל תושבי האזור כולו. אין פלא אפוא שמאז תחילת התגבשותה של הקהילה היהודית במקום ועד עצם היום הזה, נבנתה בתוכה חרדה קיומית, שהיא אחת הסיבות העיקריות לשנאת הערבים. למעשה, בתקופה הטרום-מדינתית התפתח ה"ישוב" בתוך "בועה יהודית", לפחות מבחינה אידיאולוגית, והשתדל מאוד לצמצם את מגעיו עם הרוב הערבי במרבית התחומים; גם במסורת התרבותית והדתית קיימות נימות של פחד מעורב בשנאה כלפי "גויים". הציונות ירשה לפחות חלק מן היחסים הללו.

תוך כדי הלחימה ב-1948 נעקרו, ברחו וגורשו כ-750 אלף ערבים מן הטריטוריה שעברה לשלטון יהודי -  ובמדינה נותרו לבסוף כ-150 אלף ערבים. אולם למרות שקיבלו אזרחות ישראלית וזכויות אזרח כפרטים, הם נחשדו כלא-נאמנים למדינה וכ"סוסים טרויאניים". עד 1966 היו האזורים הכפריים הערביים נתונים לממשל צבאי - ועד 1965, ערבים לא התקבלו כחברים בהסתדרות העובדים. הסיבה לכך היתה שהמדינה והאוכלוסייה היהודית אומנם האמינו שהם מהווים איום ביטחוני, למרות שמבחינה אובייקטיבית לא היו לכך כל הוכחות של ממש. גם לאחר ביטולו של הממשל הצבאי היו האזרחים הערבים נתונים במעקב ומשטור, באמצעות זרועות הביטחון -  חשדנות שבמקרים בודדים היתה נבואה שהגשימה את עצמה.

ביטויים כמו "ייהוד הגליל" -  שלוו במדיניות של הפקעת קרקעות נרחבת (כ-40% מן הקרקעות שהיו בבעלות ערבית הופקעו במשך הזמן) - אפיינו את היחס כלפי האזרחים הערבים בישראל. בהפגנה שנערכה ב-30 במארס 1976 ("יום האדמה") נהרגו באש חיה של המשטרה שישה אזרחים ערבים - ואילו באוקטובר 2000 נטבחו 12 אזרחים ערבים, ומאות נפצעו. לכך קדם הטבח בכפר קאסם, ב-29 באוקטובר 1956, שבו נרצחו 48 אנשים, נשים (אחת בהריון) וילדים, על-ידי יחידה של משמר הגבול. כל הנשפטים יצאו מן הפרשה בעונשים סמליים.

ב-1967 נוספו למערכת השליטה הישראלית גם תושבי השטחים הכבושים. מאז התמסד "הכיבוש הנאור" -  ומצבה הקוגניטיבי של המדינה נעשה הרבה יותר מורכב.

לוחמה בין-קהילתית

כל זמן שהחזקת השטחים הכבושים ותושביהם היתה כדאית לפרט ולכלל בישראל, האפילה  הכדאיות במידת-מה על זרותם ועל הפחד מהם. ה"שטחים" הפכו לִספָר (frontier) של התיישבות על קרקעות שעלותן הכלכלית היתה, לכאורה, קרובה לאפס; שוק העבודה הישראלי קלט פועלים יומיומיים, מן הזולים בעולם (כמעט ללא זכויות סוציאליות) -  והאוכלוסייה הפלסטינית היתה לאחד משוקי הייצוא הגדולים של מוצרים ישראליים, שחלקם אף מצאו את דרכם למדינות-ערב שהמשיכו להחרים סחורות ישראליות. ובכל זאת, כבר מתחילה גברו גילויי הגִזענות כלפיהם. מאיר כהנא - שדגל בשלילת כל זכויות האזרח מן הפלסטינים ובגירושם - נבחר לכנסת כבר ב-1980. כעבור חמש שנים נאסרה השתתפותו בבחירות, לטענתו כיוון שהסקרים הראו כי מפלגתו תהיה השלישית בגודלה בכנסת.

* נתוני דו"ח בצלם, 1.3.06

מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הלכו היחסים האלימים בין שתי היחידות האתניות  והסלימו; מאזן העלות-תועלת של המשך הכיבוש החל להשתנות; התועלת הלכה וירדה - והחרדות, השנאה והזרות נעשו לדומיננטיים יותר ויותר בין שתי היחידות האתנו-לאומיות.  ראשית יישומם החלקי של הסכמי אוסלו היתה בגדר אינטרמצו קצר.   

הלוח המקברי דלעיל נותן תמונה חלקית של מה שהתרחש בין ישראל לפלסטינים למן תחילת האינתיפאדה המזוינת ועד לבחירות למועצה המחוקקת ברשות; של התגברות הלוחמה הבין-קהילתית, מעבר להרס העצום שנגרם לתשתיות האזרחיות והציבורית בגדה המערבית וברצועת עזה - ולנזקים הכלכליים שנגרמו לשני הצדדים. מובן שכל צד רואה רק את קורבנותיו הוא ואת צדקתו המוחלטת -  ואין שום הפגנת אמפתיה או ניסיון להבין את מניעי הצד שכנגד.

ישראל היא מדינה לכל דבר ועניין, ואילו הפלסטינים הם בקושי מדינה-בדרך. המצב שנוצר כאן שונה ממלחמות בין-מדינתיות אחרות, בשל כמה סיבות ומאפיינים חשובים:

א. כמעט אין גבולות בין "חזית" ל"עורף" -  והאוכלוסייה האזרחית (כלומר, זו שאינה לוחמת ואינה נושאית נשק) בשני הצדדים חשופה לפגיעה וללוחמה. המתאבדים הפלסטינים הגיעו למרכזים האורבניים של ישראל ופגעו ללא אבחנה באוכלוסייה המקומית (כולל אזרחים פלסטינים). כך אירע גם בניסיונות  השיגור של רקטות הקסאם מן הרצועה (לעת עתה) אל יישובים בנגב המערבי. מצד אחר, הצבא הישראלי התיר לעצמו להפעיל מסוקים, מטוסים, שריון, ארטילריה ויחידות רגליות מיוחדות, כדי לחסל או לאסור "מבוקשים" בכל השטחים הפלסטיניים, תוך אי-הקפדה יתרה שלא לפגוע בתושבים אחרים. גם כמה מן המתנחלים יזמו פרובוקציות כדי לשבש את חיי הפלסטינים ולגרום להם נזקים.

ב. רוב המאבקים הבין-קהילתיים נושאים גם אופי בין-דתי, כאשר הדתות מקצינות ועוברות תהליכי פוליטיזציה ואתוצנטריזציה חריפים. הדת מהווה גורם מגייס, המעניק לגיטימציה, גם אם בדרך כלל בני הקהילה אינם מזדהים או מזוהים עם הדת האתנית.

ג. אנשים מסוימים בשני הצדדים מרגישים חובה אישית להשתתף במעשי האיבה ולהטיל על עצמם כל מיני משימות במסגרת הסכסוך, כדי לפגוע הן ב"אויב" מבחוץ והן ב"אויב" מבפנים. פרטים בצד הפלסטיני, שלא השתייכו לשום ארגון לוחם, ניסו לפגוע גם בישראלים מקריים, וגם במי שנחשדו כמשתפי פעולה פלסטינים. מן הצד הישראלי היו לפחות שני מקרים בולטים של פרטים שהתערבו בתהליך הפוליטי באמצעות רציחות, כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה (הטבח במערת המכפלה ורצח ראש הממשלה).

היו גם התארגנויות יהודיות לפיצוץ המסגדים באגן הקדוש,  בתקווה לגרום להסלמה, למעורבות של העולם המוסלמי כולו ולמלחמת "גוג ומגוג" שתקרב את "קץ הימים" לשיטתם. נוסף לכך, הימין מנהל מעין מלחמת תרבות, תוך הכפשות ואיומים, בעיקר כנגד אינטלקטואלים "יפי-נפש" בישראל, שאינם מקבלים את הפרדיגמה החשיבתית שלו, תוך קביעה שהם "יהודים אכולי שנאה עצמית". חלק מן הקמפיין הזה, הדומה לציד-מכשפות, מתנהל מארצות-הברית או במימון אמריקני, גם כנגד "בוגדים" בארצות-הברית עצמה. 

ד. כל פרט השייך לצד האחר של המתרס נתפש כאויב - ומוגדר על דרך ההכללה ("כל הערבים/המוסלמים/היהודים הם מאותו זן, ואין הבדלים ביניהם").

ה. העימות הבין-קהילתי מאפיל על כל יתר הנושאים החברתיים והפוליטיים, והוא מובנה משני הצדדים כקיומי וטוטלי. מן הצד הישראלי: לנוכח האסימטריה העצומה ביחסי הכוחות - ודאי שאין הלוחמה הפלסטינית מסכנת את קיומה של ישראל, אף שהפלסטינים הצליחו ליצור מעין סימטריה קוגניטיבית באמצעות רדוקציה של המאבק לפרימורדיאלי, תוך שימוש באבנים, בסכינים ומאוחר יותר במתאבדים. לעומת זאת, התגובות הצבאיות המסיביות קירבו את הפלסטינים להתמוטטות הרשות - ולהחזרתם למשבצת הראשונה של "לא-ישות פוליטית" (מה שנקרא politicide).

ו. יחידות אתנו-לאומיות מאופיינות בדרך-כלל גם בקיומן של תפוצות המצויות לא-פעם הרחק מן הטריטוריות שעליהן נטושה הלוחמה האלימה. במקרים כאלה התפוצות מגויסות, ומתגייסות בעצמן, לסייע בתמיכה פוליטית וחומרית לקהילות-האם שלהן. לשדולות היהודיות בארצות-הברית יש תפקיד חשוב בגיוס התמיכה בישראל, ולעתים הן מאופיינות בעשיית-יתר שאף מזיקה לעניין הישראלי. הפלסטינים מנסים בשנים האחרונות לבנות שדולות דומות, אך הצלחתם מוגבלת. לעומת זאת, הם מצליחים מעט יותר בעולם הערבי והמוסלמי.    

ז. אין זה חידוש שהעולם נעשה כיום יותר ויותר גלובאלי - וכך גם סכסוכים מקומיים ואתניים. "ארץ הקודש" מושכת תשומת לב עולמית מרובה, כולל אינטרסים סותרים של מעצמות וארגונים בינלאומיים למיניהם. באופן כללי ניתן לומר שהגלובליזציה מצליחה, ככל הנראה, לקבוע כמה גבולות ללוחמה זו, גם כאשר אין התערבות ישירה בתוכה, כפי שקרה בבוסניה.

מדינה יהודית ודמוקרטית

אמנם הסכסוך עם הפלסטינים אינו מהווה סכנה קיומית פיזית למדינת ישראל (למרות הרטוריקה של כמה אנשי ימין ואנשי-צבא), אבל קיומם של ערבים בתוך שני מעגלי השליטה שלה (המדינה והשטחים הכבושים) נתפש בעיני חלקים גדולים מן האוכלוסייה היהודית כאיום ממשי וּודאִי על "אופייה" ו"זהותה" של ישראל כמדינה יהודית. הפלסטינים, שהם אזרחים במדינה, מהווים כיום כ-20% מאוכלוסייתה - ואילו היו מאוחדים בהצבעתם לכנסת, לטובת מפלגה ערבית אחת (כיום, חציים מצביעים למפלגות יהודיות "ציוניות"), כבר היו יכולים לכפות על המדינה סדר-יום שונה.

לפיכך, הרטוריקה, סדרת חוקי-יסוד וכן החוקה המוצעת כוללים את צמד המושגים "יהודית ודמוקרטית" כמקשה אחת של גורמים תלויים-זה-בזה, המאפיינת את המדינה, למרות שהם שייכים לעולמות תוכן נפרדים ושונים. הסיבה לכך גלומה באיום הסמוי על משטרהּ הדמוקרטי של ישראל - לא על "יהדותה". נרמז כאן שאם תתהווה סכנה לאופייה היהודי של ישראל - "אופי" שלא רוצים או לא מסוגלים להגדיר, אך מקובלת ההנחה שהוא מחייב לפחות מסה קריטית של מספר יהודים במדינה - יש לוותר על ה"דמוקרטיה", כלומר לשלול זכויות אזרח מן המיעוטים המאיימים לסכן את הרוב היהודי, או אף לנקוט צעדים מרחיקי-לכת עוד יותר, כפי שניווכח להלן. 

מעניין שהשיח הדמוגרפי-גזעני נולד בשמאל ה"יוני" של המפה הפוליטית, כדי לשכנע את האוכלוסייה היהודית ואת המערכת הפוליטית בהכרח לסגת מן השטחים הכבושים, שהפכו את ישראל למדינה דו-לאומית דה-פקטו. אבל כפי שקורה לא פעם בדינמיקה של שיח פוליטי, הטיעון הורחב והפך לבומרנג, כאשר הימין - ובעיקר הימין הקיצוני - אימץ את הטענה עצמה, אך הסיק מתוכה מסקנות שונות לחלוטין.

טרנספר או גדר

במהלך מלחמת 1948 כבר "נוקו" מרבית השטחים שעברו לשלטון יהודי מאוכלוסייה ערבית (ויש הרואים בכך חילופי אוכלוסין, מאחר שכ-900 מיהודי ארצות האיסלאם היגרו מרצונם, או נאלצו להגר, מארצות אלה - וחלקם הגיעו לישראל). רעיון ההעברה של אוכלוסיות - פרקטיקה מקובלת עד לאחר מלחמת העולם השנייה - לא היה זר גם לחשיבה הציונית, והתנהלו דיונים מרובים בנושא. למעשה, דו"ח ועדת פיל הבריטית המליץ להעביר אוכלוסייה ערבית מן השטחים שנועדו למדינה היהודית אל שטחים שמחוצה לה (ומעט אוכלוסייה יהודית לתוך השטחים שנועדו למדינה היהודית), כדי ליצור הומוגניות אתנית.

ישנן דוגמאות רבות לחילופי-אוכלוסין שלא מרצון: החילופין שבוצעו ב-1922 בין יוון לטורקיה (כמיליון וחצי יוונים וחצי מיליון טורקים הועברו מצד לצד, בחסות חבר הלאומים); החילופין הכפויים, אף כי מוסכמים בין המדינות, שבוצעו כאשר פקיסטן (מערב ומזרח) נפרדה מהודו (כחמישה מיליון הינדים ושישה מיליון מוסלמים הועברו מצד לצד, וכמיליון מתו במהלך החילופין האלימים) - ועוד מאות מקרים של גירוש והגליה כפויה, כדוגמת אלה שביצעו העותומאנים, הגרמנים והסובייטים, לעתים במסווה "יישוב-מחדש" (relocation).  בהיסטוריה היהודית זכור גירוש ספרד (1492) כאחת הטראומטיות הקשות ביותר עד לשואה.                    

אולם כבר במשפטי נירנברג, שבהם הועמדו הפושעים הנאציים לדין על-ידי בעלות הברית, הוגדרו העברות האוכלוסייה כפשעי מלחמה וכפשע נגד האנושות. מאז נשתנו הנורמות האנושיות וגם המשפט הבינלאומי. סעיף 7 באמנת רומא, שכונְנה את בית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, מגדיר הגליה כפויה של אוכלוסיות כפשע בר-ענישה נגד האנושות - וכך גם החוק הישראלי.

מאז הוצאתה של מפלגת כ"ך אל מחוץ לחוק, התגבשו בישראל כמה מפלגות (למשל "מולדת", בראשות רחבעם זאבי) אשר דגלו ב"טרנספר-מרצון", שאינו אסור על-פי החוק הישראלי והבינלאומי. כיום יש בכנסת ישראל שתי סיעות אשר דוגלות בכך, בגלוי או בעקיפין (ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי) - ועל-פי הסקרים הנוכחיים, הן צפויות להגיע לשיא של 15-17 מושבים בכנסת. עם זאת,  ברור כי לא כל אזרחי ישראל הערבים ולא כל הפלסטינים יהיו מוכנים להיעקר ממולדתם - ואין מדינה בעולם שתרצה לקבלם.

גרסה מרוככת ואלגנטית יותר - המוגנת בכסות "מדעית" - לחילופי אוכלוסייה ושטחים מוצעת על-ידי הפרופסורים ארנון סופר וסרג'יו דלה פרגולה: תמורת גושי ההתנחלות היהודית הצפופה בשטחים הכבושים, תעביר ישראל לשטח המדינה הפלסטינית, כאשר זו תקום, ערים וכפרים ערביים במשולש. תוכנית זו, שכנראה אומצה רטורית על-ידי כמה פוליטיקאים, "פותרת" שתי בעיות מעיקות: (א) היא מותירה בידי ישראל את גושי ההתנחלויות בשטחים, ופוטרת אותה מפינוי קשה; (ב) היא מקטינה בהיקף ניכר את מספר הפלסטינים אזרחי ישראל, מבלי לבצע גירושים או עקירות מתוך שטח, על-ידי הדרת האוכלוסייה הערבית מתוך גבולות המדינה.

אנשים אלה מפרסמים תחזיות אוכלוסין "מפחידות", שלפיהן עומדת ישראל בתחומי הקו הירוק להפסיד את "הרוב היהודי" בתוך 20-30 שנה. דא עקא, שאין בצד  השני גילויי רצון או הסכמה להצעות הנדיבות הללו לוותר על האזרחות הישראלית. כאשר ערכו באפריל 2002 משאל בקרב תושבי העיר אום אל פחם, האמורים להיכלל בהסדר "חילופי השטחים" הזה, הסכימו לָרעיון רק כ-9% מתוכם, מסיבות שלא כאן המקום לדון בהן.  גם אם אי-פעם תכונַן מדינה פלסטינית ריבונית, קשה לראות הנהגה שתסכים למה שמכונה “stationary transfer” כדוגמת זה - וכך אנו שבים, למעשה, לטרנספר הכפוי. 

במחקר שערך פרופ' אשר אריאן ב-2005, במסגרת "מרכז יפה ללימודים אסטרטגיים" של אוניברסיטת תל-אביב, נמצא כי 46% מיהודי ישראל יתמכו בטרנספר של האוכלוסייה הפלסטינית מן השטחים הכבושים ושל 31% מאזרחי  ישראל הערבים. המדגם המייצג כלל 1,264 איש. היתה זו עלייה ניכרת לעומת ממצאיו של מחקר זהה שנערך ב-1991, ובו צידדו  כבר אז 38% מן הנשאלים בטרנספר מן השטחים - ועוד 24% מתוך ישראל גופא. 61% מן היהודים סברו כי ערביי ישראל מהווים סכנה ביטחונית למדינה - ו-80% טענו כי אין לשתפם בהכרעות חשובות וגורליות, כגון קביעת גבולותיה ואופייה של מדינת ישראל.          

קביעת גבולות קבע?

במקביל להסלמה של העימות הבין-קהילתי, נותרו שתי אופציות עיקריות בעיני חלקים ניכרים מן הציבור היהודי: טרנספר, כזה או אחר - וגידור.

נראה שהגידור של רצועת עזה הצליח מבחינה ישראלית - אך הוא היה פשוט-יחסית. גבולות הרצועה היו מוסכמים על שני הצדדים (בניגוד לעצם ההתנתקות ופינוי ההתנחלויות) - והתוואי כמעט ישר. כתגובה לגידור החלו הפלסטינים להשתמש בנשק תלול-מסלול (רקטות הקסאם) החולף מעל הגדר, אך בשלב זה נזקו היה זעיר ובעיקר פסיכולוגי. יחד עם זאת, הפלסטינים איימו לשכלל את הרקטות ולהשתמש בהן גם מן הגדה המערבית, אם וכאשר יושלם גידורה. 

השלמת גידורה של הגדה הבטיח גם קביעה סופית, אם כי חד-צדדית, של גבולות המדינה. אבל מטרת קביעתם של "גבולות הקבע" עומדת בסתירה למטרה המקורית של הגידור (שהיה לבניית חומה, במקומות רגישים כמו ירושלים). "גבולות הקבע" של ממשלות הימין (כיום -  ה"מרכז") נועדו להקיף שטחים נרחבים ככל האפשר בתוך המדינה - הן כדי לחנוק את  המדינה הפלסטינית באיבה מבחינה טריטוריאלית, והן כדי להבטיח עתודות קרקע להרחבת התנחלויות קיימות ואולי גם חדשות, לעתים במסווה הרטוריקה של "צורכי ביטחון".

הפלסטינים רואים בכך שוד קרקעות – וביתור הגדה לכמה מובלעות, שהגישה ביניהן קשה ומסובכת, הופכת את חיי היומיום שלהם לבלתי-נסבלים. גם בית-הדין הבינלאומי בהאג קבע כי ישראל רשאית להגן על עצמה, אבל רק על-ידי בניית גדר/חומה בתוך גבולותיה, כלומר על הקו הירוק. זו, אגב, היתה ההכרה הבינלאומית המשפטית הראשונה בכך שהקו הירוק משמש כגבול לישראל ולא החלטת האו"ם מ-1947. הבג"ץ הישראלי, לעומת זאת, הורה על מספר תיקונים זעירים בתוואי החומה, כדי להקל על סבלם של כמה אלפי תושבים פלסטינים -  אבל גם אישר את הלגיטימיות של בניית הגדר בתוך שטחי הגדה. קיימת כאן סתירה: ככל שהגדר מקיפה שטחים רחבים יותר, כך היא כוללת יותר פלסטינים בתוך "גבולות הקבע", בניגוד לתכליתה המקורית.

הטרנספר נותר בגדר אופציה מועדפת בעיני יהודים רבים -  למרות שאינו לגיטימי, אינו מוסרי ואי-אפשר לבצעו בתנאים הבינלאומיים -  בעיקר מפני שהוא מאפשר, כביכול, את מימושו של רעיון ארץ ישראל השלמה, על טהרתה האתנית או הגזעית.

בחירות 2006

במצב של עימות בין-קהילתי חריף, כפי שתואר לעיל, קיים רק נושא פרה-דומיננטי אחד ויחיד על סדר-היום הציבורי של רוב האלקטורט, בעיקר לאחר כישלון קמפ-דיוויד והכרזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק. הנושא הוא זה: כיצד מתפטרים מן הערבים, או לכל הפחות מרובם. מפלגת העבודה, בראשות עמיר פרץ, ניסתה לשווא להעלות על סדר-היום הציבורי נושאים חשובים ומכריעים ביותר, אך אלה נתפשו כלא-רלבנטיים לַמצב ולרחשי ליבו של רוב הציבור. למפלגות החרדיות כמעט ואין בעיה כזאת, כיוון שממילא "הכול בידי שמים". שינוי והמפד"ל לא יכלו להציע ולהוביל פתרון כזה - ולכן הן נעלמו מן המפה או שילמו מחיר יקר.

גם הליכוד אינו יכול להציע דבר - לא חלוקה מחודשת של הארץ ולא טרנספר של ערבים, שעדיין נחשב ללא-תקין מבחינה פוליטית – מלבד האופציה הגרועה ביותר: המשך הסכסוך והסלמתו. עמרם מצנע הציע את בניית הגדר במערכת הבחירות הקודמת, אך רוב הציבור לא האמין ביכולתו לבצע משימה זו, כיוון שנתפס כפשרני מדי ו"אוהב ערבים". הרעיון היה צריך להבשיל בתוך הציבור, עד שיוצע על-ידי "אדם חזק" ולאומני ללא-רבב כאריאל שרון.

הימין הקיצוני יותר מבטיח (לא תמיד בגלוי, אך בצורה בוטה וברורה) את עקירתם של רוב הערבים מ"ארץ ישראל" - ואילו “קדימה”, עם ובלי שרון, מבטיחה את האופציה הנתפשת כרגע כריאלית ביותר - הפרדה הדרגתית. ההיסטוריון הצבאי מרטין ואן-קרפלד, בריאיון לעיתונאית ג'ניפר ביירנה בנובמבר 2002, ביטא בוודאי את רחשי לבם של רבים, כאשר אמר: "עלינו לבנות חומה גבוה כזו שאפילו הציפורים לא יוכלו לעוף מעליה ... החומה הרומאית עבדה במשך מאות שנים; החומה הסינית לא היתה נצחית, אך עבדה אף היא במשך מאות רבות של שנים; החומה של קוריאה - במשך חמישים שנים; החומה בין הטורקים ליוונים בקפריסין פועלת היטב עדיין ... חומת ברלין עבדה בצורה נפלאה ..."  [תרגום שלי]. אלא שואן-קרפלד רצה, ככל הנראה, שמרבית החומה תיבנה על הקו-הירוק והציע למתנחלים לשוב לגבולם -  דבר שכנראה אינו מקובל עדיין על חלקים ניכרים מן הציבור הישראלי.