אחרי מלחמת ששת הימים הפכו קציני צה"ל הבכירים לסחורה פוליטית מבוקשת מייד לאחר שפשטו את המדים - ושמותיהם קישטו סיעות בכנסת ולשכות של ראשי עיריות. בשלב מסוים, מאס הציבור ב"חונטה" הצבאית - וגם אנשים שלא ענדו פלאפלים, כמו אולמרט ופרץ, הגיעו לצמרת מפלגתם. עם זאת, הנסיבות הביטחוניות ונטיות לבו של הציבור מחייבות את הרשימות לכנסת הבאה להתהדר בשמותיהם של אלופי צה"ל.
מאז 1967 הפכו הקצינים הבכירים במערך המילואים לחלק בלתי-נפרד מן המארג השלטוני בישראל. נכון הדבר שמשה דיין ויגאל אלון כבר סימנו את הכיוון הזה לפני המלחמה, אבל חגיגות הגנרלים של פוסט-67' סללו את הדרך לקליטתם של אלופי-משנה, תת-אלופים, אלופים ורבי-אלופים (במיל.) במסדרונות השלטון והניהול הבכיר בישראל. אריק שרון, חיים ברלב, שלמה להט, אורי אור ו"פואד" בן אליעזר הם מקצת שבמקצת מן המצטרפים לשורות
הממשלה ובכירי המפלגות בארץ.
מלחמת יום הכיפורים עמעמה את זוהרם של הגנרלים, אולם הביקוש להם לא חדל. ה"חונטה" - כפי שכונו קשרי הגנרלים בפוליטיקה, מעבר למחלוקות
המפלגתיות - באה לידי ביטוי במלחמה ובשלום. חבריו של מתן וילנאי מן הפנימייה הצבאית יהיו קרובים אליו תמיד, ועל כן הוא מיהר להצטרף לעמרם מצנע בהתמודדותו מול רמון ו"פואד" (אכן, היו זמנים) על ראשות ה"עבודה". ובמלחמה? זוכרים את ח"כ יצחק רבין מהעבודה שהוזעק על-ידי שר הביטחון, אריאל שרון, לראות את המצור על ביירות? "להדק את המצור", פסק רבין.
אנשי הצבא הופיעו בכל קטע שלטוני וניהולי - מראשות הממשלה ועד ראשות העיירה ירוחם - ולפעמים נדמה כי אלופי צה"ל ושלישיו כבר עלו לציבור על העצבים. לפתע התפתחה כמיהה דווקא לאנטי-חונטה, והמונח "הנהגה אזרחית" תורגם לשפה העברית. קצב, אולמרט, ביבי נתניהו ועמיר פרץ הם ניצנים של הנהגה אזרחית, שצמחה במקביל לביקורת הגוברת על מרובעותם ואורחותיהם הנוקשים של אנשי הצבא: לא כולם ניצבו בראש החזית בצבא - ולא תמיד הם היטיבו עִם העַם בפן האזרחי של חייהם.
עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר העבודה ולמועמדה לראשות הממשלה לקראת הבחירות הקרֵבות, התבלט עד מאד הפן האזרחי של ההנהגה: ברוורמן, יחימוביץ, הרצוג, פינס, תמיר וכבל - וגם המסר היה חברתי בלבד. על כך נמתחה ביקורת, מה גם שבראשה של "קדימה", המתחרה העיקרית של העבודה, עמד אלוף שרון - והרכש הטרי שלה בענייני ביטחון היה אבי דיכטר שקיבל רייטינג גבוה. גם מופז, שהוא פופולרי מאוד משום מה, הוסיף לנופך הביטחוני של העשירייה הפותחת ב"קדימה". על רקע זה, העדרו של פורום צבאי (מיל.) בעבודה היה מובהק ובולט.
ברק. גם רעם |
ואז בא הפיגוע בנתניה שחייב היוועצות ביטחונית גם בעבודה. נוסף לכך, מפלגת העבודה נדרשה להציג גם צוות ביטחוני, משום שהיא חותרת לשלטון - או לפחות לשותפות בו; הליכה לבחירות בארץ מוכת-טרור מבלי להציג את "מר ביטחון" היא יומרה נטולת-חוכמה. לפתע התברר לעמיר פרץ ולעמיתיו כי לא רק "מר ביטחון" יש להם אלא נבחרת שלמה. פרץ החליט לכנס את הנבחרת הזאת, ולהעניק לה את החשיבות המתבקשת; עמי איילון, בנימין בן אליעזר, מתן וילנאי, אפרים סנה ודני יתום הפכו לפורום ההיוועצות של המפלגה והעומד בראשה. בימים האחרונים נסללה הדרך לשובו של "מר ביטחון", אהוד ברק, שאינו רק ברק אלא גם רעם.
גם סיסמת הבחירות של העבודה הוחלפה באחרת: לא עוד חברה בלבד, אלא חברה וטרור. ומהי הסיסמה המוצלחת? - "נלחמים בטרור. מנצחים את העוני".
אם נוסיף לכך את העובדה המצערת שאלוף (מיל.) שרון שוב אינו ניצב בראש "קדימה", מתקבל הרושם שהעבודה היא זו שמציגה את הנבחרת והמסר האידיאליים לקראת הבחירות - ומכאן, אנו שבים אל הראשית. אלופי צה"ל ושלישיו הפכו שוב לפן החשוב של המתרחש בפוליטיקה הישראלית, וכמו שאומרים החבר'ה בימים אלה: בלעדיהם אין מצב.
