קרן ברל כצנלסון החליטה לפעול בקרב האוכלוסייה הדוברת רוסית, בדגש מיוחד על הדור הצעיר. באמצעות "פרטיזן", חברה יחצ"נית שפועלת במגזר הרוסי, בנינו תוכנית מנהיגות ייחודית, שמטרתה לגבש מצע לחברה הישראלית מנקודת מבטם של הצעירים. פרסמנו באמצעות התקשורת הרוסית את פרטי ההרשמה לפרויקט שנקרא "אופק 2005" - וזימַנו את הנרשמים למפגש הערכה, שבסופו נבחרו 25 מועמדים לקורס.
הנבחרים נפגשו עם המנחים ענת גור-אריה וגדי אמיר, מדי יום שישי, בבית ברל, למפגש של 5 שעות, שבו הם דנו יחדיו בהגדרת מנהיגות ובקביעת תפקידו של כל אחד בקבוצה - ובו נבחנה יכולתם לפעול באופן הדדי. לאחר עשרה מפגשים חולקו חברי הפרויקט ל-3 קבוצות עבודה, שנקבעו על-פי הנושאים שנבחרו מתוך מכלול נושאים שהוצגו לקבוצה. נוסף לכך, החברים בכל קבוצה קיבלו רשימה של 40 אנשי אקדמיה ומומחים, שעמם יוכלו להתייעץ בנוגע לשאלות מקצועיות.
בימים אלה הוגשו מצעי הקבוצות לצוות השופטים, שבראשו עומדים עמי אילון ויאשה קדמי. כל קבוצה הכינה מצגת שתוצג בכינוס אשר יתקיים ב-20/3/06 בבית ציוני אמריקה. באותו מועד יפרסמו השופטים את החלטתם לגבי המצע הנבחר.
ואלה המשתתפים בסימפוזיון:
נתן רענן - עורך ירחון "אופקים חדשים".
יגאל צחור- מנהל המרכז הרעיוני-חינוכי, קרן ברל כצנלסון.
מיכאל פליברט- משתתף ב"אופק 2005". סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
סאני מנטל - משתתף ב"אופק 2005". מהנדס תוכנה בתעשיית ההיי-טק.
דוד בן אברהם- משתתף ב"אופק 2005". מנהל מעון לקשיש, "בית אברהם".
יגאל: בסימפוזיון הזה נועד לסכם תהליך של חצי שנה שעברתם יחד. בהגדרתו הראשונה קבענו שאנחנו מחפשים דמויות של מנהיגים בקרב הקהילה הצעירה דוברי-הרוסית, ושואפים להגיע לכך שהמנהיגות הצעירה הזאת תוכל להשפיע על דברים מרכזיים שקורים בחברה הישראלית. אני רוצה לשאול אם כיום, בשלב הסיום של הקורס, ישנה התאמה בין מה שאמרנו לבין מה שמרגישים בוגרי 2005?
דוד: קודם כל, אני רוצה להודות למרצים שלנו ולצוות שהקים את הפרוייקט המיוחד הזה, שהוא באמת ראוי וחשוב מאוד. אשמח לספר בקצרה על מה שחוויתי בפרויקט שאנחנו קוראים לו "אופק 2005". ראשית, רכשתי ידע הדרוש מאוד לפיתוח מנהיגות – שזו, כמובן, מטרתו של הפרוייקט. נוסף לכך, ההשתתפות בפרוייקט שיפרה את יכולת הביטוי שלי.
נתן: אתה יכול לפרט מה זה נתן לך?
דוד: כאמור, אני מתקשה להתבטא בשפה העברית; פרוייקט "אופק" שיפר במידה מסוימת את כושר ההתבטאות שלי בשפה זו, וזה חשוב מאוד. נוסף לכך, ההשתתפות בפרוייקט נתנה לי הזדמנות ליצור ידע: לשבת ולכתוב ולקרוא. בדרך כלל אנחנו לא עושים את הדברים הללו באופן עצמאי, אבל במפגשים הללו עשינו גם עשינו. במסגרת הקבוצה המאורגנת נעשתה עבודה מעניינת מאוד, בשיתוף פעולה, וממנה נפיק בקרוב את המצע.
סאני: יגאל פתח ושאל בקשר להתאמה בין הציפיות שהיו בתחילת הפרוייקט לתהליך שאנחנו עברנו. ובכן, מבחינתי ההתאמה היתה ממש מלאה. כל מה שציפיתי לו וכל מה שחשבתי שאולי יהיה - אכן התגשם. נהניתי מאוד מן הרמה הגבוהה של המומחים ושל המדריכים שלנו; פשוט לא ציפיתי כל-כך גבוהה, אף על-פי שידעתי שהקורס בבית ברל יהיה קורס מעניין מאוד, כי אנחנו פחות או יותר הולכים לפוליטיקה.
נתן: אתה רוצה ללכת לפוליטיקה?
סאני: אני רוצה ללכת לפוליטיקה, כן.
נתן: לאיזה סוג של פוליטיקה?
סאני: לפוליטיקה ישרה. האמת היא שהקורס הזה סיפק לנו מעין במה, חשיפה לחיים פוליטיים וחשיפה לאנשים פוליטיים, אנשי ציבור. כשישבתי בבית, חשבתי וקראתי הרבה, אבל לא נחשפתי לכל הדברים שראיתי כאן - ולא ידעתי איך ולאן אפשר ללכת. פה פשוט נתנו לי כלים, שכעולה מרוסיה לא הכרתי ולא הייתי מורגל בהם. אפילו האפשרות להרים כך בפשטות טלפון ליגאל ולדבר אתו היתה בגדר חידוש בשבילי. בתרבות שבה גדלתי זה לא היה מקובל. הקורס פתח לי צוהר שאומר: שמע, הכול אפשרי. כולם אנשים, ואתה רוצה להתקדם. דבר ולך הלאה.
עוד נושא שבו הקורס עזר לי הוא גיבוש חזון. הוא העניק לי את המושג הזה.
נתן: מה זה חזון?
סאני: חזון זה "דרייב", זה המנוע שגורם לך להתקדם.
נתן: מנוע חיפוש?
סאני: מנוע חיפוש, כן. זה מנוע שנותן לך ללכת קדימה, כשאתה קם בבוקר וקשה לך ואתה לא רוצה, כי אתה רואה שהכל שחור. כשאתה רואה את המדינה, ובא לך לבכות. ואז אתה אומר: לא, יש לי חזון, אני אמשיך הלאה. זהו פירושו של החזון - ובגלל זה אתה בפוליטיקה; בגלל זה פעיל במפלגה ומזדהה עם המפלגה.
מיכאל: אני אישית באתי לכאן כדי לחוש מהי עשייה פוליטית, עשייה ציבורית. הדבר העיקרי שלמדתי בקורס הזה הוא איך לשמור על רעיונות, על הדרך, להתמיד ולהמשיך. מאז ומתמיד רציתי להיכנס לעשייה ציבורית, חברתית ופוליטית. בקורס הזה הבנתי שאין מה לחפש בפוליטיקה כל עוד אין לך רעיון מגובש, חזון מגובש, לגבי מה שאתה רוצה לעשות שם. הבנתי את זה מכמה אנשי ציבור שהיו אצלנו.
נתן: כמו מי, למשל?
מיכאל: כמו עוזי דיין. יש לי כמה רעיונות שאני מאמין בהם, ולדעתי הם ישפרו את החיים בישראל, אבל תחילה עלי לגבש אותם. בקרוב אנו עומדים להגיש בקרוב את המצע שלנו. במצע הזה ניסינו להתייחס לרעיונות המרכזיים שבלעדיהם אי-אפשר, לדעתנו, לבנות חברה תקינה, דמוקרטית, יהודית ומשגשגת.
כך, למשל, הדגשנו שאנו רוצים לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית- דמוקרטית - אבל גם לקדם את רעיון המדינה היהודית בהתאם לרוח התקופה. חזון אפשר גם לשנות, ואין חובה לשמר אותו במצב שבו היה בזמן הקמת המדינה. אנחנו הזדהינו מאוד עם השקפתו של אחד-העם, שאמר כי עם ישראל צריך לחזור ולהיות עם הספר, ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני. אנו רוצים גם לקרב את היהדות למודרניות.
נתן: יש מקום לערבים בתוכנית שלך?
מיכאל: בוודאי, בוודאי. אנחנו מזדהים מאוד עם מה שאמר רבי הלל - "ואהבת לרעך כמוך". זהו עיקרון יהודי מאוד, לדעתנו, וחבל ש ...
נתן: ייעודי או יהודי?
מיכאל: גם יהודי וגם ייעודי. חבל שמנהיגינו הרוחניים לא לקחו אותו הלאה.
יגאל: קיבלתם כאן כלים כדי להתמודד עם העולם הפילוסופי, הרוחני, ואני רוצה לשאול - מהו החיבור בין הרעיון לבין הפרקטיקה הספציפית של מדינת ישראל? הרי אתם באתם מתרבות אחרת. האם הקורס הזה קשר אתכם להוויה ולתרבות (או חוסר-התרבות) של הפוליטיקה הישראלית? לְמה שמתרחש כאן?
דוד: אני הייתי רוצה להגדיר זאת באופן הבא: בפילוסופיה, אתה לומד משהו - ופתאום אתה מגלה שאת החלק הגדול ביותר אתה עדיין לא יודע. זה נכון גם לגבי הפוליטיקה בכלל, ולא רק הפוליטיקה הישראלית. ככל שאתה מבין יותר, אתה מבין כמה הרבה אתה לא מבין. זה עמוק מדי וקצת מושך. בכל מקרה, קידום של רעיון שמעניין אותך אינו דבר קל, ובייחוד לא בישראל..
נתן: אתה יכול לפרט למה זה לא קל? בואו נשתדל להיכנס לתוך הנושאים.
דוד: אני יכול להביא דוגמא אישית: באופן עצמאי הקמתי מעון לקשיש, על שם אבי המנוח, ואני מנהל אותו. כבר שנתיים אני נאבק כדי לקבל רשיון ממשרד הרווחה, וזה נובע אך ורק מקיומה של בירוקרטיה מסורבלת. כדי להגיע למשהו שאתה רוצה להשיג, עליך לעבור הרבה מאוד גדרות - והעניין מאוד מורכב ומסובך: אתה פותח דלת, ואז יש עוד דלת, ועוד דלת - ולפעמים יש לשבור אותה כדי לעבור, כדי לקדם את הרעיון עצמו.
נתן: המעון שלך כבר פועל?
דוד: המעון שלי עובד בפיקוח חלקי, כי עדיין לא קיבלנו את הרשיון. זה לא עניין של כסף, כי גייסתי גם כספים וכל מה שדרוש, אלא עניינים בירוקרטיים: תקנונים של משרד הרווחה; הגשת תוכניות לוועדות בניין ערים; חילוקי דעות במועצה המקומית - הרבה פוליטיקה. זו הסיבה שאני רוצה להיכנס לפוליטיקה: לעשות את המקסימום בכל התחומים הניתנים לתיקון, כי בסך הכול הרעיונות הם טובים ולטובת הציבור. אני תורם מזמני ומכיסי הפרטי לטובתו של ציבור הקשישים, יוצאי חבר העמים. המאבק הזה נמשך כבר שנתיים - באמת הרבה זמן.
מיכאל: האוכלוסייה הרוסית יכולה לתרום הרבה מאוד, אבל לטעמי היא תרמה רק מעט מאוד עד היום. למעשה, התרומה הזאת מסתכמת ברגע שבו העולים לרוסיה באים לקלפי ומצביעים - וכל אחד סופר מי מאזן את מי. כיום אומרים שהרוסים מאזנים את האוכלוסייה הערבית.
כאמור, אין תרומה רצינית – וחבל, כי היא היתה יכולה להשפיע רבות על אותו חזון של מדינת ישראל, כפי שאני מבין אותו, וכפי שאנחנו נציג אותו בפרוייקט הסיום. זהו ייחודו של הקורס שעברנו כאן – ואני רוצה לספר לכם שהוא השפיע גם על "עמותת בוגרי 'נעלה'", שאני חבר בה. בספטמבר 2005 יזמנו קורס מעשי שישלב עולים חדשים מרחבי ברית-המועצות-לשעבר באיזו שהיא עשייה חברתית ציבורית. לדעתי, זה אחד מן הניסיונות ליישם את הרעיונות שלמדנו כאן במציאות של החברה הישראלית. התחושה החשובה ביותר שמלווה אותי בסיום הקורס הזה היא שאני ארצה להמשיך.
נתן: בתנועת העבודה?
מיכאל: אני רוצה להמשיך. לא הייתי קורא לזה "בתנועת העבודה" אלא קידום של אותם רעיונות המשותפים, לדעתי, גם לנו וגם להם.
נתן: אתה יכול לפרט?
מיכאל: אני מאמין בערך של שוויון. בזמני הייתי מרקסיסט והושפעתי מהאוטופיות הסוציאליסטיות למיניהן. אני לא מסכים עם מי שאמר פעם שאם אדם לא היה סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב – ואם הוא סוציאליסט אחרי גיל 40 אין לו ראש ... אפשר להישאר סוציאליסט גם אחרי גיל 40. כרגע אני מדבר על רעיונות מופשטים, לא ברמה מפלגתית אלא במישור גבוה יותר: רעיונות של שוויון חברתי, שוויון סוציאלי.
נתן: מבחינה ערכית.
מיכאל: מבחינה ערכית. רעיונות כמו חינוך חובה וכבוד אדם ללא הבדל דת, גזע ומוצא. ערכים אוניברסליים, שעומדים לדעתי בבסיסם של ערכים סוציאליסטיים למיניהם.
סאני: אני מזדהה בכל דבר עם מיכאל. זה ממש מדהים: הוא הדובר של כל "אופק". מה שרציתי להגיד הוא שההבדל היחידי בינינו, כיוצאי חבר העמים ודוברי רוסית, לבין הישראלים הוא השפה. בקורס דיברנו על כך ששפה היא דבר מאוד משמעותי: האופן שבו אתה מדבר, מבין וקורא.
איריס הרפז: איזה עיתון אתה קורא בבוקר?
סאני: אני אוהב את מה שמגיע, מה שאני רואה במשרד. "מעריב", "ידיעות"; אני לא כל-כך מתמקד בעיתון. ואני קורא גם ברוסית, ומשתמש הרבה באינטרנט. לעולים מרוסיה קל יותר, כמובן, לקרוא ברוסית ולקבל מידע בשפת אמם. הם עזבו את מולדתם ועברו לארץ חדשה, ובהתחלה קשה להם להבין איפה הם נמצאים. כך קרה לי בקיבוץ, כשהגעתי לארץ.
נתן: מה פתאום הלכת לקיבוץ?
סאני: ההורים שלי נסעו לערד, ואז אמרתי שאני רוצה להיות עם חבר'ה צעירים. אני ועוד חבר'ה צעירים התגבשנו והלכנו לקיבוץ.
נתן: איזה קיבוץ?
סאני: יחיעם. עבדנו שם במפעלי בשר. ממש חוויה. אני לרגע לא מתחרט על החוויה הזאת. כשהגענו לשם, אמרה לי אישה אחת: "אני יודעת שקשה לכם מאוד ואתם לא מבינים איפה אתם - אבל תנו לזה זמן. הכל יעבור, ואתם תמצאו את ירושלים שלכם. ברגע שזה יקרה, תדעו שאתם חלק מהעם". ככה זה: ברגע שאתה מוצא את ירושלים שלך, אתה גאה במדינה שלך - ואתה רוצה להתגאות בה. גם כשאתה נוסע בעולם – ולי, כאיש היי-טק יוצא לנסוע די הרבה - אתה רוצה לומר: "אני מישראל".
נתן: מה מפריע לך בעולם, כשאתה בא ואומר שאתה מישראל?
סאני: לפני כל נסיעה, אני מקבל תדריך ביטחוני, ובו אני מגלה אם מותר לי להזדהות בארץ היעד כישראלי. במקומות שבהם זה מותר, אני גאה ושמח לומר שאני ישראלי – גם בארצות כמו דרום אפריקה שבהם לא כל-כך אוהבים ישראלים; אנחנו נחשבים שם לחמדנים שרוצים לקבל כל מיני דברים, כמו הנחות. זה מפריע לי, אבל אני בכל זאת גאה להגיד שאני ישראלי. זה אופייני לדוברי רוסית: הם רוצים להיות גאים במדינה שלהם – זו שנולדו בה או זו שעברו אליה.
יגאל: יש לי שאלה במישור התרבותי. יוצא לי להיפגש עם קבוצות שונות באוכלוסייה הרוסית, ואני מגלה שהתרבות שלהם מורכבת מן השירה הרוסית, הריקודים הרוסיים, האופרה שגדלו עליה. איך זה מתבטא אצלכם, אישית?
סאני: האמת, זה מדבר אלי הרבה - אבל אם תשאל אותי באיזו אופרה הייתי בשנתיים האחרונות, עלי להודות שאני אפילו לא זוכר מתי הייתי באופרה בפעם האחרונה. כמו שאומרים, חיינו מורכבים ממעגל של בית ועבודה. אני לא רוצה להגיד שאין תרבות בארץ, אבל הבעיה היא שאנחנו כל-כך עסוקים בעשייה היום יומית, בכסף שאנחנו צריכים להביא הביתה כדי להאכיל את הילדים שלנו, עד שאין זמן. ומעבר לזה, לעתים אתה אפילו אומר: אם צריך לשלם מאה שקל לכרטיס, נחשוב על זה פעמיים.
ועדיין יש לחיים פה הרבה יתרונות. יש לי ילד בן שמונה, שלומד עכשיו בכתה ג', ואם תשאל אותי אם אני רוצה שהוא ילמד ברוסיה או בישראל, אומר לך חד וחלק שאני מעדיף שהוא ילמד פה. אני רוצה שהוא יהיה ילד חופשי, שיכול להביע את עצמו ... לפני שנה נסעתי אתו לרוסיה. הוא היה כל-כך חופשי ודיבר בצורה כזאת שכולם אמרו: מה זה, בן כמה הוא? קל לראות את ההבדל בין הילדים בישראל ובין הילדים ברוסיה וגם באנגליה: כולם כאלה ... לא משתוללים. אני לא רוצה את זה.
דוד: רציתי לומר עוד משהו בנושא החינוך. נזכרתי בבית-הספר שלי שהיה בית-ספר ספורטיבי, כלומר היו בו חוגים בכל מיני ענפי ספורט. אני התעסקתי בהיאבקות חופשית. כשעליתי לארץ הייתי בנבחרת ישראל. באתי עם תקווה גדולה שאני אצליח.
נתן: נבחרת ישראל ב ...?
דוד: היאבקות חופשית. בשנת 1992 הייתי ממש גאה, אבל התאכזבתי מהר מאוד. ענף ההיאבקות - כמו הרבה ענפים אחרים - הוא ממש מוזנח, כמעט לא-קיים. למעשה, אין בסיס להרבה ענפים. חוץ מכדורגל וכדורסל, שהם משתלמים מבחינה כלכלית - ואין תרבות.
ואם נחזור לנושא התרבות, אני זוכר עוד משהו מימי בית-הספר. לפני הכניסה לשיעור – מתמטיקה או היסטוריה, למשל - כל התלמידים עמדו דום וחיכו בשקט למורה, בשעה שהוא עלה במדרגות. כשהוא הגיע, הצדיעו לו – וכשקרא להם להיכנס לכיתה, הם נכנסו והתיישבו בשקט. כך קיבלנו את המורה בכבוד הראוי. כאן, בישראל, זה לא קורה - אני שומע סיפורים מאשתי המורה, והרי במקור גם אני מורה - בגלל החינוך מהבית.
אני חוזר ואומר, זה הבסיס – וכאן אין לנו בסיס טוב. משום כך, אנחנו לא יכולים לצפות שהממשל והפוליטיקה יהיו במצב טוב ומעודד. כאבא לשני ילדים, והשלישי בדרך, אני מודאג מאוד. כשאני רואה את הילדים שלומדים אתם יורקים זה על זה בכיתה וגם מקללים, מפחיד לחשוב שילדים כאלה יגדלו וילכו יום אחד לפוליטיקה ...
סאני: אני רציתי קצת להרחיב את הדיבור בעניין העמידה לכבוד המורה. המנהג הזה נובע מתפישה שאומרת: קודם כל "אנחנו", ואחר-כך "אני". במצב כזה, הכיתה באמת שקטה, והתלמידים מכבדים את המורה. אבל כאן בארץ, התפישה הפוכה. הייתי רוצה לשנות את זה; אולי לא להדגיש כל-כך את ה"אנחנו" - הרי בוודאי יהיה גם "אני" איפה שהוא - אבל בכל מקרה, זהו העיקרון.
נתן: הקולקטיביזם.
סאני: הקולקטיביזם.
מיכאל: אני מסכים עם מה שסאני אמר קודם - שהתרבות כאן משקפת את מעמדך החברתי. יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם להוציא שלוש מאות שקל על ביקור באופרה - ויש אנשים שזקוקים לאותם שלוש מאות שקל כדי לקנות אוכל. לכן אני מקנא מאוד בהונגרים: כשביקרתי בבודפשט יכולתי להרשות לעצמי להיכנס לאופרה מפוארת בשלושה יורו.
סאני: כאשר לנין נכנס לתפקידו, הוא אמר: אנחנו ניתן תרבות לכל העם בחינם, ודרך התרבות ניכנס לסוציאליזם, לקומוניזם. וככה הם באמת נכנסו. ייתכן שבשכונות מסוימות בישראל, בגלל אותם פערים חברתיים כלכליים, "אינטליגנט" או "אינטלקטואל" היא מילת גנאי: היא משקפת את העובדה שיש לך זמן לשבת ולקרוא ספרים, ואילו אנשים אחרים צריכים להרוויח כסף באותו זמן. זוהי הבעיה הכלכלית של ישראל: יש קבוצות שפשוט לא יכולות להרשות לעצמן, ומכאן אנחנו מגיעים למצע שלנו.
נתן: תודה רבה לכולכם.
-----------------------------------------------------------------------------------------
