שוב נפתח מעגל הקסמים הנצחי: שוב אנחנו מתמלאים בפחד, וכתוצאה מכך בוחרים שוב במנהיגים שיצרו את אווירת הפחד הזאת; שוב נראה שאין עם מי לדבר - ועל כן נבחר באותם מנהיגים שסירבו לדבר בעבר, וידאגו לכך שגם להבא לא יהיה עם מי לדבר. באופן פרדוקסלי אנו נוהים אחר אותם מנהיגים כושלים שהחמירו את מצבנו ושוקעים בפחד הישן והמוכר – שגורם לנו להחמיץ שוב ושוב כל אפשרות להידברות ופיוס.
האח! הידד! הצלחנו! בעזרת התנתקות חד-צדדית, ובלי הסכם עם אבו-מאזן, הצלחנו להעלות את החמאס לשלטון ברשות. עם החמאס בשלטון, אין עם מי לדבר. כשאין עם מי לדבר, יש במי לירות. וכשיורים - יש תקווה לתגובה. מתגובה לתגובה גוברת התקווה. התקווה לתגובה. התקווה לחידוש הפיגועים. התקווה לחידוש הפיגועים מלבה את הפחד. הוא מכר ותיק שלנו, הפחד. עם הפחד אנחנו יודעים מה לעשות - או יותר נכון, מה לא לעשות. עם הפחד אנחנו לא עושים כלום, וזה הכי קל. קודם כול לא זזים. שנית - לא מזיזים. הרי בזה אנחנו מצטיינים, בלא לזוז ולא להזיז. לא זזים סנטימטר, ולא מזיזים שום דבר ואף אחד מהמקום. כי זה לא הזמן.
זה לא הזמן לשנות את סדר היום; לא הזמן להתחיל התחלות חדשות; לא הזמן לתקן קלקולים; לא הזמן להחליף סוסים - וגם לא הזמן להחליף עגלונים. חזקה על העגלונים שנהגו את העגלה שלנו לתוך ביצת הפחד שהם היחידים שיודעים, ככל הנראה, לנהוג את העגלה בלב הביצה, שהרי אחרת לא היו מכניסים את העגלה לבוץ הזה.
שוב אנחנו מלאים בפחד הישן והרע, ואז אנחנו חוזרים ונאחזים במנהיגים הישנים והרעים שהחזירו אותנו שנית ושלישית ורביעית אל מחוזות הפחד הישן והרע. ברוב חכמתנו אנחנו מאמינים שרק הם יכולים לחלץ אותנו מהאסונות שהם עצמם המיטו עלינו: עשרות שנים הם מזרימים וקוברים את מיטב כספנו מעבר לגבול, בהקמה ובהחזקה של התנחלויות שלכולם ברור שיום אחד ניאלץ לפנותן.
לכן, כל עוד ההתנחלויות הללו קיימות, אנחנו מחזיקים את מקימיהן בשלטון, כי הרי רק אלה שהקימו את הפיל הלבן הזה יידעו מן הסתם איך לפרקו. וכך אנו גם ממשיכים למסור את השלטון לאותם מנהיגים שבמשך עשרות שנים לא מצאו אף אחד שאפשר לדבר אתו, כי רק מי שלא מצא אף אחד שאפשר לדבר אתו יידע איך אפשר להמשיך לא למצוא אף אחד שאפשר לדבר אתו.
כבר אמרנו שכאשר אין אף אחד שאפשר לדבר אתו, יש יותר ויותר אנשים שאפשר רק לירות בהם - וכיוון שלירות אנחנו יודעים, הרי ככל שירבו האנשים שאפשר לירות בהם, כן ניטיב לדעת מה אנחנו עושים פה. וכמובן, ככל שירבו האנשים שאפשר לירות בהם, כן יתמעטו וילכו האנשים שיהיה אפשר לדבר אתם - וככל שימעטו האנשים שאפשר לדבר אתם, כן נזדקק יותר למנהיגים שצברו עשרות שנות ניסיון בייצור תנועות ואישים שאי-אפשר לדבר אתם, כי רק הם יידעו איך להמשיך לא לדבר עם אנשים שאי-אפשר לדבר אתם. אז מה הפלא שהעם נוהה אחריהם?
פעם לא היה חיזבאללה, והיו כל מיני תנועות ואישים בלבנון שיכולנו לדבר אתם, והנה בא אריק שרון, שהועלה בינתיים למדרגת אבי האומה, וחולל את מלחמת לבנון אשר הולידה את החיזבאללה, שאתו - תודה לאל - אי-אפשר לדבר, וחוסלו כל האישים והתנועות בלבנון שהיה אפשר לדבר אתם, ומאז אין לנו יותר ספקות איך צריך לנהוג בלבנון. פעם החמאס היה מיעוט, תנועה עוברית, והיו אישים פלסטינים שהיה אפשר לדבר אתם. הלכו מנהיגינו הדגולים ועשו הכול כדי להפוך את החמאס לתנועה המובילה ברחוב הפלסטיני.
ועכשיו, תודה לאל, החמאס מושל ברשות - ובעזרת השם, שוב אין עם מי לדבר. כעת, חזקה על רוב העם שיבחר במנהיגים אשר ייצרו מצב שבו אין להם עם מי לדבר, כי הם הרי עתירי- ניסיון באי-דיבור עם מי שאין מה לדבר אתו, והם יודעים הכי טוב איך לא לדבר אתו כי הם יצרו אותו. וכשאין עם מי לדבר, זה לא הזמן להחליף את המנהיגות שיצרה את המצב הזה.
קדימה. "מרופאים כאלה ישחרר רק המוות". צילום: איי-פי |
או קחו למשל את סוגיית העוני. אלה שהמיטו עלינו את המכה הזאת, אומרים לנו שלנגע הזה אין תרופת-פלא. כשאומרים בשפה שלנו שלנגע מסוים אין תרופת-פלא, מתכוונים לומר שמדובר בעצם בחולי חשוך-מרפא. כשמדובר בחולי חשוך-מרפא צריך להתרחק מרופאים הטוענים שיש להם תרופה לחולי הזה. ובאמת, מי מכיר את גורמי המגיפה חשוכת-המרפא הזאת טוב יותר מאלה שפיתחו את הנגיף והדביקו בו את העם? לכן, מרגע שמגפת העוני החלה להתפשט בעם, אך טבעי הדבר שהעם ייאחז במחוללי המגיפה ויפקיד בידיהם את הטיפול בה. ובאמת, איך הייתם נוהגים אילו רופא מסוים היה מדביק אתכם במחלה חשוכת-מרפא? האם הייתם פונים לבקש את עזרתו של רופא אחר, או שהייתם ממשיכים להפקיד את גורלכם בידי הרופא שהפיץ את הנגע?
ועכשיו הבה ונדבר עלינו - ונעביר את מבטנו למפלגת "קדימה". מי לא התכנס לבית-החולים הזה! מי לא יושב שם, במכון הזה לבריאות הגוף והנפש? יושב שם הרופא שהביא לנו את מחלת האין-עם-מי-לדבר-אבל-יש-במי-לירות; יושב שם זקן הרופאים, שהביא לנו את מגפת ההתנחלות, כשעזר לפתח את חיידק סבסטיה - ויושבים שם מי שהיו עוזריו של הדוקטור שחולל את מגפת העוני. בקיצור,יושבים שם כל הדוקטורים והפרופסורים שהמיטו עלינו פחות או יותר את כל המחלות הכרוניות שאוכלות את גופנו ואת נשמתנו זה עשרות שנים, ועכשיו אתם רוצים שנלך ונחליף אותם? לא, רבותי! לעולם לא נחליף רופאים שהמיטו עלינו מחלות ומגיפות חשוכות-מרפא, כי מרופאים כאלה ישחרר רק המוות!
ובכלל, כשהפחד ממלא אותנו אנחנו לא זקוקים עוד לשום דבר אחר שימלא אותנו. כשאנחנו מלאים פחד, אנחנו קודם כול מלאים. אין תחושה טובה מתחושת המלאות, שהיא כמעט תחושת אושר, כי הפחד הוא רגש משחרר. הפחד משחרר אותנו מעינויי המחשבה ומתולעת הספק. הפחד הוא רגש כה יסודי, כה חזק, כה מוצק עד שהוא מגרש כל רגש אחר. כשאנחנו משוחררים מתנודות רגש, אנחנו משוחררים מהצורך לזהות את רגשותינו - ואין לנו יותר צל של ספק מה צריך לעשות כשהפחד מכוסס את נשמתנו:אחורה פנה וקדימה צעד! לבונקר!
