"המפץ הגדול" שאנו שרויים בו עתה - הקמת "קדימה" ונצחונו של עמיר פרץ על שמעון פרס במפלגת העבודה - אינו צריך להסיח את דעתנו מן העיקר: שיטת הבחירות הישראלית בכלל, ושיטות הבחירה של המועמדים לכנסת ולראשות הממשלה בפרט.

הוויכוח על הדמוקרטיה

וינסטון צ'רצ'יל הפטיר בשעתו, כי "הדמוקרטיה היא הטובה מכל שיטות השלטון הגרועות". הוא עוד זכר את הוויכוח על מתן זכות ההצבעה הכללית בבריטניה, אם הדמוקרטיות, כביכול. ויכוח זה היה מעוגן בשם הרע שהדמוקרטיה היוונית קנתה לעצמה, ובדין, במשך דורות רבים. השלטון ביוון היה מבוסס על "דמוקרטיה ישירה": אסיפת העם היתה  גוף דומה מאד למרכז הליכוד ולמתפקדים שלו,  אם נתעלם מכמה הבדלים שאינם חשובים לענייננו.

גוף זה חרץ את גורל העם לקטסטרופה אחר קטסטרופה, בהשפעתם של דמגוגים, של סופיסטים ושל פתיינים, ששבו את ליבו בהבטחות-שווא, ברטוריקה נמלצת וישירה, במניפולציות לשוניות ובנגינה על יצרים ואינסטינקטים, שאין מקומם בזירה המדינית - ובייחוד לא בענייני החוץ והביטחון. נפילתה של הדמוקרטיה הישירה של אתונה המעטירה היתה אות וסימן לדורות אינספור - שחששו מפני סוג זה של שלטון ומפני צורה זו של פוליטיקה - לפסול את הדמוקרטיה כולה.

היא שבה, מעט-מעט - תחילה באמריקה, אחר-כך בצרפת, ורק לבסוף באנגליה - בצורה המקובלת כיום, הקרויה "שלטון של נציגים" ולא "שלטון העם" במישרין. אמת, גם המהפכה האמריקנית וגם המהפכה הצרפתית קבעו את עקרון "ריבונות העם" כעיקרון הנעלה מכולם. שתיהן הכירו בזכות האדם, שאין איש רשאי ליטול ממנו, להפעיל את תבונתו כדי לשלוט בעצמו ובגורלו. ועם זאת, גם ארה"ב וגם צרפת - עם כל השוני - אינן נשלטות על-ידי "העם" במישרין, מאחר שהכול היו מודעים לכך שאם "העם" יישאל אם רצונו בתשלום מיסים, ייתכן שרובו יסרב לשלם אותם או יתפרק לקבוצות שתטלנה את העול זו על זו.

השיטה האמריקנית. מחייבת את שתי המפלגות הגדולות לחתור לאמצע

לכן, עיקר-יסוד של הדמוקרטיה הוא האצלת הסמכות לנציגים באמצעות בחירות, ופשרה: מנגנון ממוסד של מו"מ ופשרה בין קבוצות אינטרסים שונות ובין בעלי השקפות שונות. בארצות-הברית הנשיא נבחר, למעשה, במישרין - בשיטת בחירות שבה הפרש של קול אחד יכול להביאו לבית הלבן לארבע שנים, מבלי שיהיה אפשר להחליפו. בית-הנבחרים נבחר בשיטה הזאת לשנתיים, וחברי הסנאט לשש שנים תמימות.

אולם עיקרה של שיטת הבחירה הרובית הנהוגה בארצות-הברית הוא ייצור - מלאכותי, אם תרצו - של שתי מפלגות גדולות. שכן, אם מדובר בשיטה שמוציאה מקרבה מנצח אחד, הרי התחרות תהיה בין שניים. לא נמצא כאן את פיזור הקולות, יחסית למספר הבוחרים, ומתן ייצוג לכולם - ומכאן ריבוי עצום של מפלגות, שגם הוא מלאכותי. ריבוי זה מחייב הקמת קואליציות חלשות, מעודד פרישה ממפלגה קיימת והקמת חדשה (אם נראה שיש לה סיכוי), מחליש את הנבחרים ופוגם ביכולתם להחליט ולהתפשר.

השיטה האמריקנית  - והשיטה הבריטית, הבנויה גם היא על עקרון הייצוג הרובי של מחוזות הבחירה - מחייבות את שתי המפלגות הגדולות לחתור לאמצע; לא לשוליים הקיצוניים של הציבור, מפני שרוב הציבור אינו מזדהה עם השוליים הקיצוניים משום צד. ליבו של התהליך הדמוקרטי הוא הבחירות - ואם מפלגה גדולה רוצה לנצח, אין לה שום סיכוי לזכות בהן, אם גורמים קיצוניים ישתלטו עליה. מפלגת הלייבור הבריטית ישבה שנים באופוזיציה, כי אגף השמאל המיליטנטי שלה שלט בה והרחיק אותה מן המרכז.

איך בוחרים הנהגה?

תשתיתה של הדמוקרטיה הבריטית-אמריקנית היא אפוא שיטת בחירות רובית-אזורית, המצמיחה בהכרח שתי מפלגות גדולות, שרוב הציבור מעניק להן בבחירות הכלליות מנדט לבצע את מצען. אולם, מן הרגע שנבחרו, הנציגים מחליטים אם ומתי וכיצד לבצע מנדט זה על-פי שיקול דעתם -  שלא בהתייעצות שוטפת עם הבוחרים, ובוודאי לא בהשפעתם הישירה.

עצם בחירתם של הנציגים בפריימריז היא המצאה אמריקנית, שמוצאה בשחיתות שהיתה נפוצה במנגנוני המפלגות אשר בחרו נציגים בחדרי-חדרים והיו כפופים ל"בוסים" שלהם -  ולפרקים, לשליטתו של העולם התחתון. כדי להיפטר משליטה זו סולקו המנגנונים הצידה, וציבור הבוחרים נקרא למנות את נציגיו בבחירה ישירה - כלומר בפריימריז.

הבחירה הישירה כפופה, כמובן, להשפעות ישירות - מועמד יפה, שיש לו תמיכה כספית מתאימה ובפיו הבטחות, פיתויים ויכולת דיבור, עלול להכות מועמד ראוי שלא ניחן בסגולות הללו. ואולם, כשמדובר בשתי מפלגות גדולות החותרות לאמצע, אין לפריימריז השפעה כה משחיתה, כפי שהיא קיימת במדינה של ריבוי מפלגות, של פיצול פנימי המתבטא בריבוי זה ושל היעדר מנגנון לבחירת ראשי מפלגות מקרב ציבור קטן-יחסית של נציגים.

ולמה הכוונה? בפריימריז בוחר הציבור במועמדיו, והולך לדרכו. אין הוא נושא באחריות למעשה הבחירה - כלומר, לתהליך השלטון - לאחר שהטיל את הפתק בקלפי. בה-בעת, הוא יכול לטעון שהנבחרים חייבים לו דין וחשבון על מהלכיהם השוטפים, כי הוא הוא הריבון שבחר בהם והם חייבים לו את בחירתם באורח שוטף - וזאת מבלי שיהיה שותף לשיקוליהם, לאילוציהם ולשינויים המתחייבים ממעשה השלטון.

בשיטה הבריטית אין להעלות על הדעת שעשרים מיליון תומכי מפלגת הלייבור יחליטו מי יהיה ראש מפלגתם בפריימריז, מן הסיבה הפשוטה שאין להם לא ידע ולא עניין להכריע בכך. מי שיש לו ידע, עניין נמשך ושותפות לאחריות השלטונית מרגע הבחירה במועמד לראש ממשלה, הם חבריו לסיעה הפרלמנטרית - כ-300 איש בסך הכול, המכירים היטב את המועמד, שהוא אחד מהם - והם ממנים אותו לקפטן של קבוצתם ולמועמדה לראש הממשלה בבחירות.

אבל, הם אינם מסיימים בזאת את תפקידם אלא ממשיכים לעבוד איתו לאחר בחירתו - כשרים, כראשי ועדות פרלמנטריות, כעוזריו וכמבקריו הלויאליים - כל זמן שיש להם אמון בו. הם יכולים להחליפו באחר באמצע הקדנציה, ללא בחירות, והוא יכול לכפות את מרותו עליהם על-ידי פיזור הפרלמנט והחלטה על בחירות כלליות, המסורה בידיו בלבד.

העם בוחר במפלגה, ולכן יש בכוחה לקבוע מי יהיו האנשים שייצגו אותה בפרלמנט. הם יבחרו בראש הממשלה ובמנהיג המפלגה עד לבחירות, וחוזר חלילה. זהו ליבה של "הדמוקרטיה הייצוגית," שנתנה בידי טוני בלייר את הכוח להילחם בעיראק בניגוד לדעת הקהל בארצו ובמפלגתו, כפי שמתפקדי הליכוד התנגדו להתנתקות.

דמוקרטיה השתתפותית

בניגוד לדעתו של צ'רצ'יל, גם בשיטה הבריטית-אמריקנית יש לדמוקרטיה מגבלות מטבע הדברים: הכפיפות לדעת הקהל בבחירות והפשרנות הטבועה בליבה של השיטה, שמקשה על רפורמות נחוצות ועל שינויים לטווח ארוך. אבל יש המצפים מן הדמוקרטיה לגדולות, עוד  הרבה מעבר למה שצ'רצ'יל האמין שיש בידה לתת.

שכן, במרוצת השנים הלכה התיאוריה הדמוקרטית ונתרחבה לפירושים שונים ולפרקים סותרים של שיטת שלטון זו. היא התמודדה בצורות שונות עם ההגנה על זכויות המיעוט לעומת הרוב והתעמקה בהבחנות בין "החברה האזרחית" ומרכיביה השונים - ובכללם גופים שונים מבחינה אתנית ותרבותית - בכוונה לתת ביטוי דמוקרטי לפלורליזם האופייני למדינה ולמוסדותיה, עד למה שקרוי "דמוקרטיה השתתפותית."

דמוקרטיה שכזאת היא אקטיבית, אינה מסתפקת בהליכים החוקתיים הרגילים ואינה רואה בהחלטת הרוב סוף פסוק - עד אשר תביא השיטה ליישום ערכי-היסוד המעסיקים את מאמיניה. ערך-יסוד כזה הוא חלוקה הוגנת של הרכוש, מיתון או  ביטול הפערים הכלכליים וחיסול אי-השוויון, הנובע מהבטחת זכויות הפרט  - וזכותו להתעשר - שבלב הליברליזם הדמוקרטי הישן. כל דמוקרטיה שאינה פועלת למטרות אלה, אינה "דמוקרטית" כל צרכה.

כדי לקדם מטרות אלה מותר לעשות שימוש בזכות המחאה, ההפגנה, השביתה והפעולה מעבר לבחירות הכלליות. מובן שפירוש כזה, הניתן לשיטת שלטון שבליבה זכויות הפרט מחד גיסא והכרעת הרוב מאידך גיסא, יכול לעורר מחלוקת חריפה על עצם המושג  - ולהסביר, בין היתר, את הצלחתם של המפלגה הרפובליקנית בראשות ג'ורג' וו. בוש באמריקה ושל ה"ניו לייבור" בבריטניה.

המתח הרב הנובע מפרשנות כזאת של "מהו דמוקרטי" יכול להתבטא בטענה של מיעוט, כי "דמוקרטי" הוא לפעול אקטיבית נגד החלטת רוב בפרלמנט: בטענה כי הרוב נוצר באמצעים פסולים; בטענה כי המיעוט המתנגד להחלטת הנציגים הוא הרוב במפלגתם, שבחר אותם בפריימריז - ומכאן שהנציגים הפרו את המנדט שניתן להם; בטענה כי ערכי- היסוד שמיעוט זה מאמין בהם עולים בחשיבותם על ערכי-היסוד אחרים, כמו ביטול הפערים הכלכליים והעמקת השוויון – ובטענה כי "דמוקרטי" הוא לקדם ערכים לאומיים, דתיים וכיוצא בהם, וכי דמוקרטיה שאינה משרתת ערכים אלה אינה דמוקרטית.

בדמוקרטיות מתוקנות, כוחם של הנציגים - והאוטונומיה המוכרת, שמוענקת להם לאחר בחירתם להחליט אחרת, לשנות מן המנדט שניתן להם בשל שינוי הנסיבות, וזאת בייחוד בענייני החוץ והביטחון - די בהם, בדרך כלל, כדי למנוע מחלוקת מסוג זה. שיטת הפריימריז וריבוי המפלגות בדמוקרטיה הישראלית מעמיקה את המחלוקות הללו  מבחינה  מלאכותית ומושגית - לכן אין מנוס מביטולה של שיטה זו, ואימוצה של שיטת בחירות רובית-אזורית כנהוג בבריטניה ובארצות-הברית. אלא שאימוצה של זו מחייב הסכמה בין המפלגות הגדולות, גם ודווקא לאחר "המפץ הגדול."