יוסי שריד - פפיצ'ק : הוא לא ידע את שמו , יד ושם – ההוצאה לאור; ידיעות אחרונות – ספרי חמד; 2006, 62 עמודים
"לכל אדם יש שם, שנתנו לו הוריו ונתן לו אלוהיו", אבל לפפיצ'ק - יוזף, פפי, פפיצ'ק, פיטר קליינמן, גרינפלד, גרינברגר - היו שמות רבים עד כדי כך שהוא התקשה לדעת מי נתן לו אותם ומתי.
מילים לא יוכלו אף פעם לתאר את זוועות השואה: טלטלות, התאכזרות, התבהמות ורשע שטני - כולם מעשי ידי-אדם. אולי מסיבה זאת הסתפק יוסי שריד בשחזור עובדתי של סיפורו של פפיצ'ק, בניסיון כמעט בלתי-אפשרי לסדר את האירועים בחייו על ציר זמנים, ולהשיב למי שלא ידע מה שמו האמיתי את סיפור תולדותיו חוליות-חוליות.
בשנת 1944 נלקחה משפחתו של פפיצ'ק - אב, אם, תאום ותאומה - לטרזין. פפיצ'ק, הידוע כיום כצעיר שבתאומי מנגלה, הופרד מאחותו התאומה מרתה ומאמו בהיותו בן פחות מארבע, ברמפה באושוויץ, שם "הלך לאיבוד לעצמו" - ומאז היה לילד יתום ממשפחה ויתום משם: יתום ש"מת כמה פעמים ביום", בהיותו שפן ניסיונות של מנגלה - מפלצת בדמות רופא מעוות; יתום שהתייתם בשנית אחרי שהמלחמה נגמרה, כשאביו המאמץ נרצח; יתום שנותק מן האבא המאמץ השני שלו, כאשר לא הצליח לקבל דרכון לארצות-הברית, בהיותו חסר-שם; יתום ממשפחה, משם ומשפה; יתום שאיבד את זהותו, ועמה את הכושר לדבר על האובדן ועל הכאב; יתום שאיבד את היכולת להשתמש בשפה כדי ליישר את ההיסטוריה המעוקמת והמעוותת.
כשיוסי שריד היה בן שש, יצא אביו - יעקב שניידר – לאירופה, לטפל בילדים ניצולי שואה. לפני כן הסביר לו האב כי הוא מבקש לשנות את שם המשפחה שלהם לשריד, "כי אנחנו נשארנו השריד האחרון למשפחה שלנו". הרעיון היה מפחיד עד כדי כך שיוסי שריד לא שכח אותו מעולם - וספר זה הוא עדות נוספת לכך: תיאור של חוויית השואה של בני הארץ, תאומי גילו של פפיצ'ק, שגדלו כאן; בני הארץ, שהוריהם הסתודדו בדברם על העבר והסתירו מילדיהם את הכאב הצורב והחקוק, את העלבון ואת רגשות האשמה של אלה שלא היו "שם". אילו נכתב הסיפור הזה רק במוסף או בעיתון, הוא היה עלול להיעלם. ספרון קטן וצנוע זה הוא דרך להשאיר לפפיצ'ק יד ושם כאחד, ולחרות את ניצחון האדם על החיה שבתוכו.
פפיצ'ק שתק שנים רבות, גם אחרי שנישא והקים לו משפחה משלו - ושתיקתו טרדה את אזנו של יוסי שריד, כשהתלווה למשלחת של "תאומי מנגלה" לאושוויץ בשנת 1989. (סרט התעודה מסעו של ליאו לוי הנציח תאום אחר ששרד - וחזר לשם, מלווה בשני בניו). משנפתח פפיצ'ק לפני יוסי שריד, הוא שיתף אותו ברסיסי הסיפור של חייו.
פפיצ'ק - יוזף (פפי) קליינמן (איש קטן) - שרד שמונה חודשים באושוויץ-בירקנאו, בגן של מנגלה: גן של אנשים קטנים - ילדים שנזרקו אל בגרות אכזרית וגמדים מבוגרים - שטולטלו, עונו ונמעכו. הגן היה גיהינום, אך המבוגרים – קלמן בראון היה בן 14 - שמרו על הילד. "הוא היה הבן יקיר של הצריף ... אולי הוא היה כמו קמע לכולנו", ולאיוש באצ'י הגמד, שהיה אז כבן 40, צייר אותו.
רוח האדם וכשרונותיו אינם תלויים בגוף שהוא המארז בלבד; ואכן, כשרון הציור של לאיוש זיכה אותו בחלוף הימים בתואר "אמן העם" מטעם השלטונות בצ'כיה. בצעירותו המיר לאיוש את דתו, ואף-על-פי-כן לא זכה לתואר הגבוה יותר - "אמן מצטיין" - שהיה ראוי לו, מפני שלא שכחו לו את "מוצאו היהודי". לעת זקנה, הוא חזר אל שורשיו ואל מקורות היהדות, וציוריו מופיעים בספר.
כשהגיע סוף-סוף השחרור עזבו התאומים את המחנה, פגועי ניסויים ועינויים, הלומי שואה והמומים מן השחרור - ובדרכם לתחנת הרכבת נעלם פפיצ'ק הקטן (הסיומת צ'ק נוספה לשם החיבה שלו פפי, בגלל היותו צעיר כל-כך), נפל לשלג ונרדם. שמואל גרינפלד, אוד עשן בעצמו, הבחין בו והציל אותו - ולא ויתר לילד עד שהוא נזכר בצעקתה האחרונה של אמו: "תזכור שאתה יוזף קליינמן מפראג, מרחוב ווראקובה 24".
כשהם הגיעו לכתובת הזאת, התברר כי איש מבני משפחת קליינמן לא חזר אליה, ובבית כבר גרים אנשים אחרים. הם פנו לאוקראינה, ושם פתח שמואל גרינפלד בית-קפה. אבל האבא החדש של פפיצ'ק - שנתן לו את שמו השני - לא זכה להאריך ימים. קצין רוסי רצח אותו בבית-הקפה שלו, והילד שוב נשאר יתום: יש לו אמנם שני שמות משפחה, אבל אין לו אף איש בעולם.
הלנה, בתו של שמואל, ששמה כשם אמו האמיתית של פפיצ'ק, חוזרת אל מה שהיה ביתה, מגלה שכבר אין לה אב, ומגדלת את הילד שאביה חילץ מן השלג. פחות משנה לאחר מכן היא נישאת - ובעלה, אברהם גרינברגר, האבא השלישי של פפיצ'ק, נותן לו גם הוא את שמו. כעת יש ליתום אבא שלישי ואמא שנייה, וכן שלושה שמות משפחה.
כאן נעצור, שכן הסיפור הבלתי-אפשרי הזה מרתק לא רק ברסיסיו אלא אף בהשתלשלותו ובצירופי המקרים והאנשים שלאורכו. את הסבך הזה היטיב יוסי שריד להתיר יחד עם פפיצ'ק, צעד-צעד, אתר-אתר, שריד-שריד, עד שהזהות המפותלת שלו נפרשה, וחייו כאילו נטוו-מחדש במארג הכתוב של הספר.
התופעה של אלם או שתיקה בעקבות חוויה טראומטית מוכרת לנו ממקרים אחרים. אלא שתעתועי הגורל, שהם כה בלתי-צפויים, מכאיבים לרוב - אך לעתים הם גם מנחמים. משנפרץ הסכר, ובעל השמות הרבים מגלה את פיתוליהם, חזר הדיבור לפפיצ'ק וכעת הוא יכול לשתף בעברו את הצעירים - בנים ונכדים - באמצעות המילים שהיו קבורות אצלו כל-כך הרבה שנים.
הגילויים הרבים שבאו בעקבות הסיפור הפגישו את פפיצ'ק עם דמויות רבות מ"שם", אך לא הרגיעו את געגועיו האינסופיים ולא פתרו את התשוקה הכואבת שלו לאתר את מרתה, התאומה שלו - זו שברשומות היא 4391.
אני מאמינה שספר זה ילווה צעירים רבים במצעדי החיים ובמסעות החיים, בדרך לשם - ובעיקר בדרך חזרה.
