מפלגת העבודה מעונינת בקולותיו של המגזר הרוסי, שמסרב להעניק לה תמיכה משמעותית בבחירות. הסירוב הזה הוא פועל יוצא מגישתה המנוכרת של תנועת העבודה עצמה: מאז החל גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר לא עזרה התנועה במאומה לקליטתם של העולים מרוסיה בארץ, לא טיפלה בבעיות הרבות שהציקו להם, לא התאמצה לשלבם מבחינה תרבותית וחברתית – וגם נמנעה מלהעניק להם ייצוג פוליטי הולם בשורותיה.
הטלפונים מגיעים כשלושה חודשים לפני הבחירות. כל ראשי המפלגה והמתמודדים על מקום ברשימה לכנסת מבקשים מזור למועקה מתמשכת: איך להניע את קהילת העולים מרוסיה - "רוסים" בלשון העם - להצביע בעד מפלגת העבודה. הם מחפשים את סוד הנגישות למגזר הרוסי; מנסים להתביית על מובילי דעת הקהל המיתולוגיים; רוצים לקבל את התשובות - החיוביות - במהירות וללא עיכוב.
מוזר, אך הקהילה הרוסית החדשה, שהגיעה לארץ מאז 1989, לא ממהרת להיענות לתחנוניהם של מנהיגי העבודה - ונמנעת באופן שיטתי מבחירה באותיות "אמת".
נכון הדבר שגם ב-1992 וגם ב-1999 נתנו ה"רוסים" את קולם לגוש העבודה ואפשרו לרבין ולברק להרכיב את הממשלה, אבל הסיבות לתמיכה דאז - מחאה ותסכול - נותחו והונחו בארון הזיכרונות הפוליטיים.
שנים עברו, ולקהילה הרוסית אין סיבה מיוחדת למחות כנגד השלטון הנוכחי. העלייה המוֹבִּילית והדעתנית מיקמה את עצמה ברחבי הארץ והשתרשה היטב בנוף הישראלי הפוסט-אינתיפאדי. מחיר הדמים הקשה קירב את ה"רוסים" ל"ישראלים", וריסק את היסודות לבדלנות מפלגתית סקטוריאלית.
כך נוצר המצב הטבעי שבו היו קולות ה"רוסים" אמורים להתפלג בין המפלגות ה"ישראליות". מדוע אפוא אין הרוסים רוצים כלל להעניק את קולם למפלגה ותיקה ומושרשת, הקרובה מבחינה מסורתית לקהילה הרוסית? מן התשובות המקובלות עולות שתי סיבות עיקריות: לאומנות נרכשת - וסלידה מניצני הסוציאליזם או משרידיו. אלו הן, ללא ספק, תשובות גורפות וגלובליות.
אני ניסיתי לפענח את הסוגיה מכיוון אחר, אלטרנטיבי - מה יכולה תנועת העבודה להציע לקהילת העולים הגדולה ביותר בישראל:
· בתחום ההתחשבות בפרט?
· בעניין מעמדם של עולים לא-יהודים?
· בקשר למוסד הנישואים המעורבים בין יהודים ולא-יהודים?
· בנוגע לפתרון הבעיות של בני משפחתם הלא-יהודים של העולים?
בראש המאבק על כל הנושאים הללו עמדו מפלגות אחרות - לא מפלגת העבודה.
נושא אחר, כואב ורגיש - דימוי העולים כ"מאפייה" וכ"זונות"; סטיגמה קבוצתית מודבקת, שלא בצדק, לציבור שלם. מדוע לא נשמע קולה של תנועת העבודה בנושא זה? ועוד עניין בעייתי - טיפול בילדים ובני-נוער עולים, הזקוקים לתמיכה מתמדת ומשמעותית כדי להיקלט במציאות חדשה, בהיעדר התמיכה הטבעית של הוריהם אשר נאבקים בעצמם בקשיי הקיום. גם כאן תנועת העבודה אינה נוקפת אצבע.
כדאי להזכיר בהקשר זה נושא חשוב נוסף - "ראבוטה", עבודה. שיטת הקליטה הישירה יצרה מציאות אכזרית, שבה העולה מתמודד באופן אישי מול מערכות ותיקות. למרבה הצער, ממשלות ישראל זנחו מסלול קליטה מוצלח, המבוסס על סיוע דיפרנציאלי לפי מקצועות ונתונים אישים. הקליטה הדיפרנציאלית שאפה לאפשר לעולה התבססות כלכלית מהירה, מתוך אמונה ששקט קיומי יקדם את ההתחברות הטבעית למולדת החדשה.
במציאות הישראלית, חסרת המעוף והתכנון, העדיפו שיטה אמריקנית: מהגר חזק יצליח וישרוד, והחלשים יידחקו לשולים החברתיים. מכבש ההישרדות פגע קשות במעמד האישי של רוב העולים - ואילץ אותם לזנוח מקצועות קודמים והשכלה נרכשת, ולהתחיל את חייהם מבראשית. אבל מה שמתאים לארצות-הברית, ארץ המהגרים, אינו מתאים למדינה היחידה בעולם שהוקמה על יסודות אידיאולוגיים.
דווקא מדינה זו, מדינת היהודים, חייבת לשמור על הערך היקר שלה: טיפוח ומיצוי מרבי של כל אזרח לטובת החברה החדשה - ולשם כך עליה להעניק לחלש ולמתחיל סיוע מרבי. האם זה נשמע מוכר, ואפילו מזכיר במשהו את התורה הסוציאליסטית? האם זה מתאים לתפישה החברתית של תנועת העבודה? אבל גם כאן, בתהליך הכואב והרגיש שבו עברו מיליון עולים משם לכאן, לא הושיטה תנועת העבודה יד להעצמתה של עלייה ש-60% ממנה הם בעלי השכלה גבוהה, כולל 100,000 מהנדסים ו-14,000 מדענים.
הבה נניח שעד כה דיברנו על נושאים כלכליים/דתיים/סוציאליים, ברמת תכנון והחלטות של ממשלות ישראל, וכי כוחה של תנועה המונית וקואליציונית בסוגיות אלו הוא מוגבל.
נעבור למגרש אחר, לא פוליטי ולא כלכלי - החיבור התרבותי והחברתי.
נחתה כאן מאסה של מיליון דוברי רוסית, שרובם לא עזבו את ארץ מולדתם מטעמים אידיאולוגיים. המעבר לשפה חדשה ולתרבות אחרת היה מלווה בהלם; הקליטה הישירה הניחה את הישראלים החדשים על החול הלוהט, ודחקה בהם לבנות ולהיבנות בסביבה זרה ולא-מוכרת. כך צמחה כאן תרבות רוסית-ישראלית, המבוססת על השפה הרוסית, התרבות הפוסט-סובייטית ושמירה על הסביבה המוכרת משם, אף על פי שהם כבר כאן.
סביב הציר העדתי צמחו מפלגות רוסיות ופוליטיקאים בני הקהילה הרוסית - וזו בדיוק הבעיה של תנועת העבודה: במקום לנצח על תהליך החיבור בין התרבויות, היא הותירה את המלאכה בידי עסקנים זוטרים - וגם זאת מעמדת פטרונות של קליטת מעטים (הרוסים) על-ידי רבים (הישראלים), מבלי להבין איך נוצרה מציאות חדשה ויחידה-במינה בנוף הישראלי.
ביטוי מוחשי ליחס התנועה לעולים ניתן לראות בבחירה (מקרית ונשלפת) ובשיבוץ של מועמדים מן הקהילה הרוסית ברשימות המועמדים לכנסת - וכל המוסיף גורע. התנועה לא הצליחה - ואולי אף לא רצתה - להצמיח דמויות בולטות מקרב הקהילה הרוסית, וחבל: במאמץ מתמיד יכלו אלה למשוך קולות לא-מעטים. הניתוק התרבותי בין ה"ותיקים" ל"חדשים" גרם לכך שה"רוסים" גיבשו והעצימו מעגלים תרבותיים עצמאים והסתדרו לא רע גם בלי האח הגדול.
כך הגענו למצב שבו אין לתנועת העבודה שום מכנה משותף עם הקהילה הרוסית שעלתה לכאן בשנות ה-90:
· בתחום הנטיות הלאומניות - רוב הקהילה מעדיפה את מפלגות הימין.
· בתחומים כמו זכויות האזרח והרווחה - מפלגת העבודה לא סייעה ולא בלטה.
· בסוגיה עיקרית ומשמעותית - תעסוקה - שיחקה התנועה את תפקידו של שופט קו.
· ולבסוף, בתחום החיבור הבין-תרבותי - תנועת העבודה נשארה בצד החמים והנוח של ותיקי הארץ. זה כואב - ודי נורא.
בתנועת העבודה היו וישנם אנשים שחיבור העלייה לישראלים ותיקים חשוב ויקר בעיניהם; שני שרי הקליטה מטעם התנועה - יולי תמיר ויאיר צבן - עשו רבות ופעלו ללא לאות, אבל לא היה ביכולתם לחפות על תופעה כללית ומתמשכת של חוסר-רצון לקרוא את המצב ולהיערך בהתאם.
רבים מאנשי התנועה סייעו לישראלים חדשים באופן פרטי.
רבים נטעו את עץ הברית בין החדשים והותיקים.
דא עקא שתנועת העבודה הסתפקה בעצים - והחמיצה את היער.
