לא להחרים אותם

כיצד יש להגיב לבחירות  הפלסטיניות שתוצאותיהן הביאו להקמת ממשלת החמאס? הבעיה שבה מתלבטים עתה בישראל, במדינות ערב ובעולם כולו, מטרידה גם את הפלסטינים עצמם.

במבט ראשון, אפשר להבחין בשתי גישות כלפי ממשלת החמאס. הגישה הראשונה, המתונה יותר, קיבלה ביטוי ברור בראיון שנתן נשיא מצרים, חוסני מובארק, לעודד גרנות מהערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. מובארק ביקש שלא להתרגש, לתת לממשלת החמאס זמן עד שתתרגל למציאות. כאשר גרנות אמר לו: "והרי התוכנית המדינית של החמאס מבקשת לחסל את קיומה של מדינת ישראל", ענה לו מובארק: "ואנחנו במצרים לא דיברנו בשעתו על כך שצריך להשליך את ישראל לים? ומה קרה, אתם בים?"

במילים אחרות, הנשיא מובארק,  ואתו רבים אחרים בארץ ובעולם - ובעיקר בקרב הציבור הפלסטיני - חושבים שניצחון החמאס אינו  דבר נורא כל-כך. פרשנים פלסטינים מסבירים שכל עניין הבחירות נסב על בעיות השחיתות של ממשלות ערפאת והפתח. כלומר, הבוחרים הפלסטינים שנתנו את קולם לחמאס אינם תומכים במצע המדיני של התנועה, התובע שלא להכיר בישראל ולהמשיך במלחמה עד לשחרור פלסטין כולה - וגם אינם מאמינים בעקרונות הדתיים של קנאי האיסלאם. הם הצביעו בעד החמאס אך ורק משום שזו הייתה האלטרנטיבה היחידה, מבחינתם, להיפטר מהשלטון המושחת והקלוקל של הפתח.

על רקע זה מתבקשת, לכאורה, תמיכה בעמדה מתונה כלפי הממשלה הפלסטינית החדשה; אין צורך לדרוש ממנהיגי החמאס לשנות מהיום למחר את האידיאולוגיה הפוליטית-דתית של תנועתם, מכיוון שהם אינם מסוגלים לכך - ואם ידחקו אותם לפינה, עמדתם עלולה להיות רק קיצונית יותר. גם אין להעניש יתר על המידה את הממשל הפלסטיני החדש, משום שענישה כזאת תפגע קשה בכל העם היושב בגדה ובעזה. אם  ישראל תאסור, למשל, על פועלים מהשטחים להיכנס לתחומה, ואם לא יעבירו לרשות את כספי המסים שישראל חייבת לה - מי שיסבול יהיו המוני העם, שלממשלתם לא יהיה כסף לתשלום משכורות ולאחזקת מנגנוני החינוך, הבריאות והרווחה.

מי שגורס כי צריך לנקוט עמדה מתונה-יחסית בתגובה לבחירת החמאס, מצביע גם על דרכים להתחמק מעימות ישיר עם המציאות החדשה. יש דרכים כאלו, ומנהיגי החמאס מעונינים בכך, כפי הנראה. הנה, למשל, ציטוט מדברים שאמר מנהיג החמאס, איסמעיל הנייה, לביטאון התנועה א-רסאלה (השליחות), היוצא לאור בעזה, ביום שישי, ה-17 בפברואר - יום לפני השבעת הפרלמנט החדש. הנייה אמר: "צריך להפריד בין המשא ומתן המדיני, שיש לנו עמדה לגביו (עמדה השוללת מו"מ עם ישראל, ד.ר.) ובין ענייני היום יום תחת הכיבוש. החמאס צריך להתמודד עם המציאות הקיימת בשטח, בצורה שלא תגרום נזקים לעם הפלסטיני. עלינו לעשות זאת באמצעות הצינורות הקיימים, אבל לא תוך הכרה בישראל, אלא במישור של הבנת המציאות הקיימת בשטח".

אבו מאזן. תבע מהחמאס להכיר בהסכמים

הניסוח המסורבל של הנייה מקבל ביטוי ברור יותר בדברים שאומרים פעילי חמאס אחרים. הם אומרים שהיו"ר מחמוד עבאס יכול, כראש אש"ף, להמשיך במשא ומתן עם ישראל (את המשא ומתן המדיני מנהלת ישראל, מבחינה רשמית, עם אש"ף המתיימר לייצג את העם הפלסטיני כולו - ולא עם הרשות הפלסטינית, המייצגת את מחצית העם הפלסטיני המתגורר בגדה ובעזה). עוד אומרים פעילי חמאס שהם לא יפריעו לשרי ממשלה ולפקידים בכירים פלסטינים להמשיך במגעים השוטפים עם ישראל. מדובר בנושאי כלכלה ושירותים, כמו אספקת חשמל ומים, יבוא ויצוא של סחורות ושירותים, שבהם חייבים הפלסטינים לקיים מגעים שוטפים עם ישראל.

גישה מתונה זו נראית הגיונית. אפשר לתת לראשי החמאס זמן להסתגל למציאות של מפלגה בשלטון, והם יכולים להשתנות. בנושא חשוב אחד הם כבר מגלים גמישות רבה: הם מוכנים להפסקת אש ("הודנה") לטווח רחוק, ואפילו לשנים רבות. אין זו נכונות תאורטית בלבד. באופן מעשי לחלוטין, פעילי החמאס אינם מבצעים פיגועים בישראל כבר קרוב לשנה. (מלבד שבוע אחד לפני כחצי שנה, לאחר שבחגיגות לרגל נסיגת ישראל מעזה אירע פיצוץ גדול בתהלוכה במחנה ג'באליה. 19 אנשים נהרגו, דוברי החמאס האשימו את ישראל, ובתגובת נקם שיגרו רקטות לשדרות).

האם אין די בעובדה שהחמאס מוכן לרגיעה ממושכת, ואנשיו יפסיקו גם את הפיגועים שעושים פלסטינים אחרים, כדי לקבל את הגישה המתונה כלפיהם? גורמים בעולם כבר רומזים שכדאי להידבר איתם. משלחת מהחמאס מוזמנת לרוסיה, משלחות אחרות ביקרו בטורקיה ובמדינות ערביות, והביקורים הללו יתרבו בוודאי בשבועות הקרובים.

מוטב אפוא לא להעניש את ממשלת החמאס ואת העם הפלסטיני בשטחים; לא להחרים אותם - אלא לאפשר להם להשתנות. האמירה הנפוצה ביותר בשטחי הגדה ועזה, המכוונת לישראל, היא זו: "כמו שאצלכם אומרים שרק הליכוד יכול - כך אצלנו רק החמאס יכול". כלומר, אם הכול ינקטו גישה מתונה כלפי החמאס ויכבדו את החלטתו הדמוקרטית של העם הפלסטיני, או אז יכול  לצמוח משהו טוב גם מניצחון החמאס.

מול הגישה המתונה כלפי הממשלה הפלסטינית החדשה, יש מי שדורשים גישה שונה, תקיפה ונוקשה. בראשם עומדת ממשלת ישראל, בהנהגתו של אהוד אולמרט. דוברים ישראלים רבים הגדירו את ממשלת החמאס החדשה כממשלת טרור, ממשלה המורכבת על-ידי הנהגה שמבקשת לחסל את ישראל - ולפיכך, הם טוענים,  אסור בשום פנים שישראל תנקוט כלפיה גישה מתונה.

על-פי עמדה נוקשה זו, תנועת החמאס וממשלתה חייבת להודיע בראש ובראשונה על הכרה במדינת ישראל. נוסף לכך, עליה להכריז על הסתייגותה המוחלטת משימוש באלימות (על-פי החמאס, מותר וצריך להשתמש באלימות, לפחות כל זמן שנמשך הכיבוש הישראלי בשטחים). תנועת החמאס נדרשת גם לבטל את האמנה (מסמך-היסוד) שלה,  הטוענת שכל פלסטין היא שטח של הקדש מוסלמי, שאסור לוותר על אף שעל מאדמתו. וכמובן, יש לדרוש מהממשלה החדשה להמשיך את המדיניות של קודמתה, לקבל את תוכנית "מפת הדרכים" ולהודיע על מחויבותה לקיום ההסכמים הבין-לאומיים שנחתמו בעבר, ובראשם הסכם אוסלו.

ברור שהחמאס לא יסכים לכך - ועל כן גורסת האסכולה הנוקשה שצריך לפתוח במדיניות של נקיטת סנקציות חריפות נגד הרשות הפלסטינית. מדובר בהפסקה של העברת הכספים והתרומות לממשלת הרשות ובאיסור על כניסת  פועלים מהשטחים לעבודה בישראל. "נכניס אותם למשטר של דיאטה חריפה", אמרו דוברים בירושלים, שרמזו כי תיתכן אפילו הפסקה של אספקת החשמל לשטחים.

מלבד ממשלת ישראל תומכים בגישה תקיפה זו, בהבדל-מה, גם הממשל בארצות-הברית,  מדינות באירופה והקוורטט הבין-לאומי שדרש מהחמאס להכיר בישראל. אבל החשוב מכול הוא שגם בקרב גורמים פוליטיים פלסטינים יש הנוטים לגישה התקיפה. היו"ר מחמוד עבאס (אבו-מאזן) תבע באופן מפורש מממשלת החמאס להכריז שהיא מקבלת את ההסכמים שעליהם חתמו הפלסטינים בעבר (כלומר, הסכמי אוסלו).

"לא מדובר בהפיכה שלטונית, אלא בממשלה שהחליפה באורח דמוקרטי את קודמתה, ולכן עליה לעמוד בהתחייבויות העבר" - כך קבעה, אחרי הבחירות, החלטת הועד הפועל של אש"ף בראשות אבו-מאזן. ג'יבריל רג'וב, היועץ לביטחון מדיני של היו"ר אבו-מאזן, אמר שהכרזה על הכרה בישראל איננה תנאי הכרחי להקמת הממשלה החדשה, אבל היא חייבת, למשל, לקבל את ההחלטות של ועידת הפסגה הערבית - שהרי לא ייתכן שהחמאס יצא נגד כל העולם הערבי (מדובר בהחלטה של פסגת ביירות מלפני חמש שנים, המוכנה להכרה בישראל ולנורמליזציה אחרי שישראל תיסוג מכל השטחים ויימצא פתרון לבעיית הפליטים, ד.ר.).

היו"ר אבו-מאזן וצמרת הפתח חייבים, במידה רבה, לאמץ גישה תקיפה - משום שאם יוותרו תוצג מדיניותם מן העבר כמדיניות של ויתורים וכניעה. הם גם רומזים מדי פעם שאם ישראל ומדינות העולם ינהלו מו"מ עם החמאס, מבלי שזה יתחייב למלא את הסכמי העבר, יתפרש הדבר כאילו אבו-מאזן בגד באינטרסים הפלסטיניים בחותמו על אוסלו - ועכשיו בא החמאס ומסיר את חרפת הבגידה. העמדה הנוקשה כלפי החמאס והדרישה האולטימטיבית מהממשלה החדשה להכיר בישראל נושאות אפוא, לדברי תומכיהן, גם אופי מוסרי - שהרי הכרה בחמאס תהיה שיא של כפיות טובה כלפי אבו-מאזן.

מכל האמור לעיל, ברור כי ממשלת ישראל והגורמים הבין-לאומיים ייאלצו  לחשב בזהירות את צעדיהם במבוך הצר שבין שתי הגישות, המתונה והנוקשה.