יעד לקראת הבחירות הבאות

דבר מוזר קורה למפלגות הציונות הדתית בדרך לבחירות. על סִפו של  רגע מכריע בתולדות הציונות הדתית, שבו המפעל הבולט ביותר שהקימה -  מפעל ההתיישבות ביש"ע (כיום רק ביו"ש) -  עומד בפני סכנת קריסה,  נמצא הכוח הפוליטי של הציונות הדתית  במצב הקשה ביותר בתולדותיו. לכאורה, זה היה צריך להיות הרגע הדרמטי ביותר של גיוס הכוחות -  ולכאורה, הכוחות גם נמצאים.

על-פי ההערכה הרווחת, מחנה הציונות הדתית מונה כ-15% מכלל האוכלוסייה היהודית (שהם כ-12% מכלל הציבור, כלומר 15 מנדטים). 80% מהציבור הזה מוגדר כימני, כלומר 12 מנדטים. זאת ועוד: המאבק על ההתנתקות אמנם נכשל, אבל במהלכו היתה תחושה שחלק גדול מהציבור הישראלי שותף למאבקם של המתנחלים. מספרם של הסרטים הכתומים לא נפל ממספרם של הסרטים הכחולים, ובירושלים בוודאי עלה עליו.

ואחרי כל זה, ההערכות הצפויות למחנה הפוליטי של הציונות הדתית הן עלובות למדי: אחת משתי מפלגותיו, המפד"ל, מדשדשת בין אחוז החסימה לשלושה מנדטים, והשנייה (האיחוד הלאומי) - בין חמישה לשישה. אפילו איחוד בין המפלגות לא גורם לסקרים להתרומם אל מעבר לתשעה מנדטים (הרבה פחות מגודלו של הציבור הזה, ואפילו מגודלו של האגף הימני שלו). הפיצול הפנימי גדול עד כדי כך שלמרות מזעור ההבדלים ביניהן, שתי המפלגות הללו -  נכון לשעת כתיבת הדברים - אינן מצליחות להתאחד.

הסיבה המרכזית, ארוכת-הטווח, לפער הזה היא הפרדוקס הציוני-דתי: החינוך הדתי-לאומי הצליח בהטמעת המסר של השתלבות בחברה הכללית עד כדי כך שאנשיו אינם מעונינים עוד להתבלט כסקטור נפרד. ולכן, בתהליך הדרגתי ארוך, נטמעים יותר ויותר מבני הציונות הדתית בחברה הישראלית, כיחידים; רבים מהם, כידוע, אף עוזבים לגמרי את הזהות הדתית.

אבל גם בין האחרים בולט ה"חילוּן דה-פקטו", בוודאי בהקשר הפוליטי: הניצים שבהם מצביעים למפלגות ימין חילוניות, היונים למפלגות שמאל והיונים-יחסית - למפלגות מרכז. וכך, למפד"ל נשארו בעיקר ותיקי הציונות הדתית, הרגילים עדיין להצבעה סקטוריאלית - ו"האיחוד הלאומי", שהוא מפלגה צעירה יותר, מתבסס באופן מובהק על הזרם החרד"לי, שרואה בזהות הדתית את עיקר זהותו ולכן אינו יכול להצביע עבור מפלגה חילונית.

[במאמר מוסגר: יתכן שדווקא אירועי עמונה עוד ישנו את התמונה ויגבירו את ההצבעה למפלגות הציונות הדתית, משום שהמסר שהאירועים משדרים – והמפלגות ודאי ידגישו זאת בתעמולת הבחירות – הוא שלמרות תחושת ההשתלבות בחברה, יש בכל זאת צורך בהזדהות סקטוריאלית לשם הגנה על אינטרסים בסיסיים].

נוסף לסיבה היסודית שהוזכרה קודם - לגבי התהליך האנטי-סקטוריאלי של הציונות הדתית -  ישנה גם סיבה נקודתית, הקשורה דווקא למאבק ההתנתקות. בקרב אנשי הציונות הדתית, ובעיקר צעיריה, ישנה תחושה שהממסד הפוליטי הציוני-דתי "לא סיפק את הסחורה"; איש איש ו"סחורתו":

·                     חלק מהנוער הימני-יותר חש כי הכבלים שכפה הממסד על המאבק בגוש קטיף פגע בהצלחתו -  ולכן הוא לא יצביע למפלגות הדתיות (וכנראה לא יצביע בכלל), כי "ממילא אינן מועילות".

·                     אחרים, כמו אנשי "מנהיגות יהודית", חשים שהמאבק יוכל להצליח רק אם יתקיים במסגרת מפלגה לאומית גדולה, כמו הליכוד.

·                     ציבור שלישי, יוני-יותר, חש שהמאבק הציב את הציונות הדתית בעמדה שנואה על מרכז החברה, ולכן אינו רוצה להיות מזוהה עמה - גם אם כפרטים, אנשיו עדיין שומרים על זהותם הציונית-דתית.

המשותף לכל הנקודות האלה הוא הבחילה בזיהוי הסקטוריאלי והרצון בפעולה על בסיס שיקול לאומי. זהו, להערכתי, גם עיקר הכישלון שנחלה ההסברה של אנשי יש"ע בסוגיית גוש קטיף: הם הדגישו את הפן הפגום מבחינה אנושית, מוסרית וציונית בעקירת אנשים מבתיהם ויישוביהם, בשעה שהחברה הישראלית ביקשה לדון בסוגיה מנקודת מבט של "שורה תחתונה לאומית".

יש בכך ביטוי לציניות ולמשבר הסולידריות הכולל של החברה הישראלית, שבה כל פרט ומגזר חושב קודם כול על עצמו, אבל גם שיקול הגיוני ומוצדק: בהכרעה קשה בין טובתה של כלל החברה לאינטרסים של מגזר לא-גדול בתוכה, יש הגיון וצדק בהעדפת האינטרס הכללי. ולכן, אם ההערכה היא שהטרור יפחת אם יושמו גבול וגדר בין ישראל לשטחים, או שמצבנו הדמוגרפי ישתפר והלחץ המדיני על ישראל יקטן בנתונים אלה - אזי, עם כל הצער והסימפטיה, יש הגיון בהזזתם של כמה אלפי אנשים.

בהקשר הזה, צריך גם לזכור שהמציאות הישראלית הקשה הביאה במשך השנים למותם של למעלה מ-20,000 בני-אדם, במלחמות ובפיגועי טרור, כדי להגן על הקיום הלאומי - וכיוון שכך, ויתור על כמה אלפי בתים לא נחשב כמחיר גבוה מדי. לפיכך, הטיעונים היחידים שיכלו (אולי) לנצח במאבק היו צריכים אף הם להיות מתחום השיקול הלאומי: לא מִסכֵּנותם של אנשי גוש קטיף, אלא הסכנה הלאומית שתיגרם ממסירת השטח לפלסטינים.

הנקודה הזאת היא דווקא חיובית: אחרי שנים רבות שבהן בוחרים ישראלים רבים הצביעו לפי אינטרסים סקטוריאליים, ההצבעה לפי שיקול לאומי היא בשורה משמחת. זו גם הסיבה להתגייסות ההמונית למפלגת "קדימה", הנתפשת כמפלגה שאנשיה עזבו את הבתים הסקטוריאליים והפוליטיים שלהם לטובת האינטרס הלאומי. גם אם אנשיה טועים בזיהוי האינטרס הלאומי (כפי שמבינים אותו יריביהם מימין ומשמאל), הם לפחות נתפשים כמי שמשנתם המדינית מבוססת רק על שיקול לאומי ולא על דוגמות והנחות מוקדמות (לא ארץ ישראל השלמה ולא פשרות רחבות במסגרת מו"מ).

זה צריך להיות גם בסיס מחשבתם של אנשי הציונות הדתית. הם יוכלו לחזור ולהצליח מבחינה פוליטית, רק אם תהיה באמתחתם בשורה ברמה הלאומית - ולא רק דאגה ל"יישובינו". ואמנם, בשורה כזאת נמצאת ממש מתחת לאפם: בשעה ש"קדימה" מציעה בשורה של "מרכז" בתחום המדיני-בטחוני, נותר בהחלט מקום לִבשורה של מרכז בתחום הזהות - ולְמפלגה שתשדר כי הזהות היהודית היא בראש מעייניה, אבל לא בצורה קיצונית, מנותקת מהמציאות וכפייתית. בניגוד למשתמע מהתקשורת (הנשלטת על-ידי אליטה קיצונית למדי בחילוניותה), הציבור היהודי הרחב בהחלט מוטרד לא רק משאלת הביטחון אלא גם משאלות חינוך וזהות.

מפעל טקסטיל ביפו, יוני 2005. מספרם של הסרטים הכתומים לא נפל ממספרם של הכחולים. צילום: איי-פי

זו יכולה להיות שעתה היפה, והחשובה, של הציונות הדתית. אנשיה, ובעיקר אנשי המפד"ל ומימד, צריכים להקים גוף פוליטי חדש - שלא יהיה עוד מפלגה סקטוריאלית לאנשי שלומנו, אלא מפלגה המציבה את נושא הזהות היהודית במרכז מצעה (ומעניקה חופש הצבעה לחבריה בנושא המדיני). טבעי הדבר שאנשי הציונות הדתית יהיו גורם מרכזי במפלגה כזאת, אבל היא צריכה להיות פתוחה גם לגורמים נוספים: חילונים שהנושא מטריד אותם מאוד (כמו עוזי דיין ואנשיו, אבל גם רבים ממצביעי העבודה, "קדימה" והליכוד) - וגם חרדים מתונים, המוכנים לשתף פעולה במפלגה לא-סקטוריאלית מעין זו.

אם מפלגה זו לא תוגדר במובהק כמפלגה סקטוריאלית, יוכלו גם רבים מצעירי הציונות הדתית - הבוחלים בזיהוי סקטוריאלי, אך מוטרדים ללא ספק מזהותן של החברה והמדינה  - למצוא בה את מקומם. מפלגה כזאת כבר לא תספיק להתארגן לבחירות הקרובות, אבל זה צריך להיות היעד לקראת הבחירות הבאות - ולשם כך, יש להתחיל להכינו מייד לאחר הבחירות.