מעגל מכושף סוגר על שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני: התלקחות אלימה < הקזת דם < שקט זמני < שיחות פיוס שלא מובילות לשום פיוס, ושוב התפרצות חדשה. כדי לפרוץ את המעגל הזה, יש להידבר עם מי שהציבור נוהה אחריו ומאמין בו. בצד הפלסטיני מדובר כרגע בחמאס, שמציע לנו הפסקת-אש לטווח ארוך. אם נתעלם ממנו, סופנו שנפתח את הדלת לפני אל-קאעידה. רוב הציבור בישראל נוטה לראות בחמאס ארגון מרצחים מתועב, אבל ברשות הפלסטינית "רק החמאס יכול".
בסוף מלחמת העצמאות החלו גישושים לקראת הסכם הפסקת-אש בין ישראל המנצחת לבין שכנותיה המובסות. בארמון השושנים שברודוס חתמו ארצות ערב על ההסכם ביד ימין החבולה - בעוד יד שמאל מנופפת בדגל הנקמה והסיבוב השני, שנתפס כמכריע. אף צד לא דיבר על המשך קיומה של אותה הפסקת-אש רעועה. לאחר מכן שיגרו ארצות ערב פדאיון שזרעו מוות ואימה בבתינו, ואנו ריסקנו את הצבא המצרי בסיני ואיימנו על המשך קיומו של משטר נאצר. אף-על-פי-כן, לא זו בלבד שהפסקת-האש החזיקה מעמד, אלא שכעבור שלושים שנה כּונַנו שלום עם מצרים, שלום שהחזיק מעמד אפילו כאשר כבשנו את ביירות. בחלוף עוד עשר שנים לחצנו את ידי הירדנים, והשלום עמם עודנו חי ונושם למרות שתי אינתיפאדות.
מי זוכר היום את זרם הנשק האדיר שנועד להגשים את האיום בסיבוב השני, ושהכניס לקופת רוסיה הסובייטית מיליארדי דולרים, אשר נסחטו מפיותיהם של עמי ערב הרעבים? מצעד החיים וכורח המציאות, לא זו בלבד שהם משליכים למזבלה טנקים חלודים, אלא שהם גם יוצרים לפעמים מנהיגות פרגמטית יותר.
היום מציע החמאס לישראל "הודנה טווילת אל-מדא", כלומר הפסקת-אש לטווח ארוך - מושג שלא עלה על דל שפתיהם של הנציגים הערבים והישראלים ברודוס לפני יותר מ-50 שנה. אך בקרבנו נשמעת מייד תגובה רגשית: אנחנו לא מאמינים לחמאס. ראוי לציין כי גם בארמון השושנים לא האמין אף צד בהבטחות הצד האחר. המוני העמים, מצפון אפריקה ועד מזרח עיראק, סברו כי הפסקת-האש שעליה הוכרז ברודוס היא תחבולה הכרחית לטווח קצר.
האמון בהצהרותיו של האחר לא שימש מעולם כנר לרגלי מנהיגים, כריזמטיים כדהויים, במרחב המזרח-תיכוני. חשדנות, מזימות, פחדים ותככים הם מסימני ההיכר של הזירה. מי שהלך שולל אחרי הדיבורים היפים הוא השמאל המנותק-מעמו משני עברי הגבול. כאשר צלצלו פעמוני הישועה של הסכם אוסלו, נסחף השמאל הישראלי בשיכרון אופטימי. נוכח ספקנותי נזף בי ידיד, איש רוח ממחנה השלום, והבטיח לי, "עוד תראה שיום יבוא ושוטר פלסטיני יעזור לילד של מתנחל לחצות את הכביש". הפגנות ימין אלימות וכדור קטלני, מידי מתנקש יהודי דווקא, שמו קץ לחלום.
מחמוד דרוויש. גינה את "כניעתו" של ערפאת באוסלו. צילום: איי-פי |
השמאל הערבי היה מפוכח יותר, אולי משום שלא היה מנותק לחלוטין מעמו, כמו השמאל הישראלי. השמאל הערבי קשוב יותר לרחשי הלב של דעת הקהל, שהורעלה זה מאה שנים על-ידי חינוך לשנאה ולחשדנות כלפי האחר - ואולי הוא עדיין מתנהג כך משום שאינו בז להמוני עמו, כמו השמאל הישראלי המסורתי. באופן עקבי הוא משתדל לשקף את עמדת הקהל המורעלת; המשורר מחמוד דרוויש, לדוגמה, יצא נגד ההסכם שהוצע באוסלו, ובמילים חריפות גינה את "כניעתו" של יאסר ערפאת.
רצח יצחק רבין והתנגדות האינטליגנציה הכלל-ערבית הכריעו את הכף. מערבולת של מתנחלים לאומניים ואש של אינתיפאדה פלסטינית ניפצו אשליות וריסקו את השמאל האליטיסטי בשני הצדדים. העמים, שהולעטו בתעמולה מלחמתית, נותרו מתוסכלים. הפלסטינים לא השיגו את פרוסת הלחם שייחלו לה - והישראלים לא זכו בביטחון הנכסף, חרף הכיבוש, הדיכוי, חיל-אוויר משוכלל וצבא אדיר. מעגל מכושף סוגר על שני הצדדים: התלקחות אלימה < הקזת דם < שקט זמני < שיחות פיוס שלא מובילות לשום פיוס, ושוב התפרצות חדשה.
חזות פסימית זו מלווה אותי זה שנים רבות. באורח לא-מודע הרהרתי פה ושם בתרופה של סבתא: סילוק חולי זיהומי על-ידי תרופה זיהומית. חשבתי כי יש היגיון מסוים בעיקרון זה - הלא חיסון מפני מחלה מושג על-ידי שימוש בחיידקים מוחלשים של אותו חולי. מה שטוב ברפואה ניתן ליישום גם במדינאות, ועל כן אימצתי במהופך את סיסמת הימין הישראלי - "רק הליכוד יכול".
לא רומנטיקנים משמאל שמתחבקים בכנסים נוצצים בבתי-מלון מפוארים, הרחק מהמהומה המזרח-תיכונית; לא עסקנים רודפי פרסים ומוניטין בינלאומיים; לא לחיצות ידיים מול המצלמות בין משוכנעים ולא פוליטיקאים מושחתים ששלמות הכסא והבטחת המעמד חשובים בעיניהם מגורל עמם - אלא פעילי השטח, המנהיגים שמקריבים את חייהם במהלך טיפוח תנועות עממיות. דווקא את אלה יש לשכנע שיצאו מחפירות הסכסוך הבלתי-פוסק ולנהל עמם שיח ישיר.
על כן סברתי כי רק הליכוד, שבראשו עמד אריאל שרון, יכול. באותה נשימה חשבתי כי הפרטנר האמיתי לא יכול להיות יאסר ערפאת והמנגנון המסורבל שלו, אלא התנועה האיסלאמית, שעמה יש לנהל מגעים מעל לראשו של ערפאת. עמי ערב נוהים ברובם אחר איסלאם רדיקלי. זו עובדה קיימת שיש להתמודד, וגם לחיות, עמה. רק המודיעין הישראלי, שהכשיל את המדינה ערב מלחמת יום הכיפורים - משום שהיה שבוי בידי קונספציה, שעדיין הוא מחופר בה - לא השכיל להבין שהעם הפלסטיני המורעב, המדוכא, המתעב את השליטים המקומיים שלו, למד פרק מהדמוקרטיה המערבית: אפשר להביס הנהגה רקובה בפיסת נייר פשוטה שמשלשלים דרך חריץ בקלפי.
כאנשים שמאמינים בדמוקרטיה, עלינו להשלים עם תוצאות הבחירות בשטחים הכבושים. הבוחר הפלסטיני, שפרוסת הלחם נגזלה ממנו על-ידי הנהגה כושלת וכבודו נרמס על-ידי כיבוש דורסני זר, הביע את רצונו - והציג לפנינו גלריה של מנהיגות אחרת. אפשר שהיא לא נלבבת בעינינו, אך בעת הזאת, או בטווח הנראה לעין, היא ורק היא יכולה - כשם שרק בגין יכול היה לסגת מסיני, כשם שרק שרון יכול היה להתנתק מעזה.
הטענה כי החמאס הוא ארגון טרור רצחני, ובתור שכזה אינו ראוי להיות בר-שיח, דומה לאשמה שהוטחה בחיזבאללה. רק פתי מאמין שישראל אינה מתאמת עמדות, גם עכשיו, עם חיזבאללה - ואם לא במישרין אז בעקיפין. דור שלם צמח במקלטים לאורך הגבול הלבנוני הבוער, כי אלמנטים חמדניים ביקשו לשכנע את הציבור הישראלי שיציאה משם תחמיר את המצב שבעתיים. בלילה אחד התקפלנו וסיימנו את הכיבוש, ומאז נערכים פסטיבלי שירה במטולה הנושקת לגדר הגבול עם חיזבאללה. על מה הרווינו את אבני הלבנון בדם מאות חיילים? לפי מקורות שונים, מאז היציאה מלבנון הידרדר כוחו של חיזבאללה בקרב המוסלמים השיעים ל-17 אחוזים בערך.
ארגון החמאס הוא ארגון של מרצחים. ומה עשו המלאכים האמריקנים הדמוקרטיים בווייטנאם? והצרפתים באלג'יר, והבריטים בקניה? ואיך יגדירו הדורות הבאים את ישיבתנו בעזה ובחברון? הפלסטינים בולעים את האש והגופרית שבהן האכלנו אותם - והם מציעים לנו, דרך תנועה שנבחרה באורח חופשי, הפסקת-אש לטווח רחוק.
מי שהשתמש בהשוואה בין בחירות אלה לבין הבחירות שהעלו את היטלר לשלטון, חוטא לעמו ולהיסטוריה. היטלר ביקש להשמיד את העם היהודי. הפלסטינים הקיצוניים חולמים לזרוק אותנו לים, אבל גם הקיצונים היהודים מקווים להשליך את הערבים למדבר הירדני. מי שדחה את הפלסטינים המתונים ב-1967, קיבל את יאסר ערפאת; מי שהצר את צעדיו של ערפאת, זכה בשתי אינתיפאדות ובחמאס - ומי שיתעלם היום מהחמאס, יפתח את השערים לפני אל-קאעידה. עד כה זה עוד לא קרה; למזלנו, העם הפלסטיני - שהוא גאוותן וכמעט-שחצן בדיוק כמונו - אינו נכון לקבל את עולו של ארגון חיצוני, כשם שלא קיבל עד כה את תכתיבי האייטולות.
מאז 1967 גייסנו את כל המשאבים, השתמשנו בכל התחבולות ולא בחלנו בשום אמצעי כדי להכניע את העם הפלסטיני. השחרנו את פנינו בעיני אומות העולם במלחמה המטומטמת בין המטוס המשוכלל לבין הילד שבידו אבן או סכין. עיצבנו מנטליות של שני דורות פלסטיניים במנהרות בתי-הכלא ובמחסומים. הפלסטינים נעשו מחושלים יותר - ואנחנו אטומים יותר. איבדנו את הרגישות היהודית לסבלו של האחר, וגרוע מזה: נפלנו בשבי קונספציה שלא צפתה סכנות אמיתיות והכשילה כל ניסיון לפיוס. לא נותר באמתחתנו שום חץ לבד מחץ ההשמדה.
העם הפלסטיני, לעומת זאת, לא כילה את כל האופציות העומדות לרשותו. עד כה לא קפצו ערביי ישראל ללהבות. כ-30 אחוזים מתושבי הגדה עדיין נכונים לשלום מיָדִי עִמנו, והם לא אמרו את המילה האחרונה. אנחנו נותרנו רק עם הנשק ביד, ומאחורינו ניצבים בעלי-ברית הזוממים להשתמש בנו כשכירי-חרב באזור עוין להם.
החמאס אינו טמא, כשם שאנו לא טמאים. ממעמקי ההריסות והמשטמה עולה קול המציע הפסקת-אש לטווח רחוק. נעשה עוול לעצמנו, אם נאטום את אוזנינו מפניו.
