והנה, שוב מדינת ישראל נסחפת כולה בהתגוששות הבחירות ונבלעת במרוץ חסר-הנשימה לקראת יום-השיא החגיגי של הדמוקרטיה הישראלית. דווקא בימים סוערים אלה ראוי לעצור רגע, לקחת אוויר ולבדוק קצת יותר לעומק מה קרה לבסיס המהותי של הדמוקרטיה שלנו, לתשתית הערכית שלה - ובעצם לחברה הישראלית כולה, בתקופה האחרונה.
אני משער שרבים מכם מרימים כעת גבה: אה כן, אתם המתנחלים, שמצפצפים כל הזמן על הדמוקרטיה; שכל מעשיכם הם בגדר איום על אושיות השלטון; שרוצים להפוך על פיהן באלימות הכרעות של ממשלות בישראל ושל בג"ץ; שלא אכפת לכם מאף אחד חוץ מעצמכם - מה כבר יש לכם להגיד בנדון? אני מכיר היטב את ההשמצות על כל סוגיהן; הן מופיעות בשפע גם בכתב-העת הזה: כאשר מדובר ב"מתנחלים" מותר לשפוך אוטומטית שמן רותח ובשפע, מבלי לאזור אומץ ולבחון את הדברים ביושר ובהגינות.
שהרי, בסופו של דבר, מי שיסיר לרגע את מסכת השיפוט האוטומטית של המילייה שלו, לא יוכל שלא להודות בכך שהקבוצה היחידה בחברה הישראלית שפעלה בהתאם למהות הדמוקרטיה לכל אורך ימי המאבק בהתנתקות -- מאז יצאה תוכנית ההתנתקות לאוויר העולם - הם תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ואתם כל תושבי יש"ע ותומכיהם שהצטרפו למאבק.
אינני יודע אם אתם מסוגלים בכלל לשער את עוצמת המכה, את שברון מפעל החיים, את התמוטטות החלום שאנשים בנו בעשר אצבעות בשלושים שנה, תוך הקרבה עצומה ותוך סיכון חיים יומיומי, באמונה שהם מגן חי למדינת ישראל (מה שמוּכח בימים אלה עם כל קסאם שנופל על שדרות - ועוד יוּכח בעתיד). ובכל זאת - למרות הכותרות המגמתיות בעיתונים, שדיברו על "ארגזי רימונים" ועל "נשק על הגגות", גבולות המאבק היו ברורים מאוד לכולם.
הפינוי בעמונה. תמונות ששייכות למשטרים אפלים. צילום: איי-פי |
בלהט האירועים הטראומתיים של ההתנתקות היו כמה אירועים קיצוניים - שגם הם נעו סביב קללה ליריקה או מי-צבע - ואלה היו מעשים חריגים מאוד; הציבור, כציבור, נשמע להכרעה הדמוקרטית באצילות נפש, על אף השבר והכאב שאי-אפשר להסבירם. כבר בראשית המאבק הגדרנו במפורש - בשיתוף מנהיגות רחבה שעוד לא היתה כמוה בציבור שלנו - שמטרת המאבק שאנו מנהלים היא שינוי ההחלטה בכנסת ישראל, שינוי בדעת הקהל שייצור לחץ על הכנסת: להצביע על משאל עם או ללכת לבחירות, ולא - כפי שמטיחים בנו כל הזמן - לנצח בכוח את הצבא. היש מדיניות דמוקרטית יותר מזו?
"תנו לעם להחליט" היתה סיסמתה המאבק, ואין סיסמה דמוקרטית ממנה. בכל המאבקים - והדבר הוכח יותר מכול בכפר מימון - הגדירה מנהיגות המאבק גם את "קיר הברזל", את הקווים האדומים שאין לחצות: לא מתעמתים בכוח, לא עם הצבא ולא עם המשטרה, ולא נגררים לאלימות פיזית או מילולית. הציבור, שמנה עשרות אלפי אנשים, היה ממושמע.
לא אחת הופעלו נגדנו פרובוקציות מדהימות מצד המשטרה, שמטרתן אחת - לגרור אותנו לאלימות. אבל אנחנו לא נגררנו. בכפר מימון, למשל, באותה שעת צהרים, הוכו בפתאומיות וללא סיבה כל ראשי יש"ע, מזמביש ועד בנצי ליברמן. אין בלבי כל ספק שהמטרה היתה אחת: לגרום לציבור להכות חזרה, ולפתוח בסחרור של אלימות ומכות. אבל זה לא קרה, כי לצד אחד של המתרס היו גבולות ברורים מאוד. הצד הזה חרד לעתיד הדמוקרטיה והחברה בישראל.
והנה באו אירועי עמונה, וגבולות המאבק שלנו קרסו לפתע פתאום מול שטף האלימות הרצחנית של המשטרה, שהסתערה עלינו רכובה על סוסים ומכה באלות לכל עבר. תמיד התנגדתי לכל השוואה לשואה, אבל מי שעמד שם וראה שוטרים מכים ומכים בלי הפסקה נערים ששוכבים על הקרקע, לא יכול היה להימנע מהבזקי האסוציאציות. לא היתה שם דמוקרטיה, אלא תמונות ששייכות למשטרים אפלים. האלימות היתה משולחת-רסן, חסרת-אבחנה - וקשה לי לתאר במילים את עוצמת הזוועה.
מעל 300 פצועים – פצועי ראש, פצועי אשכים, שבורי ידיים ורגליים וגולגלות - הם עובדה שאי-אפשר להפריכה. עמדתי שם, ולא האמנתי למראה עיני: היו אלה מחזות שאסור לשלטון דמוקרטי להרשות כמותם. לא אכחיש, היו גם נערים שהתכוננו לזרוק אבנים עוד בטרם הגיעו השוטרים - אך מספרם היה מועט מאוד, והם הסתירו את כוונותיהם ממנהיגי המאבק, שהכריזו שוב ושוב ברמקול ומעל כל במה אפשרית שלא תהיה שום אלימות בדרך המאבק.
אבל עם ההסתערות הברוטלית של השוטרים, בסוסיהם ואלותיהם, על המון האדם - מול עשרות הפצועים בעשר הדקות הראשונות - הפכה דרך האבנים הזאת לתשובה הריאלית היחידה למה שהתרחש שם. אפילו אני, שלא חלמתי מעולם לזרוק אבן על שוטר, הרגשתי פתאום שהאבנים האלה הן הביטוי היחיד לרחשי לבי; נדרשו לי כוחות נפש עצומים כדי לשמור על איפוק, כוחות נפש שאי-אפשר לדרוש מצעירים בני 17.
באותם רגעים הבנתי, ללא כל ספק, שאותם נערים מעטים אשר התכוונו-מראש לזרוק אבנים עוד לפני שהמשטרה הגיבה באלימות הם אלה שספגו כבר את האלימות הברוטלית הזאת במבצעי חסימות הכבישים שקדמו להתנתקות, או על הגג בכפר דרום. ההבנה הזאת מדירה שינה מעינַי, כי מי יודע לאן דוחפת האלימות הבלתי-אנושית שהופגנה בעמונה את הנוער הזה, שעד לאחרונה אף לא העלה על דעתו שאבן תהיה דרכו.
אותם צעירים שישבו בבתים בעמונה, צמודים זה לזה, באו רק כדי למחות על הריסה פוליטית. בג"ץ לא ציווה להרוס את הבתים; למעשה, בג"ץ דחה את עתירת "שלום עכשיו", כי הממשלה התחייבה בפניו מיוזמתה להרוס את הבתים, כך שכל ניסיונותיו של אולמרט לטעון שהוא היה "מחויב להחלטת בג"ץ" הן היתממות שקרית. אותם צעירים שלא יכלו לזרוק אבנים מתוך הבתים, גם אם רצו, אבל הוכו באכזריות ונפצעו קשות - מה הם חושבים כעת על משטרת ישראל? הרי איש לא ישכנע אותם שהשוטרים הללו היו נציגי חוק ושלטון תקין; בעיניהם, היו אלה הנציגים האפלים של הרוע והאכזריות ואטימות-הלב וחוסר-הצדק. לאן יידרדר המאבק מכאן? שאלות אלו אמורות להדיר שינה לא רק מעינַי, אלא מעיני כל מי שעתיד החברה הישראלית חשוב לו.
תמונות הזוועה של עמונה, בלתי-נתפשות ככל שיהיו, הן בעצם רק עוד שיא בהידרדרות המתמשכת של המוסר הדמוקרטי שלנו. כל צד במפה הפוליטית מתבצר בעמדות ובאינטרסים של מחנהו, ואיננו קם לעצור את ההידרדרות שהחלה כבר אז, במאבק על ההתנתקות. שהרי כל מי שמגדיר את עצמו כישר והגון אמור היה, בעצם, לראות בחומרה רבה את העובדה שדווקא זרועות השלטון הדמוקרטי הישראלי, במשטרה ובצבא, הפרו בקיץ האחרון עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, בזה אחר זה.
כל אבירי הצדק, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, המשיכו לצווח על המתנחלים שמנסים להרוס בכוח את הדמוקרטיה, כאילו התסריט מוכן אצלם מראש ואין הם מוכנים לראות את המציאות לאשורה. אילו חדלו לרגע מפעולתם האוטומטית, אולי היו מבחינים ברשימה חמורה ביותר של מעשים אנטי-דמוקרטיים לחלוטין:
ממתי זה מפעילים צבא כנגד אזרחים העוסקים במאבק חוץ-פרלמנטרי לגיטימי, מחוץ לתחומי צו תפיסה צבאית, בתוך גבולות "מדינת ישראל", כפי שהיה בכפר מימון? מאז מקרה חריג אחד בתקופת בן-גוריון, לא היה כדבר הזה בתולדות מדינת ישראל.
ממתי מותר למשטרה להחרים ללא כל סיבה רשיונות של נהגי אוטובוסים בקרית שמונה או בגבעת שמואל, שיוצאים בדרכם להפגנה מאושרת?
מדוע עשתה משטרת ישראל כל מה שביכולתה כדי לקצץ בכנפיו של המאבק החוץ-פרלמנטרי, שהוא אבן מאבני-היסוד של הדמוקרטיה? הם לא בחלו בגרימת פקקים מכוונים, כדי שמפגינים יתייאשו ויחזרו הביתה, או בחסימות של הכבישים הראשיים כדי לשלוח אנשים לנסיעה של 70 ק"מ במקום 10 ק"מ, בדיוק מאותה סיבה.
מי שערכי הדמוקרטיה אכן יקרים ללבו, היה צריך לקום ברגעים כאלה ולומר: נכון, אני איש שמאל, אני בעד ההתנתקות, אבל לא ייתכן ששלטון ינצל את כוחו לפגוע בזכות-היסוד של ההפגנה והמחאה. אלא שזה לא קרה, ואפילו התקשורת - מרכיב כה חשוב במערכת הדמוקרטית, שאמור להתריע ולזעוק כנגד עוולות שכאלה - העדיפה לעטוף את האתרוג ולסכור את פיה.
אף אחד מאבירי הדמוקרטיה בשמאל לא קם למחות גם כנגד עיוותים דמוקרטיים שקדמו למאבק שלנו: איך זה שראש ממשלה, אשר נבחר על בסיס מדיניות ברורה, מחליט ליישם מדיניות הפוכה ולא טורח לחזור אל העם? האם שכחתם איך תקף שרון את מצנע ערב הבחירות, והגדיר את תוכניתו לנסיגה חד-צדדית כרעה ומסוכנת לישראל? דין נצרים כדין תל-אביב, אמר שרון באותה הזדמנות - וכראש ממשלה פעל בניגוד גמור לקביעה זו. לגיטימי אולי שמנהיג ישנה את דעתו, אבל אז מוטלת עליו חובה מוסרית ללכת שוב אל העם.
ואיך זה שמהלך דמוקרטי כל-כך - כמו המשאל של מתפקדי הליכוד, שבו הכריעה המפלגה שניצחה בבחירות כנגד התוכנית הזאת - נרמס על-ידי התנהלות דיקטטורית, ואין מוחה? ואיך זה שכדי להעביר את ההחלטות בממשלה ובכנסת פיטרו שרים, איימו על אחרים וקנו קולות תמורת ג'ובים ומינויים? לאן נוליך את החרפה? ואיך זה שאפילו בתי-המשפט שיתפו פעולה עם ההתגייסות של כל המערכות למען ההתנתקות, והפְלו לרעה קטינים מתנגדי-התנגדות בצורה כה קיצונית? אם בית משפט שולח נערה בת 14 למעצר עד תום ההליכים בגלל שחסמה כביש, ובאותו יום משחרר ממעצר אנס בן 16, נראה שהמילה צדק אינה ראויה לו - ושוב אין מוחה. האם
הכול מותר, ובלבד שייעקרו סוף-סוף המתנחלים מביתם?
היום אין לי ספק שאילו הובאה תוכנית ההתנתקות אל העם, היינו מצליחים לשכנע את רובו להצביע נגדה. בדיוק מן התוצאה הזאת פחד ראש הממשלה - ומשום כך, נוסף לכל הסיבות שפירטתי לעיל, תחושת הנבגדות והעוול היא גדולה כל-כך. למרות זאת, לא ראיתם במהלך כל ימי ההתנתקות מחזות שהייתם רואים אילו ניסו, נניח, לפנות כפר ערבי-ישראלי אחד. למרות כל ההשמצות, ידענו שמדינת ישראל, צה"ל, הדמוקרטיה ושלמות החברה הישראלית חשובים יותר ולא נהרוס אותם. ידענו שלא ניצור בחברה הישראלית קרע בלתי ניתן לאיחוי.
אבל קו המאבק הבוגר הזה, שדורש תעצומות-נפש כמעט בלתי-אנושיות, הלך ונעשה לא-ריאלי מול הקלות שבה נשכחה ההתנתקות; מול חוסר-ההבנה של השבר שהיא גרמה לציבור כה גדול וכה מסור למדינה; מול חוסר- ההבנה של מהות ההקרבה וגודל-הרוח של תושבי גוש קטיף; מול תאוות ההרס וההתנתקויות הנוספות שצברה לה תאוצה; מול התחושות המרות שדמם של המתנחלים מותר; מול ההזנחה הפושעת של המגורשים, שעד היום (!!!) לא נמצא פתרון זמני למאות מהם - ואיש אינו נדרש לתת דין וחשבון על כך; מול ההשתלחות התקשורתית החד- צדדית שמלבה את השנאה למתנחלים - ומול התנהלותו של מ"מ ראש ממשלה חסר-אחריות, שכל שיקוליו הם שיקולי רייטינג ומנדטים ואין בו שום אחריות לאומית.
זה חודשים אני כואב את העובדה שהמחויבות למניעת קרע בעם קיימת רק בצד אחד - ורואה בצער איך המחויבות הזאת הולכת ופוחתת בקרב הצעירים שלנו. נדמה לעיתים שהצד השמאלי של המפה עשה הכול דווקא כדי לייצר קרע כזה בחברה הישראלית. אילו קמו אנשי ציבור בשמאל והכריזו כי למרות תמיכתם בהתנתקות ובהתנתקויות נוספות הם אינם מוכנים שכך יירמסו עקרונות דמוקרטיים, היתה לדבר משמעות עצומה מבחינתנו. אבל אם עד היום זרוקים העקורים בכלובי הזהב של המלונות, חסרי-עבודה ונטולי פתרונות זמניים, ואין על כך דיון ציבורי סוער - ואם אין מעריכים את מי ששילמו את המחיר היקר על החלטה דמוקרטית שהושגה תוך עיוות מהותה של הדמוקרטיה - אזי משהו רקוב בחברה שלנו.
החברה הישראלית מתבצרת - כל אחד במילייה שלו - במקום לשבור מסגרות ולהושיט יד מסייעת, בלי קשר לתמיכה או אי-תמיכה בהתנתקות, ורק בשל ההגינות כלפי אנשים ששילמו מחיר כה יקר; מלבד אנשי יש"ע, אף אחד אפילו לא מסתכל לעברם. לרגע אופטימי אחד חשבתי שלאחר אירועי עמונה נסדק סדק חיובי בהתבצרות הזאת, כשיולי תמיר ועמי אילון תמכו בהקמתה של ועדת חקירה, מתוך תחושת הגינות בסיסית האומרת כי אלימות אכזרית שכזאת צריכה להיחקר ולא חשוב מה הסיפור הפוליטי שמאחוריה - אבל שוב הטביעו שיקולי בחירות את הכוונות הטובות, והמשמעת הקואליציונית טרפדה את השכל הישר.
מערכת הבחירות שלפנינו מערבבת בין ימין ושמאל, אבל השבר בחברה הישראלית עדיין לא מאחורינו - והשבר בתוך המחנה שלי מאותת על מצוקה קשה. אני מתמודד אתו יום יום. כולי תקווה שהציבור שלי יצליח להתעשת ולעמוד בהחלטה שלאורה הלך במשך חודשים רבים וקשים, ושגם אם יספוג מכות ידע לא להשיב באלימות; אבל ספק בלבי אם הדבר אפשרי. אני גם מייחל לכך שהחברה הישראלית כולה תדע לשבור מסגרות ולעשות חשבון נפש ענייני, בלי קשר למחנה הפוליטי - כי העקרונות המהותיים של הדמוקרטיה, שנרמסו ברגל גסה, אמורים להיות יקרים לכולנו.
