עוד משדר של "כוכב נולד"

עשר שנים לאחר מערכת בחירות דרמטית - שהתנהלה באקלים חברתי משוסע בשל רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ובמתווה משטרי חדש עקב שיטת הבחירה הישירה - מייצרת מערכת הבחירות בישראל 2006 כמה תובנות וחידושים מעניינים.  בעבר דיברנו על עידן המפלגה הדומיננטית, ולאחר מכן עברנו לעידן של שתי מפלגות בינוניות דומיננטיות ולשני עשורים של פוליטיקה ללא הכרעה והנדסת בחירות כושלת ומכשילה. כיום - ולא משנה מה יהיו תוצאותיהן של בחירות 2006 - ניתן לדבר במונחים של מפה פוליטית חדשה.

מה שנראה כסימן-ההיכר של הפוליטיקה הישראלית - ריבוי מפלגות - מפנה את מקומו לעידן ההתכנסות וההתרכזות, באמצעות דיון על יצירתם של תאגידי-על מפלגתיים. נראה כי גם המפלגות - לאחר שנים של פיצול על רקע אידיאולוגי - מפנימות את הלכי הרוח של עולם העסקים, ומבינות כי שילוב כוחות יוזיל עלויות ויגביר את הרווחים האלקטורליים. אנו נמצאים בתחילת מערכת הבחירות, ועדיין לא ברור אם מספר הרשימות הפוליטיות אכן יצטמצם בכנסת ה-17, אבל הדיון האינטנסיבי בשיקולי עלות-תועלת של בריתות אלקטורליות-סקטוריאליות מייצג ללא ספק את ניצניה של תרבות פוליטית חדשה.

אף על פי שישראל חזרה לשיטת הבחירות הפרלמנטרית, כלומר הצבעה למפלגה בפתק אחד ולא בשני פתקים (כפי שהציעה שיטת הבחירה הישירה), מערכת הבחירות של 2006, כמו

קודמתה, מתנהלת בעיקר סביב סוגיית אישיותם של המתמודדים. כל מתמודד יודע שכדי לנצח בבחירות עליו להעביר קולות צפים מן המרכז אל עצמו - ועל כן הניסוחים האידיאולוגיים מעורפלים יותר מתמיד, והדגש אינו מושם על מצעים ותוכניות אלא על תכונות המנהיגות של העומד בראש המפלגה.

מדע המדינה הקלאסי ביקר בחריפות את הדטרמיניזם שאפיין מושגים כמו קץ האידיאולוגיה, קץ המפלגות וקץ הנאמנויות האלקטורליות, אבל נראה כי ישראל של 2006 דווקא מספקת חיזוק למושגים אלה. מה שנראָה בשני העשורים האחרונים כניצחון קבוע של המבנים הישנים - וממשלות האחדות העצימו תחושה זו באמצעות פתרון מלאכותי וכפוי לַסדקים - מתפרק עכשיו לרסיסים ומאפשר יצירה של מבנים חדשים. אמנם מבנים חדשים אלה משמשים בעיקר כפלטפורמה להרצת מועמדים, אבל הם מוכיחים כי אפשר להתנהל היום בפוליטיקה ללא שום אידיאולוגיה, או שניתן לייצר אותה כל יום מחדש, ללא שמץ של נאמנות למפלגה.

למסגור העיתונאי יש תפקיד קריטי בבחירות 2006, מאחר שהמערכת הפוליטית מתארגנת-מחדש. אף על פי שאנו מדברים על קצו של הסדר המפלגתי הישן, קץ האידיאולוגיה וקץ הנאמנויות המסורתיות של השתייכות למפלגה, הרי שהזיכרון שלנו עדיין רווי בסמלים שהיו חלק מן הסוציאליזציה הפוליטית הקולקטיבית מאז קום המדינה.

האם תבנה התקשורת נרטיב חדש למערכת בחירות זו, או שמא היא תחזיר אותנו למסגרות ההתייחסות של הישן והמוכר? האם טריפת הקלפים הפוליטיים תייצר סיקור פוליטי חדש, שאינו כולל  רק אינפורמציה שאינה מתחברת לכלל תמונה שלמה, כמו התיווך התקשורתי בעבר, אלא גם ידע וחוכמה? נראה כי בשל המאבק בין תשתית הזיכרון הקיימת לבין המציאות החדשה, האופן שבו תמסגר התקשורת את האירועים הפוליטיים יקבע יותר מבעבר את התוצאות בקלפי.    

נתניהו. הכניס תהליכי אמריקניזציה מובהקים

עשר שנים לאחר תהליכי האמריקניזציה המובהקים שאפיינו את מערכת הבחירות של 1996 - בשל כניסתו הדרמטית של בנימין נתניהו לזירה הפוליטית, כמה שנים לפני כן - הפכו מאפיינים אלה לנחלתה של המערכת הפוליטית הישראלית כולה. ניתן להגדיר את המאפיינים הללו באמצעות שלושה מושגים תיאורטיים של פרדיגמת הפוליטיקה החדשה,                   אשר מספקים תיאור ממצה של המפה הפוליטית החדשה בישראל:

·            פוליטיקה של ידוענים

·           פוליטיקה ארוזה

·          פוליטיקה של הליכה לציבור, הלא היא פוליטיקת האינטימיות.

פוליטיקת האריזה מניחה כי העקרונות של עולם השיווק והצריכה אמורים להנחות גם את המערכות הפוליטיות, וכי אין שום הבדל בין שני התחומים. המרכולת הפוליטית היא סחורה ככל סחורה, ועל כן יש לשווקה על-פי העקרונות של תורות השיווק המקובלות. כיוון שכך, המהות פחות חשובה, התוכן משני - ומה שחשוב היא האריזה הנכונה, כי היא תניב את הרווחים האלקטורליים הנדרשים.

פוליטיקת הידוענים, שיובאה אלינו מארצות-הברית, מניחה כי בעולם שבו קיימת סימביוזה בין שני המוסדות - הפוליטי והתקשורתי - ניתן להצליח בזירה הפוליטית באמצעות משאב הסלבריטאות. בעידן המבוסס על תעשייה של הערצת כוכבים, הזירה הפוליטית נחשבת לסקסית יותר אם היא כוללת כמה שיותר דמויות הנחשפות דרך שגרה באמצעי התקשורת -  ובעיקר בטלוויזיה, המשלבת קול ותמונה. תופעה זו היא חדשה, אך הקשר האמפירי כבר נמצא - אחד ממקדמי ההצלחה המובהקים בפוליטיקה טמון במידת הידוענות של המועמד.

והשאלות הערכיות נמצאות כמובן ברקע: האם זה טוב או רע? האם זה מעיד על פתיחותה ועל עממיותה של הפוליטיקה, או שמא זהו מצג-שווא - ואולי עוד הוכחה לחוק הברזל של האוליגרכיה, והפעם מזן חדש? האם אין כאן פגיעה בעקרונות השוויון שעליהם מושתתת הדמוקרטיה - כי מַהם סיכוייהם של מועמדים טובים, שאינם ידוענים, להצליח בפוליטיקה? והאם הפיכת הפוליטיקה לבידור מקרבת את הציבור אל התהליכים הקובעים את חייו, או שמא זהו עוד משדר של "כוכב נולד", שלא ברור מי ייצא נשכר מהרייטינג שלו?