שרון, ובעקבותיו אולמרט, הציבו תנאים בלתי-אפשריים להידברות עם החמאס - ואולמרט דוגל בהמשך המדיניות ה"קובעת" את גבולות ישראל, באמצעות נסיגות חד-צדדיות. אבל ה"גבולות" הללו אינם מקובלים על הפלסטינים או על דעת הקהל העולמית, וקביעתם לא תביא לשלום או לביטחון. אין טעם לחזור על ה"ברוגז" עם הפלסטינים, שאפיין את אמצע שנות ה-80, כי רוב הציבור מבין כיום שאין מנוס מפתרון של שתי מדינות. הפתרון הזה יושג רק על-ידי הידברות, ואל לנו לפסול מראש את המשא ומתן עם החמאס.
אכן, ניצחונו של החמאס בבחירות הפך על פניהם את כל החישובים לגבי העתיד. האם החלטתו של החמאס להיכנס לזירה הפוליטית הפלסטינית המקומית תלוּוה גם בהחלטה לבחור בנתיב הפוליטי במקום בנתיב המזוין, ביחסיה עם ישראל? האם גורמים שהניעו בעבר תנועות אחרות, כולל אש"ף, לנטוש את הטרור לטובת משא ומתן עם ישראל יהיו חלק מן המשחק עם החמאס? אפשר להזכיר כאן גורמים כמו עלויות חיים בלתי מתקבלות על הדעת, תמיכה מקומית, לחץ משחקני-חוץ חשובים ויוזמות של "האויב" המבטיחות הזדמנות להשיג משהו באמצעים של משא ומתן.
אך על איזה משא ומתן אנו מדברים? מאז עלה שרון לשלטון בראשית שנת 2001, לא היה שום משא ומתן. אכן, לו התקיים משא ומתן - במיוחד בכל הקשור להתנתקות - ייתכן כי החמאס לא היה עולה לשלטון בשטחים הכבושים. לפיכך, שאלות על נכונותו של החמאס לשאת ולתת הן כמעט בלתי- רלוונטיות, לבד מן העובדה שאי-נכונותו המוצהרת של החמאס מספקת תירוץ נוסף לימין (שבו אני כוללת את ההנהגה של "קדימה", אם כי לא בהכרח את תומכיה) להימנע ממשא ומתן.
אין ספק שלשרון לא הייתה שום כוונה להיכנס למשא ומתן: לא רק שהוא שלל את האפשרות הזאת בנוגע להתנתקות, אלא שהוא גם אימץ תנאים מוקדמים (ו-14 הסתייגויות רשמיות) המתייחסים ל"מפת הדרכים", אשר שרתו בבירור את הדחייה הנצחית של השיחות עם הפלסטינים. אולמרט דיבר בקצרה על משא ומתן, אבל נצמד לאותם תנאים מוקדמים שעליהם דיבר שרון - ובמשך הזמן, הוא אף הוסיף תנאים מוקדמים בלתי-אפשריים לשיחות עם ממשלת החמאס.
אולמרט ו"קדימה" בהנהגתו תומכים בהמשך הצעדים החד-צדדיים של שרון, אשר מיועדים בבירור להגדרת גבולותיה ה"קבועים" של מדינת ישראל. קבועים בעיניו של מי? - הרי ללא משא ומתן, ובמיוחד ללא הסכמתו של הצד השני, נוסף להכרה של הקהילה הבין-לאומית, "גבולות" אלה (גם אם חומה נמתחת לאורכם) לא יהיו יותר מביטוי להרהורי ליבה של ישראל.
חומת הפרדה בתוך אבו-דיס. התרחבות זוחלת. צילום: איי-פי |
למעשה, הגישה הזאת מזכירה את צורת החשיבה ששררה כאן לאחר מלחמת ששת הימים: אם רק נשב בשקט ונחזיק חזק בשטחים, העולם יכיר בהם דה פקטו, כאילו היו שלנו, באותו אופן שבו הוא קיבל את קווי שביתת-הנשק של 1949 ... ובכן, זה לא קרה, נכון? ואין סיבה להאמין שזה יקרה כעת, בהתחשב במציאות הבין-לאומית (השונה מן המצב שלאחר מלחמת העולם השנייה), בדעת הקהל בעולם - הן לגבי ישראל והן לגבי הפלסטינים, כולל ההכרה בזכותם של הפלסטינים למדינה - ובשינוי הגמור בנסיבות הפנימיות של שני העמים.
ייתכן מאוד כי החמאס לא יצליח (או לא ינסה) לעמוד בתנאיה של ישראל לשותפות - וייתכן כי פינוי חד-צדדי של יישובים נוספים יהיה האלטרנטיבה היחידה; אין ספק שפירוק יישובים נוספים יהיה צעד מבורך בכל הקשר שהוא. אבל מוטב שלא נטפח אשליות: קביעה חד-צדדית זו של "גבולות" מדינת ישראל לא תוליך לשלום או לפתרון של שתי מדינות, אף על פי שרוב הישראלים - ומה שיהיה, קרוב לוודאי, הרוב בכנסת הבאה - מעדיפים פתרון זה.
השגת פתרון (כלומר, שלום, או סיום הקונפליקט) מותנית בקבלת החלטות ששני הצדדים מסכימים עליהן, לגבי נושאים כמו ירושלים ובעיית הפליטים. אבל גם אם נניח לשתי בעיות קריטיות אלו, הרי ש"הגבולות" הנראים בעיני “קדימה” כפתרון לשתי מדינות רחוקים מאוד מלהציע פתרון. היצמדות לבקעת הירדן, לגושי התיישבות, לאזורים בלתי-מוגדרים שיש להם חשיבות אסטרטגית או היסטורית מבחינת ישראל - וכמובן, השטחים המשורטטים על-ידי הגדר/חומה - ישאירו שטח קטן מאוד למדינה הפלסטינית שמקובלת גם על המתונים ביותר בקרב הפלסטינים.
מבט קצר בלבד על ההתרחבות הזוחלת - לא רק של ירושלים אלא גם של גושי ההתיישבות, שבהם ניתן להבחין במקרים רבים באמצעות ניתוח מיקומן של עמדות התצפית של הצבא - ממחיש את השאיפות הטריטוריאליות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלה הבאה. שאיפות אלה, למעשה תוכניות, מקיפות יותר מ-9% מהשטח הנוכחי של הגדה המערבית, המיועד להרחבה באמצעות קו הגדר/החומה.
דבר מכל אלה אינו חדש; הכול כבר נאמר בעבר, ומעטים הם אלה המאמינים באמת ובתמים שפעולות חד-צדדיות או פתרון של שתי מדינות - כפי שהוא נראה בעיני ההולכים "בדרכו של שרון" - אכן יביאו לביטחון, שלא לדבר על שלום. גישה זו נובעת בעיקר מכך שרבים - קרוב לוודאי, רוב הישראלים – אינם מאמינים שהשלום הוא בר-השגה בימינו אנו, אם בכלל:
· ישנם המאמינים בכך מסיבות אידיאולוגיות - והשינוי בנסיבות או בעובדות לא ישנה את דעתם.
· ישנם המאמינים בכך עקב ההתפכחות מהאשליה, בשל כישלונם של מאמצי השלום שנעשו בעבר - ובעיקר לאור האלימות שהתפרצה באינתפאדת אל-אקצה.
וכעת, שתי הקבוצות יכולות לקבל "אישור" לאמונתן בעקבות עלייתו של החמאס לשלטון בשטחים הכבושים. אין טעם להתעכב על תרומתה של ישראל למצב הזה או להרהר במה שהיתה צריכה או לא צריכה לעשות כדי לחזק את אבו-מאזן; הנושא האמיתי הוא זה: האם אנו מקבלים את התבוסתנות שתסחף את “קדימה” לשלטון, אך בה-בעת תבטיח לנו שנים של שפיכות דמים, או שמא יש דרך - כמו גם צורך - לנוע בכיוון שונה, כלומר בכיוון של הסדר שיתקבל בדרך של משא ומתן?
במידת-מה נראה שאנו חוזרים לאמצע שנות ה-80, אז סירבנו לדבר עם אש"ף עד אשר יכיר זה בזכות הקיום של ישראל וינטוש את דרך הטרור (מה שהוא עשה, בסופו של דבר, בשנת 1988). אולם, כיום המצב שונה, מאחר שישראל הוסיפה כמה תנאים:
· החמאס חייב להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית (תנאי שרק פלסטינים מעטים יסכימו לו, ולוּ רק מהסיבה שחיים כאן למעלה ממיליון פלסטינים מוסלמים ונוצרים - שלא לדבר על סיבות פוליטיות ואידיאולוגיות).
· החמאס חייב לשנות את "מגילת-היסוד" שלו (דבר שנדרש מאש"ף ב"הסכמי אוסלו" רק בתמורה לסדרה שלמה של מהלכים מצד ישראל).
· החמאס, המפלגה השלטת, חייב להתפרק מנשקו (דרישה אשר לא הועמדה מעולם בפני אש"ף).
ועוד הבדל חשוב - בניגוד לאש"ף, החמאס הוא תנועה דתית. עובדה זו מציבה את הקונפליקט בהקשר הרבה יותר בעייתי, אולם ברור למדי שניצחונו של החמאס לא נבע מכך שהעם הפלסטיני "נולד-מחדש" ("חזר בתשובה"). היה זה יותר בבחינת הצבעה נגד השחיתות והכישלון של הפת"ח, כולל אי-הצלחתו להשיג עצמאות וסיום לכיבוש. יתר על כן, רוב הפלסטינים אינם מוסלמים פונדמנטליסטים - ולמעשה הם גם אינם תומכים בחזרה לאלימות של האינתיפאדה האחרונה, ואינם מתנגדים להסכם שיושג במשא ומתן עם ישראל, שתמציתו פתרון של שתי מדינות.
יהא הדבר שהפלסטינים מאחלים לישראל אשר יהא (או מה שאנו מאחלים להם, לצורך העניין), רוב הציבור בשני העמים מבין שפתרון שריר וקיים של שתי מדינות הוא חיוני לרווחתם של שני הצדדים. זהו ההבדל הגדול ביותר בין המצב השורר כיום - "אין שותף" – בין תקופת טרום-אוסלו. לכך ניתן להוסיף עוד גורמים משמעותיים: שיתוף הפעולה שהתפתח בין ישראל למצרים וישראל לירדן, והנכונות של מדינות הליגה הערבית לבסס מערכת יחסים נורמלית עם ישראל (ברגע שישראל תיסוג מהשטחים ותגיע לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים). יתר על כן, על השולחן מונחות טיוטות הסכם - העקרונות של קלינטון, יוזמת ז'נבה או יוזמות דומות אחרות, ששרון ניסה להימנע מהן באמצעים של פעולות חד-צדדיות.
ייתכן כי ביום שלאחר הבחירות לא נוכל להיכנס למשא ומתן עמוק; ייתכן כי ישראל לא תקבל את הרעיון של ניהול משא ומתן "עם כל צד המסכים לנהל אתנו משא ומתן" (נוסחה שממנה עשויה להשתמע הכרה) - וייתכן כי גם החמאס לא יקבל נוסחה מעין זו. אבל ויתור א-פריורי על אפשרויות אלו יהיה בבחינת מעשה פזיז, אם לא הרסני, לעתידנו שלנו וגם לעתידם של הפלסטינים.
