"קדימה" – יצירתו הפוליטית החדשה של אריק שרון – מובילה בסקרים, ונראה כי ניצחונה מובטח. אולם, אם הליכוד ישכיל להציג לקראת הבחירות מצע ברור ותוכנית פעולה ברורה, המשקפים את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית בהתאמה לענייני השעה - ייתכן מאוד שב"דקה ה-90" ינטשו מצביעיו המסורתיים את מקסם-השווא של "קדימה" ויכריעו את הבחירות לטובתו.
בבחירות האחרונות הצבעתי, שלא במפתיע, לליכוד. לא עשיתי זאת רק מכוחו של הרגל ומנאמנות תנועתית של מי שכיהן בעבר כחבר-כנסת בסיעת הליכוד. כמו בפעמים הקודמות, הצבעתי לליכוד משום שלנגד עיני עמדה חוקת המפלגה - בפרק ב' [מטרות] של החוקה נכתב, בין השאר: "שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, כזכות הניצחית שאינה ניתנת לעירעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם".
חוקה, או מצע, היא מעין כתב-התחייבות בין התנועה לבין בוחריה. יחד עם זאת, רבים מצביעים למפלגה זו או אחרת לא משיקולי מצע, אלא משיקולים אישיים, מתוך הרגל ואפילו בשל קשר רגשי בלתי-רציונלי - הדומה לקשר שבין אוהד לקבוצת הכדורגל שלו. הבוחרים הללו לא קראו בהכרח את המצע, אם כי באופן כללי הם יודעים שהליכוד היא תנועה ימנית ואילו העבודה היא תנועת שמאל.
אני, כחובב כדורגל בעצמי, יודע כי אין זה הגיוני, אבל ברור לי שתמיד, ובכל תנאי, אהיה אוהד קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים - יהיה הרכבה אשר יהיה. האם כלל זה נכון גם בשדה הפוליטיקה? האם תמיד, ובכל תנאי, יהיו אהדתי ותמיכתי נתונות לקבוצת הליכוד?
שאלה זו מתחדדת בימים אלה, ימי מערכת הבחירות לכנסת ה-17, לאור המפה הפוליטית החדשה, חסרת-התקדים, המצטיירת לקראת הבחירות. השאלה הזאת התעוררה כבר לפני חודשים רבים, ברגע שהתברר לתומכי הליכוד כי דרכו של ראש התנועה וראש הממשלה, אריאל שרון, סוטה בהתמדה מנתיבו האידיאולוגי של הליכוד ומחוקתו, שעל פיהם ביקש וקיבל את אמון הציבור.
הספקות הפכו לאכזבה מרה, כאשר המפלגה שהצביעו לה ביצעה מהלך הפוך לגמרי מזה שהתחייבה לקיים. הליכוד בראשות שרון עשה צעד שכל השמאל בירך עליו: הרס את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, עקר את מתיישביהם, החזיר את ישראל לקווי 67' בַּדרום - והכיר בעיקרון של מדינה פלסטינית ממערב לירדן, בחבלי ארץ שמבחינה היסטורית הם המולדת היהודית.
אחרי שהשלים את ההתנתקות מארץ-ישראל, התנתקות אישית בראש וראשונה, עשה שרון דבר שעוד לא נשמע כדוגמתו: המנהיג קם על מפלגתו, לאחר שאיים על חבריו לקבל את כל תכתיביו-גחמותיו. כאשר בן-גוריון חולל מהלך דומה כלפי מפא"י, הוא כבר לא עשה זאת מעמדת המנהיג. שרון, מקים ההתיישבות ועוקרה, היה לשרון מקים הליכוד - ומפַלגו. להתנתקות הפוליטית קדמו התנתקות אידיאולוגית והתנתקות טריטוריאלית.
בכל סיטואציה פוליטית נורמלית היתה המפלגה מקדימה להתנער ממנהיגה, שכך פגע בה וכך זלזל בנבחריה, במוסדותיה ובעקרונותיה. אולם שרון הקדים תרופה למכה והכריז בעצמו על התנתקות מן הבית ומן המותג ששמו "הליכוד" - ועל הקמת מפלגה חדשה בישראל, "קדימה" שמה. מפלגה זו שומרת, לפחות בסקרים, על פער גדול משתי הדולקות אחריה: הליכוד, בראשות בנימין נתניהו - והעבודה, בראשות עמיר פרץ.
בינתיים, בנסיבות בריאותיות דרמטיות, נאלץ שרון עצמו להתנתק מן החיים הפוליטיים, אך המהלכים שהוביל עד לארוע המוחי שתקף אותו והמפלגה-לא-מפלגה שכונן קודם שאושפז - בעזרת יועציו הפוליטיים, המוסיפים להתרוצץ בשטח ולתת את הטון ב"קדימה" - הם הסיפור החם של בחירות 2006. במקום שרון קיבלנו את אולמרט, ובהמשך הרשימה מופיעים "מיטב הנוער" מימין ומשמאל.
הלב נקרע - כמעט אין מלה אחרת - למראה חברים כמו ציפי לבני וזאב בוים, בית"רים מבטן ומלידה, מתייצבים כיריבים פוליטיים לתנועת-האם, הליכוד, ומתווכחים בטלוויזיה בלהט עם עוזי לנדאו או מיכאל איתן; ולא זו בלבד, הם אף משתפים פעולה, באותה מסגרת פוליטית חדשה, עם שמעון פרס וחיים רמון. כפי שקורה הדבר לפעמים במשפחות טובות, כאב הפרידה אינו קל ועד היום איננו ניתן לעיכול. האם הדבקות במנהיגותו של שרון היא זו שהניעה אותם לנטוש בית פוליטי-אידיאולוגי ולרעות בשדות זרים? האם התחוללה בקרבם תפנית רעיונית - שמא היה זה הרצון להבטיח לעצמם את הכסא בכנסת או בממשלה הבאה?
אין חולק על כושר מנהיגותו הנדיר של אריק ועל אומץ לבו, שהתגלו בניצוח על מהלכים "היסטוריים", אבל לא יהיה נכון לומר זאת על ממלא-מקומו ועל ארבע העשיריות הראשונות ב"קדימה". הציבור, לפחות על-פי הסקרים, מקבל את "קדימה" בתשואות חן-חן. אך האם היחס הזה יתבטא גם בקלפיות? האם בבוא שעת הבוחר, לאחר שתישכח "תרועת הפסטיבלים" של הסקרים, לא יעמוד "המלך לרגע אחד" מול פתקי ההצבעה בקלפי - ויחזור אל דפוס ההצבעה המסורתי שלו, פתקי מח"ל או אמ"ת?
חזרה שכזאת אפשרית בנסיבות הבאות:
· אם המצפון האידיאולוגי יטה את הכף בלבם של רבים מאלה שנוטים כרגע להעניש את המפלגה המסורתית שלהם ולתמוך באופציה החדשה והוורודה שיצר בעבורם אריק שרון.
· אם המצביעים ייזכרו לפתע איך איבד שאול מופז את כל אמינותו, כאשר עבר ל"קדימה" יום אחד בלבד לאחר שמתפקדי הליכוד קיבלו ממנו מכתב משכנע ביותר, המסביר כמה חשוב לשמור על כוחו של הליכוד ודרכו אל מול מפלגתו של שרון.
· כאשר חבר מרכז ליכוד ישלוף מארנקו כרטיס חבר, שחתימתו של יו"ר המרכז צחי הנגבי מתנוססת עליו, לצד ציטוטים מחוקת הליכוד. כן, זהו צחי הנגבי, ימני קיצוני לשעבר, שאיננו שונה היום בהרבה מחיים הנגבי,שהיה ונשאר שמאלני קיצוני.
· לאחר שמרבית הבוחרים ייזכרו ברגע הנכון מה קרה בעבר למפלגות מרכז, כמו ד"ש, המרכז, שינוי ועוד מפלגות פרווה ומצב-רוח.
אבל תמונת המנדטים, המצטיירת בעקביות בסקרים, עשויה להשתנות ברגע ההכרעה האמיתית רק אם הליכוד יציג לקראת הבחירות תוכנית ברורה ומצע ברור של מפלגה ימנית-לאומית-אחראית, הממשיכה בבסיסה וללא טיוח את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, בהתאמה לנושאים ולשאלות שעל הפרק בבחירות 2006.
יהיה זה ליכוד שמצהיר מחדש על דבקותו בארץ-ישראל, נאמנות שאיננה עומדת בסתירה למאמצי שלום כנים - אבל שוללת נסיגות חד-צדדיות או ויתורים שאין תמורה כנגדם. יהיה זה ליכוד שממשיך לקדם את הכלכלה החופשית, ומצמצם במקביל את הפערים בין העשירונים העליונים והתחתונים. יהיה זה ליכוד שמפסיק לעשות צחוק מצה"ל, כאשר מטילים על תותחניו "לדגדג" את הטרור בירי עקר של פגזים אל שטחים ריקים שפעם עמדו עליהם יישובים עבריים.
כאשר הכדורגלן יוסי אבוקסיס עזב את בית"ר ירושלים, האוהדים בכו. אבל איש מהם לא חדל להיות אוהד בית"ר ולא העביר את נאמנותו ל"הפועל תל-אביב". ייתכן שכך יקרה גם לתומכיו המסורתיים של הליכוד, שהם נאמני המחנה הלאומי: אולי "בדקה ה-90" תגבור הנאמנות לליכוד הנכון והאמיתי על ההתפתות ללכת "קדימה" ואחורה אחרי "כוכבים" מפוקפקים, מתוך עיוורון פוליטי וחשבון מוטעה.
