לקראת צאת ספרה החדש של מאיה ערד, "צדיק נעזב", נערכה התגייסות כוללת בעיתונות. ספרה הקודם, "מקום אחר ועיר זרה", קצר את שבחי המבקרים כולם, והפך את ערד לתגלית הספרותית הגדולה של השנה החולפת, עם מועמדות לפרס "ספיר" וזכייה בפרס שרת החינוך והתרבות לספרי ביכורים. בשנה הקרובה יועלה המחזה "מקום אחר ועיר זרה" - עיבוד ישראלי לרומן "יבגני אונייגין" של פושקין, הכתוב בחריזה ובמשקל - בתיאטרון הקאמרי. סביר להניח שבקרוב נראה על הבמות גם את המחזה "צדיק נעזב", שנכתב גם הוא בחרוזים ובמשקל, בהשראת המחזה "צער מתוך חוכמה" של א"ס גריבויידוב.
החשיפה הנרחבת שקיבלה ערד בעיתונות, מעלה את הפרטים הביוגרפיים הבאים: מאיה ערד היא ילידת 1971, גדלה בקיבוץ נחל עוז ובראשון לציון, ושירתה במדור הסברה בכתב במפקדת קצין חינוך ראשי. היא בוגרת החוגים ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר דוקטור בבלשנות מאוניברסיטת לונדון. היא לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הרוורד, ז'נבה וסנט פטרסבורג. כיום היא חוקרת ומרצה באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, שם היא מתגוררת עם בעלה ובתה.
"מקום אחר ועיר זרה" עסק בשאלת הזהות הישראלית. "צדיק נעזב" מותח ביקורת משועשעת על הישראליות החילונית, המפא"יניקית. את בחרת שלא להתגורר בארץ. אם כן, נפתח ישר ולעניין בשאלות הגדולות. מה דעתך על הציונות?
השאלה הזאת תמיד מזכירה לי את השאלה אם אני פמיניסטית; יש הרבה גוונים בשני התחומים. ציונים יש מגנדי ועד נועם חומסקי.
חומסקי? ציוני?!
הוא טען באוזני שהוא ציוני. הזדמן לי לפגוש אותו פעם, והוא סיפר איך היה בשומר הצעיר ושם דיברו על שתי מדינות לשני עמים. הוא מסכים עם התפישה הזאת, והיא ציונית בעיניו. וגם בעיני.
טוב, זו הגדרה די כללית לציונות.
תראי, כל עוד חייתי בישראל היו לי דעות מוצקות בכל הנוגע לפוליטיקה, והיום אני בעצמי לא יודעת. אני כנראה לא כל-כך קיצונית כמו אחרים. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה הייתי בהרוורד, וכולם סביבי חתמו על עצומה להוציא השקעות מישראל. מבחינה אינטלקטואלית יכולתי להבין את זה, אבל מבחינה רגשית ... בסופו של דבר לא חתמתי על זה.
אז היית מגדירה את עצמך כמי שמציבה איזו אלטרנטיבה, אולי כפוסט- ציונית?
גם זה לא. כל ההגדרות הללו מכלילות מדי. התראיינתי לפני כמה זמן ל"מקור ראשון", שקראו לי היפר-שמאלנית. זה מגוחך. אם אני היפר-שמאלנית, אז איך מגדירים את כל האקדמאים שקוראים להחרים את ישראל? ולהגדיר אותי כעוכרת ישראל רק בגלל שאני לא גרה כאן, זה עוד יותר מגוחך. בשנים האחרונות אנשים רבים שכן גרים בישראל, שהיו הולכים איתי להפגנות, הגיעו לכלל ייאוש. יותר ממני, למרות שהם גרים בארץ. גם חברים שלי שגרים בישראל כבר לא מגדירים את עצמם על-פי נטיותיהם הפוליטיות. הם מוגדרים על-ידי הפרנסה, המשפחה. אולי זה משהו שעבר על החברה הישראלית.
ישנם ישראלים רבים, בדרך כלל שמאלנים, שבאמת חיים כאן מתוך תחושה מתמדת של גלות פנימית. חיים כאן מתוך ניסיון מתמיד לא באמת לחיות כאן, עד כמה שאפשר. כשחיים בגלות אמיתית, זה יותר קל?
המקום שבו אני חיה מאפשר לי הסתכלות מרוחקת. אילו חייתי בישראל לא הייתי מסוגלת בכלל לדבר עם "מקור ראשון", לדוגמה. התחושה שאני מקבלת בישראל היא שאני חיה בארץ צרה וקטנה וצריכה לחלוק אותה עם פנאטים מטורפים.
מקריאת הטוקבקים שכתבו הגולשים באינטרנט בתגובה לראיונות אתך, עולה שאלה חוזרת, מגננה קבועה – מה כל-כך יותר טוב באמריקה? גם שם לא חסרים חומרים לביקורת נוקבת.
נכון שגם בארצות-הברית לא חסרים פנאטים מטורפים, אולי קצת פחות בקליפורניה באזור שבו אני חיה... אבל באופן כללי אפשר לומר שאימצתי לעצמי את המודוס האירוני, הקצת מרוחק. בבחירות האחרונות, למשל, אמנם הצטערתי על בחירתו-מחדש של בוש, אבל גם ראיתי בזה משהו משעשע - הנה האמריקנים מגיבים כמו בישראל, וזה כל-כך מזכיר את הייאוש של השמאל על כך ששוב הליכוד לקח את הבחירות. אני שונאת קלישאות גם בחיים וגם בכתיבה. הפוליטיקה היא קלישאה על גבי קלישאה. אני מצטערת על מה שקורה בארצות-הברית, אבל גם לא נכנסתי לזה ממש.
אז את בעצם חיה בגלות פנימית בכל מקום. גם במקום מושבך בגלות.
אני מוחה על ההגדרה הזאת. רק בגלל שאני לא מעורבת פוליטית, אני חיה בגלות פנימית? אני מחוברת לכל-כך הרבה דברים, למשפחה, לספרות.
אז את מרגישה אמריקנית? מרגישה שייכת שם?
כשהלכתי ללמוד באנגליה, ראיתי אחרי כמה שנים שדווקא אפשר להסתדר שם - והחברים ישר שאלו: אז מה, את מרגישה שייכת? למה בכלל שואלים את השאלה הזאת? למה צריך להיות שייך בשביל להרגיש טוב באיזשהו מקום? באתי לאמריקה מאנגליה, ומה שהדהים אותי פה זה שלאט לאט התחלתי להבין שהשאלה "האם אתה אמריקני?" פירושה "האם יש לך דרכון אמריקני?"
זהו. זה מה שעושה אותך לאמריקני. אני אמא לילדה אמריקנית. אני מרגישה שהחיים שלי פה. אבל אני לא ממש חוגגת את הארבעה ביולי.
את עדיין מרגישה ישראלית?
מבחינתי זו אפילו לא שאלה. ברור שכן. שוב, אני לא מתחברת לכל הקטע של ישראלים שחוגגים פה את יום העצמאות, ששולחים את הילדים לצופים הישראלים. בתי דריה הולכת לגן שיש בו שלושה ישראלים. עד שהלכה לגן היא דיברה עברית בלבד, בבית, ורק עכשיו היא נחשפת לאנגלית. חשוב לי מאוד שהיא תדבר עברית.
את מוצאת את עצמך יהודיה יותר, כפי שקורה לעתים כשחיים מחוץ לארץ, מוצאת עצמך הולכת לבתי-כנסת?
כשהגעתי לפה ניסיתי להשתחרר מהקטע הישראלי, מלהיות אנטי-דת, ובאופן מוזר גיליתי שאני לא יכולה. התחתנתי בטקס אזרחי באנגליה, בחירה שהיתה ברורה לי מאוד, אחרי שנים של גועל מהכפייה הדתית. חשבתי שאולי עם הזמן זה יעבור לי, אבל גם כאן, בארצות-הברית, אני לא משתחררת מהחילוניות הישראלית הזאת. הלכנו בפסח ל"סדר" בביתה של משפחה יהודית אמריקנית. כשיצאנו משם, הרגשנו שזה הפסח האחרון שלנו ביידישקייט. לא יכולים. זו מורשת החינוך הישראלי.
אבל מקריאת "מקום אחר ועיר זרה" נדמה שדווקא חשובה לך הזהות היהודית, השילוב שלה בתוך התרבות הישראלית. פרופסור עץ מזכיר קצת את פרופסור לייבוביץ'; השאלות שהוא עוסק בהן קשורות למורשת החינוך הישראלי ולשאלת מקומה של הדת היהודית בתוכו.
אבל אלו שאלות שזרות למודוס החשיבה שלי. אני באה מרחוק, ממבט אירוני. אחרי "מקום אחר ועיר זרה", באו אלי בטענות על כך שלא סיפקתי תשובות. דמותו של פרופסור עץ באה לצחוק על זה. גם חביבה, ב"צדיק נעזב" היא בדיחה, שנעשית גם על חשבוני. גם אני מרגישה כמו טרחנית זקנה כשאני מתקנת טעויות. אני צוחקת גם על עצמי. אני צוחקת קצת על דמות המורה המחנכת, ויחד עם זאת יש בי המון חיבה לכל ה"חביבות" שלימדו אותי.
עכשיו את מבלבלת אותי, עם כל החיבה הזאת למושאי הביקורת שלך. מיהו הצדיק בַשם "צדיק נעזב"?
אני שונאת לפרש את עצמי. אבל זה באמת האבא של עומר, האידיאליסט, זה שלא בגד, ונשאר בקיבוץ, ולא עשה כסף, וכשהבן שלו בא ומבקש להתפרנס, שולחים אותו לעבוד בחקלאות. מובן שהשם אירוני ופתוח גם לפרשנויות אחרות. הביקורת על הסוציאליזם, על דור המדינה שפתאום התעשר, היא חלק מהארכיטיפ הקומי. נדוש לצחוק על זה, ולכן לקחתי את זה - כי רציתי את המקום המקובל לצורך הקומדיה. במקרה הזה, הייחוד הוא בעיצוב שהענקתי לתכנים הקומיים האוניברסליים. סגנון הכתיבה ב"צדיק נעזב", בשל היותו מחזה, שילב בין ספרות ותיאטרון. עבדתי בצמידות עם עידו ריקלין (במאי ומתרגם מחזות), שעשה עבודה מופלאה. מרמת השורה ועד התוכן.
כמי שמשפיעה, ועוד תשפיע, גם על הספרות וגם על התיאטרון הישראלי - וגם כבלשנית - האם יש לך חזון, שאיפה, רצון כלשהו, לגבי השפה העברית והתרבות העברית?
אין לי עמדה פרוגרמטית לגבי מה שצריך לעשות. כבלשנית אני לא אמורה להזדעזע מ"עשר שקל", ובכל זאת זה מפריע לי. בסופו של דבר, העמדה שלי היא הדברים שאני עושה. שתי היצירות שהוצאתי עד עכשיו התחברו דווקא למקומות רוסיים יותר מאשר למקומות יהודיים. חשוב לי להיות בקשר עם ספרויות אחרות, עם דברים שנעשו לפני. דובר הרבה על חבורת הכותבים בכתב העת "הו!" בעריכת דורי מנור ואנה הרמן, אבל מה שמאפיין אותנו יותר מהחרוז והמשקל הוא הרצון להיות בקשר עם מה שהיה קודם, לפנינו. להרגיש שאנחנו לא לבד.
אז אני לא מתרגמת. אני מרגישה שקטונתי, שזה מציב בפני בחירות שאני לא מסוגלת לעשות, הכרח להתפשר. אבל אני כן אוהבת לכתוב בהשראת יצירה קודמת. לקחת קווים כלליים של עלילה, חרוז ומשקל, ולהעביר את זה לישראל. גריבויידוב לא תורגם לעברית עד כה, וחבל. זו יצירה נפלאה. לקראת סוף הכתיבה של "מקום אחר ועיר זרה", הייתי במוסקבה וראיתי את המחזה "צער מתוך חוכמה". הוכיתי בתדהמה, ואמרתי שחייבים לעשות עם זה משהו. וכך, מתוך כל זה רציתי לכתוב את שני הספרים שכתבתי, והתוכן הוא פשוט מה שיצא לי כשחיפשתי איך להעביר את התֵמה מרוסיה לישראל.
ואיך התחילה אצלך ההיקסמות הזאת מהתרבות הרוסית?
אהבתי מאוד את נבוקוב. קראתי תמלילי הרצאות שלו על ספרות רוסית ואת הביוגרפיה של גוגול. בסוף הביוגרפיה הוא כותב: אם אתם באמת רוצים להכיר את גוגול, לכו ללמוד רוסית. לקחתי את זה ברצינות, והתחלתי ללמוד רוסית.
אז אין לתלות את הסיבה בשורשים רוסיים.
ההורים שלי נולדו בארץ. יש איזה קשר עמום למחוזות רוסיים, אבל לא ממש. הרוסים תמיד נדהמים כשאני מסבירה להם מאיפה הגיעו הסבים והסבתות שלי; הם אומרים: לא, אבל זה לא רוסיה.
אם כבר הזכרת את נבוקוב, יש לך רצון לכתוב באנגלית?
לא. אני מרגישה שזה יהיה מבצע בלתי-אפשרי. לא שאנשים לא עושים את זה, אבל סוג השליטה שאני רוצה בַשפה לא יהיה לי לעולם בְשפה שאינה עברית. לא מדובר רק בידיעת המִלה, בשליטה באוצר המלים, אלא בכל ההשתמעויות. ובאמת, היה לי חשוב מאוד לכתוב בעברית. רוב האנשים שאכפת לי מהם קוראים עברית.
בכל זאת חשוב לך לא רק לכתוב בעברית אלא גם לייבא לתוך התרבות העברית מתרבויות אחרות, "לתרגם" את גריבויידוב או את פושקין להוויה ישראלית. דווקא ישראלית, ולא, למשל, קליפורנית – שהיא בכל זאת ההוויה שבה את מוקפת ובתוכה את חיה כבר שנים ארוכות.
זה כאילו שאת מבקשת ממני להסביר למה רציתי להתחתן. כשמנסים לפרוט את המניעים, אין הרבה תשובות שמניחות את הדעת. אולי משתמע מכך שחשוב לי להשפיע על התרבות העברית, אבל מה שיותר חשוב לי זה לעשות דברים שאני עומדת מאחוריהם, שאני שלמה אתם. מובן שחשוב לי שיקבלו את היצירות שלי, אבל אני לא קמה בבוקר ושואלת את עצמי איך אשפיע על התרבות בארץ.
אפשר בכלל להשפיע על התרבות ולשנות אותה כשבאים מבחוץ?
השאלה היא אם אפשר בכלל להשפיע על התרבות. אחד הדברים המצערים ביותר בארץ הוא שספרים נעלמים מהר מאוד מהמדפים, ושוכחים מה שהיה. בחנויות ספרים בארצות-הברית ובאנגליה יש מדף של קלאסיקה. בארץ תתקשי למצוא ספר של יל"ג, או אפילו ספר מוקדם של אהרון מגד. זה חבל.
זו הזדמנות טובה לשאול מי הם הסופרים הישראלים האהובים עליך.
אני לא אוהבת סופרים, אלא ספרים. תמיד מביך אותי לענות על השאלה הזאת, כי אני מרגישה שאעשה עוול ואשכח מישהו. אני באמת אוהבת את אהרון מגד; "החי על המת" הוא בעיני הרומן הישראלי הגדול. את חנוך לוין אני מאוד מאוד אוהבת. בנעורי נהגתי לקרוא את המחזות שלו כספרות יפה. ומהספרות החדשה יותר, אהבתי מאוד את "מות הנזיר" של אלון חילו.
גם זה רומן של כותב צעיר, שמאופיין בסגנון מיוחד, עיצוב מוקפד, שפה עשירה.
כתיבה היא אמנות. כפי שאני רואה את זה, כל אחד מאתנו נמצא על הסקאלה בין שני קטבים - העיצוב והמימזיס (חיקוי שפת הרחוב, כמו שמדברים הצעירים בימינו) - שלכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות: מצד אחד, לא לצאת יותר מִדי מלאכותי, ומצד אחר לא לוותר לגמרי על העיצוב האמנותי, כי אז זו לא ספרות. אני כתבתי שני ספרים במשקל ובחרוז, ולכן די ברור שאני נוטה לכיוון העיצוב, אבל גם כתיבה בפרוזה צריכה להיות מעוצבת.
אגב, אפשר גם לכתוב ספרות רזה ולעצב אותה היטב, אבל אני לא נוטה לקטלג ספרות בז'אנרים. זה שאני כותבת בחרוז ובמשקל לא אומר שאני אוהבת רק דברים כאלה. הספר הבא שלי נכתב בפרוזה. הוא עוסק בשבע המידות הרעות, כפי שהן מתבטאות בשבע עלילות המתרחשות באקדמיה, וביחד יוצרות עלילה הדוקה. זה יהיה הרומן העברי האקדמי הראשון.
