בחירות 2006 יקבעו שני תקדימים: מגוון רחב של מפלגות המועמדות לניצחון – והפעם הראשונה שאחת המפלגות המובילות בקעה זה עתה מקליפתה. "קדימה" נשענת על השינוי בהלך המחשבה הישראלי, וגם על המיאוס שחש הציבור כלפי תרבות השלטון של הליכוד. מפלגה זו התפצלה, למעשה, לשתיים: "קדימה", שהיא הליכוד המעודכן - והתגלמותה של "חרות" הישנה, שסיכוייה האלקטורליים כבר אינם גבוהים ביותר.
אין זה עניין יוצא דופן שמפלגה דומיננטית מאבדת את מעמדה. זה קרה לתנועת העבודה הישראלית, וזה קרה לתנועות אחרות באירופה. הן עלו, הן ירדו - אך תמיד דאגו להישאר בטווח נגיעה מהשלטון. נפילתה הדרמטית של מפלגת העבודה ב-1977 תוקנה כעבור ארבע שנים, כאשר היא הכפילה את כוחה הפרלמנטרי. מאז היא עולה ויורדת, אך תמיד היא קרובה לעמדה של כיבוש השלטון.
מה שקרה לליכוד ב-2005 הוא תופעה לא-שגרתית. נדירים המקרים בפוליטיקה המודרנית שמפלגת שלטון מתפרקת בצורה עוצרת-נשימה כפי שקרה לליכוד. ב-30 השנים האחרונות רכשה המפלגה לעצמה מעמד דומיננטי בחברה הישראלית, הודות לקוקטייל תכונות כמעט-אידיאלי - היא פתחה את דלתה בפני קבוצות שחשו דחויות: מזרחיים, חרדים, עניים, עולים חדשים מחבר העמים ואחרים חברו יחדיו במסגרת הליכוד כדי לחולל את המהפך השלטוני האולטימטיבי. זה לא היה רק ניצחון פוליטי, אלא בעיקר הישג עצום לקבוצות שלא הצליחו לרכוש לעצמם לגיטימיות מלאה בעיצוב תרבותה ודפוסי חייה של המדינה.
התחושה הזאת היא שהביאה אותם להצביע לליכוד מבלי לשים לב לפרטים: עניים הצביעו לליכוד, אף על פי שאימץ כלכלה קפיטליסטית שפגעה בהם אנושות; ימניים הצביעו לליכוד, גם כשהפגין מתינות מדינית ואימץ מדיניות של "שטחים תמורת שלום"; מסורתיים ודתיים הצביעו לליכוד, אף על פי שיוצג בידי חילונים. כי זה היה כוחו של הליכוד: הוא יצר את הרושם שהוא מבטא את המאוויים של ישראל אחרת - קצת פגועה, קצת בשוליים, קצת לא בעניינים.
הכול היה בסדר כל עוד לא ארב למפלגה אויב מסוכן שכבר פגע בה בעבר: כל אימת שהשלום ארב בפתח, הליכוד הסתבך ושילם על כך ביוקר:
· כשמנחם בגין חתם על נסיגה מסיני תמורת חוזה שלום עם מצרים ב-1978, הליכוד נחתך - ואחדים מחבריו מצאו את דרכם למפלגות ימין, ובראשן התחייה.
· כשהליכוד השתתף ב"ועידת מדריד" בסתיו 1991, הצליחו החישוקאים (המורדים של אז) - ואריאל שרון בראשם - להמאיס את המפלגה על הציבור. כעבור חצי שנה, איבדה המפלגה את השלטון.
· כשהליכוד חתם על הסכם וואי ב-1998, החליטו חברים במפלגה לחבור למפלגות הימין כדי להקדים את הבחירות, בתקווה לדחות את יישום ההסכם. כעבור כמה חודשים, הליכוד התרסק בבחירות.
2005, היא ה"אנוס הוריביליס" של המפלגה. ההתנתקות חשפה את העובדה שהליכוד הוא אוסף מלאכותי שאינו מסוגל לשרוד הכרעות מדיניות מרחיקות-לכת. זהותה של המפלגה התערפלה וראשה הסתחרר עליה, מאיים להפילה לקרשים. היציאה מעזה הציבה את חברי הליכוד מול חברי חרות. אמו יולדתו של הליכוד התמרדה והזעיקה אל הדגל את המשפחה הלוחמת. כך מצאו עצמם בני הדור השני של ראשי חרות, אצ"ל ולח"י מקימים חזית מרד חדשה, כאילו הוריהם קמו לתחייה. הבן של חיים לנדאו והבת של שולמית לבנת חברו לבן של בן-ציון נתניהו, שהיה יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי. אליהם הצטרפו צאצאים של המשפחה הלוחמת, ישראל כץ וגדעון סער - וכולם יחד הקימו את חרות מחדש.
הידיים אמנם הן ידי "הליכוד", אך הקול הוא קולה של חרות. בעשותם כך, גזרו חברי חרות על עצמם כליה אלקטורלית. נאמנותם לאידיאולוגיה מיושנת עלולה להבריח מהם את הישראלים של אמצע הדרך שראו בליכוד בית. אלה נתנו לו את כוחו, והם עשויים לקחת אותו בחזרה.
במובן זה, “קדימה” נהפכה לגרסה המעודכנת של הליכוד. אף על פי ששמם האמיתי נשדד מהם, חברי הגוף החדש הזה משקפים את רצונם של ישראלים רבים בסדר-יום אחר. הם מייצגים ישראל חדשה, שמאסה באידיאולוגיות נוקשות; ישראל שבורחת מפנאטיות, שמוכנה לפשרות מרחיקות-לכת, שמשתוקקת למעט שלום - ולכמה שיותר שנים. הצלחתה האדירה (נכון לעכשיו) של “קדימה” בסקרים מלמדת על מצב רוחם המשתנה של הישראלים.
אריאל שרון. ראש הממשלה הראשון שמיישם את רצונם הכללי של הישראלים |
בשלב זה היא נשענת על כתפיו הרחבות של אדם אחד, אריאל שרון. אין עוד ראש ממשלה שזכה לפופולריות כה גדולה, הגובלת בהערצה, כי אין עוד ראש ממשלה שגילה אומץ לב כה גדול בתנאים כל-כך נפיצים. הוצאתה לפועל של היציאה מעזה קנתה לו אוהדים ומעריצים בארץ ובחו"ל. שרון הוא ראש הממשלה הראשון שמיישם את רצונם הכללי של הישראלים. בחברה שבה היתה לשוליים הקיצוניים ולקבוצות הפנאטיות חֶזקה על השיח הציבורי, עשה שרון את הבלתי-ייאמן כשהפך את סדר הדברים והעביר את החזקה הזאת לרוב הציבור.
הצלחתה של “קדימה” בסקרים נשענת במידה רבה גם על המיאוס שחשים רוב הישראלים ממוקדי הכוח בתוך מפלגת השלטון. אין עוד מפלגה שעוררה סלידה כה גדולה מתרבות השלטון שלה כמו הליכוד; אין עוד מפלגה שהפגינה אדישות כה גדולה למוסר השלטוני - ואין עוד מפלגה שהציבה את האינטרס האישי של חבריה מעל האינטרס של המדינה, ועוד בבוטות שכזאת.
זו הסיבה שאריאל שרון זוכה לגיבוי ציבורי בדרכו להרכיב רשימה לכנסת על-פי שיקול דעתו. הציבור מאס בשיקול דעתם של חברי מרכז הליכוד עד כדי כך שלא נמצאו בו מי שיבקרו את שיטת המינויים התמוהה ב”קדימה”. אבל, קרוב לוודאי שעד הבחירות יתעמעם כוחה של התנועה וההתלהבות הכללית תדעך, שהרי כוחה נובע, בין היתר, מכך שהיא נשענת על אדם אחד - וגם חולשתה נובעת מכך שהיא נשענת על אדם אחד.
המאבק האמיתי על ניהול המדינה מתנהל בין “קדימה” לבין מפלגת העבודה. המאבק בבחירות הבאות הוא על המקום השלישי; שני המקומות הראשונים כבר תפוסים. למפלגת העבודה של עמיר פרץ ינהרו בוחרים רבים שהצביעו בעבר לליכוד בגלל שנאת השמאל. ביום ש"העבודה" הציבה את פרץ בראשה, היא ניטרלה גורם מרכזי שחסם את דרכה לשלטון מאז המהפך הפוליטי של 1977. עמיר פרץ, בהיותו יליד מרוקו ובן שדרות, מייצג חתך של ישראלים שידם היתה רועדת בקלפי אילו ניסו להצביע "אמת". בעיני התושבים המזרחיים של ערי הפיתוח הצטיירה מפלגת העבודה כאם כל החטאים וכאשמה העיקרית במצבם הירוד. זו הסיבה לשנאתם כלפיה ולכך שהמשיכו להצביע נגדה בבחירות.
בחירתו של פרץ לראשות העבודה מציבה בפניהם אתגר: האם ימשיכו לטפח תחושות של עלבון וזעם על עוולות שנעשו להם בשנים שאחרי קום המדינה - או שמא יאזרו עוז ויפתחו דף חדש, רחוק מהעבר, נקי מזיכרונות קודמים? יש לומר בגלוי, וברצינות המתבקשת: הגיע הזמן להשתחרר מכעסים ומחשבונות של העבר. הגיע הזמן להסתכל “קדימה”, כדי לבנות עתיד טוב יותר.
בפני פרץ ניצב אתגר רציני: לסייע במלאכת הריפוי של אותם פצעים וצלקות. במובן זה, העבודה לא יכלה למצוא מועמד מתאים יותר ממנו. אבל אין די בכך - הצלחתו בבחירות הקרובות תלויה, במידה רבה, גם ביכולתם של מצביעי העבודה הקלאסיים להישאר בביתם ולא לעקור ל”קדימה”. מנוסתו האופורטוניסטית של שמעון פרס עלולה להדביק רבים אחרים, שמתקשים להשלים עם מנהיגותו של "האדם האחר".
בחירות 2006 הן תענוג לבוחר הישראלי - מגוון הבחירה שלו מעולם לא היה רחב יותר. זו גם הפעם הראשונה מאז קום המדינה, שאחת המפלגות המועמדות לניצחון בבחירות היא מפלגה חדשה, שזה עתה יצאה לאוויר העולם.
