המרכז האלקטורלי במדינת ישראל מבוסס על המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, ועמדותיו האידיאולוגיות אינן מוצקות. מאחר שהוא הדינמו של הכלכלה הישראלית, גישתו החברתית-כלכלית של עמיר פרץ מפחידה אותו – והוא מעדיף את תחושת היציבות שמעניק לו אריאל שרון. עם זאת, קולות הערבים והשמאל היהודי הקיצוני עשויים להחזיר דווקא את מפלגת העבודה לשלטון.
ניתוח הכוחות הציבוריים שאפשרו את העברתה של תוכנית ההתנתקות, יסייע לנו להבין את המבנה החברתי-אלקטורלי שיכריע את הבחירות הבאות. גם עמיר פרץ, היו"ר הטרי של מפלגת העבודה, לא יוכל להתעלם מעובדות החיים הפוליטיים בישראל. תוכנית ההתנתקות, שחלק אחד ומרכזי שלה התבצע בקיץ האחרון, הפכה למגדיר הזהות של המרכז הפוליטי בישראל. אריק שרון מזוהה עם התוכנית הזאת, ולכן המרכז האלקטורלי בציבור הישראלי מזדהה איתו. שרון הצליח להפוך ימנים לפשרנים – ושמאלנים, לנצים ביטחוניים.
במפת התודעה הזאת של הציבור הישראלי, שאותה קוראים ובמידה רבה גם מעצבים אנשיו של שרון, אין מקום לשיקולים מוסריים - לא מימין ולא משמאל. ניתן לקבוע בצער רב שאפילו לשיקולים אסטרטגיים-ביטחוניים, המצריכים מעט חשיבה, אין יכולת לשקוע בתודעת הציבור הישראלי של שנת 2005.
מיהו המרכז הפוליטי הזה, שמשפיע היום יותר מכל גורם אחר על הפוליטיקה הישראלית? זוהי שכבת המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, שהתרחבה והתעבתה מאוד בעשור האחרון - ובייחוד בשלוש השנים האחרונות. למרבה האירוניה, דווקא מדיניותו הכלכלית המצליחה של בנימין נתניהו, שהתנגד להתנתקות, הגדילה את השכבה הזאת.
יש הטוענים כי נתניהו פגע בחלשים, ובייחוד במקבלי קצבאות הילדים. במקבלי הקצבאות - כן; באשר לחלשים, קשה למדוד את השינוי. אבל בניגוד לתעמולה המופצת על-ידי שופרות תקשורת שונים, מצבם של בעלי העסקים הקטנים הוטב בשלוש השנים האחרונות, ובייחוד בשנתיים האחרונות - ושכבת המעמד הבינוני-גבוה התעבתה. אילולא היה זה המצב, לא היתה מתקבלת צמיחה בשיעור של חמישה אחוזים.
שכבת האוכלוסייה הזאת מאמצת לעצמה לעתים מנטרות וסיסמאות של שלום, זכויות אדם ושמאלנות-לייט, אבל המלל הזה הוא כמו דיאודורנט ואפטר-שייב שמטרתו אחת – שהם יוכלו להתקבל בסלון כזה או אחר, או להשתתף ברב-שיח כזה או אחר על ספרו האחרון של יורם פרי.
פיגוע התאבדות בחיפה, מרס 2003. עבור המעמד הבינוני, מלחמת הטרור היתה מטרד מנטלי, בגלל "התמונות האיומות" והכותרות בעיתונים. צילום: איי-פי |
בגדול, אנשי השכבה לא חוו את מלחמת הטרור כפי שחוו אותה השכבות הנמוכות בחברה, אלה שנוסעים באוטובוסים, או הקבוצה האידיאולוגית של מתיישבי יש"ע. עבור המעמד הבינוני, מלחמת הטרור היתה מטרד מנטלי, בגלל "התמונות האיומות" והכותרות בעיתונים. היא היתה מטרד עסקי, וחבריה לא רצו לראות את הילדים שלהם שמשרתים בצבא נמצאים באזורי חיכוך (עזה, יהודה ושומרון וכו'). החשיבה שלהם היא כל-כך עכשווית ושטוחה, עד שהעובדה שאותו בן ייכנס מיידית לאזור חיכוך חדש, רק בקו אחורי יותר, אינה נקלטת במוחם.
ראש הממשלה שרון מסמל בעיני שכבת המעמד הבינוני והבינוני-גבוה את הערך החשוב ביותר: יציבות. הכול מסביב נראה כל-כך נזיל ובלתי-יציב - גם בזירה הפוליטית הפנימית וגם בזירה הפלסטינית-כלל ערבית - ואריק שרון משמר תחושה שהוא אי של יציבות. למעשה, כאשר עמיר פרץ מתפרץ לזירה הפנימית עם סכין נוטפת-דם, ומאיים להפר את הסדר הקיים, הוא עתיד לגלות תוך זמן קצר שאותה "שכבת התנתקות" מרגישה מאוימת - והיא תחפש לה מקלט אלקטורלי לחסות בו.
דומה שלקראת הבחירות הבאות אנחנו עתידים לראות תופעה חדשה בעוצמתה: ציבור הבוחרים הגדול שנמצא במרכז המפה הפוליטית ישנה את סדר העדיפויות שלו: השיקול השבטי-הזהותי-המותגי יֵרד מאוד, ואילו השיקול הפרגמטי-התועלתני-הכלכלי - במובנו הצר מאוד - יעלה לראש סדר העדיפויות האלקטורלי.
אפשר לומר בביטחון, שאם בעבר הצביעו רבים במרכז הפוליטי למפלגות השמאל, כמו העבודה או "יחד"/מרצ, מתוך הזדהות עם הדגל ומתוך הנחה שאין להצבעתם כל השלכה על מצבם הכלכלי האישי – הרי שבבחירות הקרובות יְאַבּד המניע הזה הרבה מעוצמתו, והשיקול האישי התועלתני יגבר.
עד היה, השיקול התועלתני היה מזוהה בדרך כלל עם דפוסי ההצבעה של החרדים, שידעו כי המסגרת המפלגתית עשויה להשפיע גם על מצבם הכלכלי הישיר. עכשיו, בעקבות כניסתו רבת-העוצמה של מנהיג - שמהרבה בחינות אפשר להגדירו כניאו-קומוניסט - נראה שנוכחותו מעוררת חרדות במרכז הפוליטי - ובייחוד בתחום הכלכלי.
צריך לזכור שאותה "שכבת התנתקות" מונה כמה עשרות אחוזים בחברה הישראלית (אך הרבה פחות מ-50 אחוז), שהיא הדינמו של הכלכלה הישראלית הצומחת – וכי היא הנושאת על גבה את כל הבירוקרטיות הציבוריות והממשלתיות, כמו גם חלקים נכבדים בחברה. נוסף לכול, היא גם מסבסדת את הילודה הגבוהה ואת ההשקעות המוניציפליות במגזר הערבי. בעידן נתניהו נעשו בני המעמד הבינוני מודעים מאוד למצבם ולכוחם, והם לא יתנדבו לשאת בעול גדול יותר, שהוא תולדה של תכניות חברתיות גרנדיוזיות.
אילו נשאר אריאל שרון בליכוד ונתניהו היה מנצח אותו ומוביל את הליכוד לבחירות, ייתכן שהדבר היה משנה במידת-מה את האיזון הקיים במרכז בין השיקול התועלתני האישי לבין שיקולי הזהות והדגל. אריאל שרון מגלם את דמות "האיש החזק", שבצלו נעלמים השיקולים הביטחוניים והמדיניים הרציונליים, ואזרחים רבים מוכנים ללכת כעיוורים אחר "הרועה". הנהגתו של נתניהו אינה משרה אותו סוג של ביטחון, ולכן יש לשער כי בהנהגתו היה נוצר-מחדש מתח של קיטוב בין המחנות הפוליטיים בישראל. אותה "שכבת התנתקות" היתה מתבקעת - וחבריה היו הופכים לפתע ל"ימנים" ו"שמאלנים".
חלק מהמנתחים הפוליטיים סבורים כי החשש להפסיד את הקרב על הליכוד הוא בדיוק הסיבה שבגללה פרש שרון מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה". וכך, במקום מרכז פוליטי מאוחד בהנהגת שרון, במסגרת הליכוד, קיבלנו מפה פוליטית מפוצלת: הליכוד מזוהה יותר כמפלגת ימין מאשר כמרכז-ימין; מימינו ימין מפוצל לחלוטין בין שלוש מפלגות – האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו והמפד"ל; מפלגתו של שרון השתלטה על המרכז; מפלגת העבודה, שנתפסה לפחות מבחינה כלכלית כמפלגת מרכז, אם לא ממש ימין ליברלי, הפכה למפלגת שמאל סוציאליסטית מובהקת - ומשמאלה יחד/מרצ, שאיבדה את סיבת קיומה.
תופעה אחרת שעשויה להתלוות למפלגת העבודה בדמותה החדשה בהנהגת פרץ היא, שמצביעי שמאל קיצוני רבים בציבור היהודי ישקלו הפעם להצביע בעבורה, במקום חד"ש או עזמי בשארה; ומנגד, היא גם תמשוך הרבה יותר קולות בקרב ערביי ישראל, שחלקם עשוי להעדיף הפעם הצבעה לפרץ מאשר למפלגות הלאומניות והאיסלאמו-פשיסטיות שצמחו בחברה הערבית המקומית.
מפה פוליטית מפוצלת זו יכולה להחזיר את מפלגת העבודה לשלטון ולהפוך את עמיר פרץ לראש הממשלה, בעזרת אריאל שרון - גם אם העבודה תקבל פחות מנדטים מהליכוד בהנהגת נתניהו.
