אריאל שרון אינו מנהיג נועז אלא פשוט נער שליח של הבית הלבן. לממשל בוש יש מחויבות כלפי העולם הערבי, והוא לוחץ בברוטליות על שרון. תוצאת הלחץ הזה היא עזיבת הליכוד, הקמת "קדימה" והבטחה לפירוק ישובים. יישום "מפת הדרכים" יגרום להתנגשויות סוערות עם הימין הלאומני-דתי - אבל אם שרון יצליח לגבש קואליציית שמאל רחבה, אפשר יהיה להניע את התהליך הזה.
הקמתה של מפלגת "קדימה" אינה מפץ גדול או קטן. המפץ ועוצמתו תלויים רק בגורם אחד, והוא מבנה הקואליציה אחרי בחירות 2006. נכון שהחלטתו של שרון מקדמת לכאורה את סיכויי הקואליציה של "מפת הדרכים", אבל מכאן ועד קשירת הכתר "מנהיגות נועזת", המרחק הוא כבין ירושלים לקאנוסה כלומר לוושינגטון.
בדרך להקמת הקואליציה הבאה אנחנו חייבים להבין כיצד פורקה הקואליציה הנוכחית, וזאת נוכל לעשות רק אם נחרוג מן הכותרות וסיפורי הצבע על האיש הגדול ודמוי-הבולדוזר, זה ש"נמאס" לו מהליכוד ועלבונותיו, ומשאר סממנים חיצוניים של תיאורי גירושין. האמת היא ששום קשקוש או כשכוש של יושב ספסלים אחוריים בליכוד, ואפילו הוא נתניהו, אינו הסיבה ולוּ הזעירה ביותר להחלטת הפרישה של שרון.
בצדק טוענים פרשנים ש"רצונו" של שרון להמשיך בתהליך המדיני היה המניע, אבל רצונו אינו כבודו אלא יכולתו לממש את מחויבותו מזה זמן רב לבית הלבן. בנושא הזה הוא כשל, והקמת המפלגה החדשה היתה האפשרות היחידה שעמדה בפניו. הישארות בליכוד בצד גוש ימני-דתי חוסם פירושה, בעיניים אמריקניות, המשך גרירת הרגליים בתהליך המדיני, שעשוי להתפוצץ מחר באינתיפאדה חדשה. מבחינה אמריקנית, מדובר בממשלה ישראלית בגיבוי הבית הלבן, כאשר חיילי צה"ל המצוידים בנשק אמריקני הורגים ערבים. שום שותף לניהול המדיניות האמריקנית כיום אינו יכול להרשות זאת לעצמו.
שבוע לפני "החלטתו" של שרון ביקרה כאן גברת הברזל השחורה של הבית הלבן. היא הגיעה לאחר שדיווחי המעורבים האמריקנים, מימי הגנרל וורד ועד הבנקאי וולפנזון, האשימו את שרון ואת מופז באורח ישיר, אישי ובוטה בטרפוד המהלך. רייס עצרה בחדות ברוטלית את גרירת הרגליים הישראלית בעניין מעבר רפיח והקשר בין עזה לגדה. נוסף לכך, היא הבהירה לשרון שידידו הגדול בבית הלבן אינו מוכן להמשיך בקצב הזה גם בהתקדמות לקראת "מפת הדרכים" (ולדברי קולגות אמריקנים, היא לא נמנעה מלהזכיר את מועד הבחירות ב-2006). שרון נכנע מיד בעניין רפיח והמעבר מעזה לגדה, וכופף את מופז שהתנגד. אגב, הוא התנגד גם לפני חודשיים - לחימוש כוחות הביטחון של הרשות - ונכנע.
קונדוליסה רייס. גברת הברזל |
לאחר ביקורה של קונדוליסה הבין שרון שכבר אי-אפשר לבזבז זמן, המתין כמה ימים - ונענה לפקודתה. ניצחונו של פרץ היה תירוץ מתאים. כל מי שיש לו חברים מדרג בינוני ומטה בוושינגטון, ואשר שמע על התנהלותה של רייס בישראל, לא הופתע. כל מי שמכיר את עוצמת המחויבות של בוש כלפי מדינות ערב ללוח זמנים (שהשתבש) - בכל הנוגע למצב בעיראק ולנסיגה ישראלית נוספת - ידע ששרון מועד ללחץ הברוטלי הזה.
כאשר מדיניות ארצות-הברית בעיראק תלויה על בלימה, ואירופה (למעט לונדון) והעולם השלישי ממתינים לכישלונה – הרי שכל תנודה נגדית בעולם הערבי עשויה להטביע את בוש אנד קומפני עמוק יותר בביצת הכישלון הגדול ביותר מאז וייטנאם. זו הפעם, הציבור האמריקני אינו מתמהמה בתגובתו; האש הזאת עשויה לפרוץ עוד לפני בחירות אמצע הקדנציה - ולהיגרר ממש עד הבחירות לנשיאות.
בוש אינו יכול להיבחר לקדנציה שלישית, אבל המפלגה הרפובליקנית רוצה לחיות - והפתרון הוא הישג במזרח התיכון. שרון הפנים את זה לכדי ביצוע אחרי ביקור קונדוליסה; ואכן, כבר ביומו הראשון כראש מפלגתו החדשה, הוא הבטיח כי "חלק מהישובים לא יוכלו להישאר שם". האמירה הזאת חשובה בעיני מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ, המדינות בצפון אפריקה - ואפילו הממשלה החדשה בעיראק, משום שהיא בבחינת הוכחה לאיסלאם הפונדמנטליסטי, מאיראן ועד אל-קעידה, שרק בדרכו שלו, ובסיוע ארצות-הברית, תצא ישראל מן השטחים ותוקם מדינה פלסטינית.
במדיניות המנופים המסובכת, שעליה נשענת וושינגטון תוך כדי לחימה בעיראק, באפגניסטן ובטרור האיסלאמי הבינלאומי, זהו קלף משמעותי - ושרון הוא בסך הכל הנער השליח. אם יביא סחורה – יקבל גיבוי (כולל מענק ההינתקות, שהוא זקוק לו לקראת הבחירות); אם לא יביא – יחטוף כל מה שהבין מפגישתו עם רייס ומאיומים שהוא מקבל בצינורות בלתי-רשמיים.
עד עכשיו היו אלה איתותים רחוקים, כמו סילוק משלחת חיל-האוויר מתכנון מטוס הקרב החדש; הדחת מנכ"ל משרד הביטחון; טיפול דקדקני בהחזר חלפים; תביעה דרקונית לחקיקה בעניין הייצוא הביטחוני; התעלמות מתא"ל קותי מור, ראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק, ועוד תעלולים דומים. בקיצור, כולם מדברים על לחץ אמריקני - אבל שרון, שרואה משם דברים שלא רואים מכאן, מרגיש אותו טוב מכולם והולך לבחירות, כמוצא הכרחי.
אמנם הכותרת של שרון לקראת הבחירות היא "מימוש מפת הדרכים" ושאר ביטויים מכובסים, שבצדם מחוות לצורך הרגעת הימין - אבל מהותן של הבחירות הבאות, אם יצליח שרון להקים קואליציית שמאל, היא התנגשות חזיתית עם הימין הלאומני-דתי; התנגשות שמחזות ההינתקות ייראו לעומתה כאופרטות וינאיות.
כאן לא מדובר רק בהורדת מאחזים בלתי-חוקיים, אלא גם בפינוי אלון מורה ובנותיה, עופרה ובית אל ושאר התנחלויות שמעבר לגושים. גם אין מדובר כאן בנוער הגבעות; אלה האחרונים דווקא משמשים היטב את התהליך המדיני, כיון שפעילות נוער אלימה מקדמת את גיבוש כלל האוכלוסייה כנגד כל הימין המתנחל כולו. את הנוער הזה ניתן לאלף בכמה סטירות הגונות, תוך מעצר-מנע של כאלף נער ונערה.
הבעיה היא ממשיכי הדרך של ותיקי "גוש אמונים", אלה שהאש בוערת בקרבם אך הם אינם מצוידים במנגנוני הבקרה של שכבת העסקנים הוותיקה – ומוכנים לבצע כל תעלול כדי להבעיר את האזור, עד כדי שימוש באופציית שמשון. מבחינה זו, רק הקמת קואליציה יציבה תאפשר מהלכים הכרחיים. מאחר שמדובר בתהליך של כמה שנים, הרי ששרון, אשר הפנים את הדרישה האמריקנית, הוא נכס של ממש בראשית התהליך.
הכל תלוי כמובן ביחסי-הגומלין בין כוחות הביטחון לפלסטינים, תחת הכותרת "תהליך מדיני". זהו שם קוד ליכולת לחיות ברגיעה יחסית, תוך כדי חיתוך פרוסות שטח ומתן הקלות לפלסטינים - אם בשיחות על הסדר קבע ואם בשיחות על הסדרי-ביניים. מה שיקבע אם אכן תהיה רגיעה הוא קצב החיתוך מול התקווה הפלסטינית להמשך, תוך כדי שיפור המצב הכלכלי, הקלת הלחץ הצבאי - ובעיקר התפתחות סממני זהות ולאומיות.
כאן תלויים כולנו, כולל שרון, ביכולתו לשלוט במופז ולמנוע פרובוקציות ימין ("תנופות התנחלות" שהתחוללו בשטח), וביכולתה של החברה הפלסטינית להתגבר על השוליים המטורפים שלה. החמאס או הג'יהאד האיסלאמי או כסף איסלאמי קיצוני, שיממן ראש כנופיה מקומית, עלולים להחליט - בצדק או שלא בצדק - שהקצב שבו נעה ישראל הוא איטי מדי ומחייב זירוז, כלומר פיגוע. במקרה זה, שרון - או כל מי שיעמוד בראשות הממשלה – זקוק לקואליציה שתוכל לגבות אותו, לא רק בתגובה אלא גם בספיגה. רק אם יהיו לשרון, או לכל מועמד אחר, למעלה מ-60 מנדטים יהודיים להמשך התהליך, העסק יזוז. ואם לא, עתיד המפץ הגדול להסתיים בנפיחה קטנה.
