להשמיד את "הבולשביזם היהודי"

איאן קרשו מקדיש את הכרך השני בביוגרפיה של היטלר לתיאור השנים 1936-1945.

היטלר עלה לכס הקנצלר ב-1933 - וב-7 במרס 1936 הוא מצהיר בנאומו ברייכסטג: "לאחר שלוש שנים אפשר לומר שהסתיים המאבק למען זכויות שוות לגרמנים" (עמ' 31). באותה עת חצה הצבא הגרמני את הגבול אל חבל הריין המפורז, כבש אותו ובכך הפר את ההסכם עם  בריטניה וצרפת. לאור חולשתן הברורה, יכול היה היטלר להתעלם מהסכמי ורסאי ולשעוט לכיבושיו; לא היה קץ לגאווה הגרמנית ולרצון בנקמה על ההשפלה של 1918.

ניתוח דמותו של היטלר מבוסס על מידע נרחב ועל כתובים ויומנים של מלוויו בהנהגה הנאצית, בעיקר שר התעמולה גבלס וגנרלים אחרים.

אין ספק שהיטלר היה בר-מזל: הוא ניצל מכל ניסיונות ההתנקשות בחייו.

ב-1938, למשל, הטמין פועל גרמני חומר-נפץ בעמוד שלידו נהג היטלר לנאום מדי שנה בשנה – אבל  היטלר עזב את המרתף 10 דקות לפני הפיצוץ. מזלו שיחק לו גם כאשר קולונל פון שטאופנברג הצליח להפעיל פצצה במפקדה שלו, ביולי 1944, והוא יצא כמעט ללא פגע.

בהזדמנות אחרת תכננו קצינים בארמייה B לאסור אותו בעת ביקור, אבל ברגע האחרון הוא שינה את התוכנית (עמ' 561).  גם כשהגנרלים ארגנו מחתרת רחבה לסילוקו,  תמיד נרתע מישהו ברגע האחרון. מפליא איך פסיכופת כזה משתלט על 70 מיליון גרמנים, אבל העניין תמוה שבעתיים בכל הנוגע למפקדי הצבא הגרמני: הרי הם ראו שהוא מטורף, הכופה עליהם אסונות צבאיים, מתוך אמונה שהצבא יכול לנצח בו-זמנית במזרח ובמערב.

בכל פעם שהם נפלו ברוחם, הוא כינס אותם לנאוּם מוטיבציה, שבו הפליג בהזיות צבאיות ואזרחיות, ברוח "אם רק נאמין - ננצח", וכבש אותם מחדש. הקשקוש הזה, המלווה את כל המנהיגים הפשיסטיים בהיסטוריה, חזר כנגד כל כישלון: הוא יכבוש את רוסיה; ישמיד את "הבולשביזם היהודי"; יבנה אוטוסטרדת-על למאגרי הנפט בקווקז, ייַשב לאורכה 15 מיליון גרמנים, והסלבים יהיו עבדים לגרמנים.

הנימוקים האסטרטגיים שלו הם אבסורדיים לחלוטין. לדעתו, צריך להשמיד את הבולשביזם היהודי משני טעמים:

·                     "אנחנו חיים בעולם של משמידים ומושמדים". "... אבל, אם יתברר שהעם הגרמני חלש, כי אז אין הוא ראוי אלא להכחדה בידי עם חזק ממנו, ואי-אפשר לרחוש לו אהדה" (עמ' 479). אם לא נשמיד את הסלבים, הם ישמידו אותנו - ביוזמת היהודים, כמובן.

·                     לאחר שהוא יכה את הבולשביזם, האנגלים יבואו למו"מ לשלום בתנאים שלו.

בריטניה היתה התסביך האסטרטגי של היטלר, ומוחו הקודח ניבא לו תמיד שהקואליציה של אנגליה ואמריקה עם רוסיה סופה להתפורר. הכסיל האסטרטגי הזה הביא לאסונות, כמו השמדה של למעלה מרבע מיליון חיילים בשל איסורו על הנסיגה מסטלינגרד, והכריז מלחמה על ארצות-הברית, כי הוא הבטיח לקיסר היפני שיעשה זאת. אחרי כל מפָּלה צפויה-מראש, הוא נבח על מפקדי הצבא הבכירים: יודל, הלדר, מנשטיין, רונדשטאט, בוש, קיטל, רומל - כולם בוגדי-בגד. 

רדיפת היהודים היתה האובססיה המרכזית שלו: אחרי מפלת סטלינגרד הוא הסביר לגנרלים שלמערב יש יתרון על גרמניה. ומהו? שימו לב: היהודים תומכים במערב. "לכן, עלינו לחסל את היהודים לא רק בשטח הרייך אלא באירופה כולה". עד אז הוא כבר הרג מאות אלפי יהודים ברחבי ברית-המועצות והסכים לתביעתו של גבלס לגרש את כל היהודים מברלין. גם בצוואה שהכתיב בימיו האחרונים הוא ציווה על המלחמה נגד היהודים:

"... בטבע החיים תמיד פועלים נגד הטפילים; בקיומם של עמים לא כך המצב. מכאן נובעת סכנתם של היהודים.... לפיכך אין שום ברירה לעמים אלא להכחיד את היהודים" ... "היהודים ינקטו כל אמצעי להגן על עצמם מפני תהליך ההשמדה ההדרגתי. המלחמה היא אחת השיטות. היהודים גרמו למלחמה, אבל בכך המיטו על עצמם את חורבנם ... זו שליחותנו ההיסטורית ... יהדות העולם סבורה שהיא עומדת על סף ניצחון עולמי. הוא לא יבוא, במקומו תבוא נפילה עולמית. העמים שהכירו בכך ראשונים ונלחמו ביהודים ישובו ויתפסו את השלטון בעולם..." (עמ' 504).

בטירוף הזה הוא הדביק את הצמרת הנאצית. ב-1943 התרבו המפלות הצבאיות,  אך המלחמה נגד היהודים נמשכה במלוא עוזה. ביוני 43' קיבל הימלר אישור להשלים את פינוי יהודי פולין. בסתיו של אותה שנה הסתיים "מבצע ריינהרדט": מיליון וחצי יהודים נרצחו במחנות ההשמדה. הנהגת הס"ס תבעה להרחיב את הפיתרון הסופי לדנמרק, לאיטליה, לרומניה ועוד. באוקטובר 43' נאם היינריך הימלר, הרייכספירר, בפני ראשי הס"ס על השמדת היהודים: "דף מפואר בתולדותינו, שלא נכתב ולא יוכל להיכתב. כי אנחנו יודעים כמה היינו מקשים על עצמנו אילו, חוץ מההפצצות והמצוקות של המלחמה, עדיין היו לנו יהודים שהיו פועלים בסתר בתור חבלנים ועושי צרות ... והיינו מגיעים עכשיו לשלב של      17-1916 כשהיהודים היו חלק מגופו של העם הגרמני" (עמ' 517).

אל יתרשם הקורא מדברים אלה שרובו של הספר עוסק בעניין היהודי, אבל אני מתרכז בכך, כי האובססיה הזאת היא עדות לנפש המעוותת של היטלר ומקורביו הנאצים ושל העם הגרמני שתמך בהם. כשאדם כזה מנהל אומה שלמה, הן במלחמה והן בתחומים האזרחיים והחברתיים, החורבן מוכתב מראש. 

קיבועי השכל שלו השתקפו בכל המישורים: בימים הכי קשים הוא סירב להצעה שהנשים יצטרפו לשוק העבודה; כאשר חיל האוויר הבריטי כתש את אדמת גרמניה בהפצצות כבדות, הוא שאג שיביא בקרוב נשק חדש "לנקמה בחוליגנים הפושעים שמפציצים את ערי גרמניה"; הוא גירש את בכירי המדענים הגרמנים (ואלה פיתחו לאחר מכן את הנשק הגרעיני בארצות-הברית); הוא הכתיב את שיעבוד המערכת המשפטית למנהיג - ואין כמעט תחום שלא הרס בגחמותיו. נוסף לכך, הוא מעולם לא ביקר באף אחת מהערים שחילות-האוויר האנגלו-אמריקניים הפגיזו מן האוויר.

טירופו גבר בימיו האחרונים בבונקר המבוצר. הטנקים הרוסיים כבר ניצבו בשערי ברלין, אך הוא תִכנן מכת מחץ נגד הצבא הסובייטי - "ואז תתחזק התקווה אצל האנגלים והאמריקאים  שאולי יוכלו לעמוד נגד הסכנה (הקומוניזם) הזאת יחד עם גרמניה. והאיש היחיד לכך הוא אני" (עמ' 679). ברגעים כאלה נהג גבלס לעודד אותו באזכור ניצחונותיו של פרידריך הגדול, שהיטלר היה (לדעתו) הכפיל ההיסטורי שלו.

בגלל כישלונו של גרינג, מפקד הלופטוופה (חיל-האוויר), למנוע את ההפצצות על ערי גרמניה, הכריז היטלר שהוא בוגד ומינה את גריים למפקד במקומו. אין לו כבר כלום, והוא מפטר וממנה גנרלים. היינריך הימלר, ראש הס"ס, ניסה להידבר עם בעלות-הברית (בתיווכו של פולקה ברנדוט השבדי, המוכר לנו מפעולות ההצלה בהונגריה) ונדחה, כמובן. כשנודעו הדברים להיטלר, הוא הוציא להורג גנרל שהיה בבונקר ונחשד במגע עם הימלר.

באחד הימים האחרונים בבונקר הוא הכתיב את צוואתו הפוליטית. הרעיון המרכזי הוא אחריותה של היהדות הבינלאומית למוות, לסבל ולחורבן במלחמה: "לא נכון הדבר שאני או מישהו אחר בגרמניה רצה במלחמה. השתוקקו אליה וחוללו אותה רק המדינאים הבינלאומיים, שהיו ממוצא יהודי, או פעלו למען אינטרסים יהודיים ..." (עמ' 688)

שש השנים האחרונות "היו הביטוי האמיץ והמפואר ביותר לרצון הקיום של האומה" (שם). בקטע הבא הוא מרכיב ממשלה: מפטר את גרינג והימלר, ממנה את האדמירל דניץ לראש המדינה ושרים אחרים למשרדים השונים. ובסופו של דבר -  "אני מטיל על מנהיגי האומה ועל נתיניהם את החובה לקיים בקפדנות את חוקי הגזע ולהיאבק בלי רחמים במרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית".

לאחר הכתבת הצוואה הוא עוד ניסה לבדוק אם התקפת-הנגד של הגנרל וונק מצליחה. זה היה הניסיון הפיקודי האחרון לפני שפרש להתאבד.