גבול הקולות של השמאל

פרישתו של אריאל שרון מהליכוד לא היתה הביטוי הדרמטי היחיד לתהפוכה שפקדה לאחרונה את הזירה הפוליטית של ישראל. באותה דרגה עמדה עצם היכולת שלו לפסוח על שתי הסעיפים, להחזיק בחופש תמרון נרחב בין הסיכויים המשובחים להמשיך ולהנהיג את המפלגה שבראשה הגיע אל ראש הפירמידה ובין הפנייה לדרך חדשה.

שום ראש ממשלה מכהן בישראל לא נקלע עד כה למצב הייחודי ששרון היה נתון בו במחצית נובמבר 2005. למעט משה שרת שסיים את כהונתו היחידה בראשות הממשלה (ב-1955) בלי לעמוד בראש מפלגתו בבחירות שלאחר מכן ויצחק רבין שוויתר (ב-1977) על מועמדות שכבר זכה בה, כל קודמיו של שרון ניסו לשוב ולזכות בבכורה מתוך ביתם הפוליטי. איש מהם לא העלה על דעתו לבנות בית חדש, קל וחומר במרחק פחות מ-4 חודשים מהבחירות. יתרה מזאת, במבט לאחור נראה שאף אחד מהם לא היה יכול להרשות לעצמו להתלבט בגלוי אם לבנות בית חדש ולשמור תוך כדי כך על הפוטנציאל להנהיג את הבית הקיים.

יש כמה סיבות לחוסר התקדים של הסיטואציה הנוכחית – ולא זה המקום לדון בכולן – אבל אחת מהן ברורה בעליל. טבע הבית, כבית, השתנה. יחידותיה של המערכת הפוליטית הישראלית, המפלגות, הגדילו את רפיפותן, את נזילותן ואת אי-הרלבנטיות שלהן. אם ביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה לפני קרוב ל-3 שנים נועד לחזק אותן – כפי שטענו חסידי הביטול – ברור שהיעד הזה לא הושג. בינתיים, אין ספק ששום מפלגה אינה איתנה יותר, דמוקרטית יותר, איכותית יותר מכפי שהייתה בין מאי 1996 למארס 2003, בתקופה שבה הטלנו שני פתקים לקלפי. הפיכתן של המלים "מרכז הליכוד" למותג קלוקל היא דוגמה אחת לציפיות שהופרכו. המפקד הבעייתי של מפלגת העבודה (שנדחק מן התודעה הציבורית ברעש מצהלות הניצחון של היושב-ראש החדש והתוסס) הוא דוגמה אחרת.

על הרקע הזה ניתנה לאריאל שרון האפשרות למתוח מאוד את החבל ביחסיו עם הליכוד. על הרקע הזה התחולל גם התקדים של עמיר פרץ: הבקעה אל תוך מפלגת העבודה מבחוץ וכיבוש הנהגתה. שתי התופעות האלה התרחשו במסגרת הנורמות הפרקטיות של המציאות הישראלית. שתיהן צמחו מתוך הצרכים והאילוצים של המציאות הזאת. ושתיהן יעמדו בקרוב למשפטם של הבוחרים, שישפיע גם על מה שיקרה להן – ולשני הפוליטיקאים הניצבים במרכזן – לאחר מכן. סביר להניח כי חלוקת המנדטים בכנסת ה-17 תמצא ביטוי לא רק בקביעת זהותו של ראש הממשלה הבא אלא גם בהאצתן של היערכויות פוליטיות חדשות, שונות מאלה שהכרנו בעשורים האחרונים.

החיזוי של החלוקה הזאת יזרים כסף טוב לכיסיהם של עורכי הסקרים ויתפוס כותרות רבות בעתיד הקרוב. אגב כך ישתלבו במלאכת הציור של התמונה גורמים חיצוניים ופעלולים פנימיים שאפשר יהיה לתלות בהם בדיעבד את כל הטעויות בדגימה ובשקלול. כפי שלא נדע לעולם כמה קולות נעו מצד לצד בעקבות נאום ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז ערב הבחירות לכנסת ה-10 (ב-1981) או בעקבות הפיגוע באוטובוס ליד יריחו ערב הבחירות לכנסת ה-12 (ב-1988) או בעקבות הוראתו של השופט חשין להפסיק שידור מסיבת עיתונאים של שרון ערב הבחירות לכנסת ה-16 (ב-2003), כך יימצאו בעוד כמה חודשים תירוצים מפוקפקים לכל סתירה בין משאלות הלב של המנתחים המלומדים ובין הנתונים בקלפיות.

ובכל זאת כדאי להזכיר כבר עכשיו את מספר הפלא 1,300,000. זה גבול הקולות שאותו לא חצה עד כה מה שקרוי "שמאל" – כל המפלגות שהיה ברור מראש כי ייכללו בגוש החוסם של מפלגת העבודה, אם זו תצליח להקים אותו – גם כאשר העומד בראשו נגס נתחים אלקטורליים נכבדים ממה שקרוי "מרכז". 

1,296,362 קולות ניתנו למפלגת העבודה, למרצ ולמפלגות הערביות בבחירות לכנסת ה-13 (ב-1992), 1,296,841 – בבחירות לכנסת ה-14 (ב-1996) ו-1,295,763 – בבחירות לכנסת ה-15 (ב-1999). פחות מכך לפני כן, וגם בבחירות לכנסת ה-16 (ב-2003), שבהן זכה הגוש האמור רק ב-959,278 קולות. בין לבין חלו שינויים מסוימים במספר הכולל של הבוחרים, וכתוצאה מכך הסתמנה מגמת האחוזים הבאה: 49.15% ב-1992, 42.5% ב-1996, 39.1% ב-1999 ו-30.5% ב-2003.

תמונת המנדטים והסידורים הקואליציוניים לא שיקפו במדויק את הנתונים האלה. היו קולות שהלכו לאיבוד, בעיקר של פלגים קטנים בשני האגפים שלא הגיעו לאחוז החסימה. היו הסכמי עודפים וחלוקות עודפים (ובמסגרתם, למשל, תרמה "עם אחד" למפד"ל את המנדט השישי שלה) והיו אפשרויות שונות למינוף ולתמרוּן על יסוד התפצלות המנדטים בתוך הגושים. כך קרה שב-1992 קיבל גוש "השמאל" 61 מנדטים ונקל היה ליצחק רבין להקים קואליציה עם ש"ס ובלי המפלגות הערביות. ב-1996 קיבל הגוש הזה 52 מנדטים ובנימין נתניהו, שנבחר במישרין לראשות הממשלה, לא התקשה להשאיר אותו באופוזיציה. ב-1999 תורגמה מכסת הקולות "הקבועה" ל-48 מנדטים, אבל הבחירה הישירה של אהוד ברק לראשות הממשלה אפשרה לו להקים קואליציה עם ש"ס, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז ושתי מפלגות דתיות (ואילו הבחירה הישירה של שרון לראשות הממשלה, בראשית 2001, לא מנעה משרון לגבש קואליציה לשנתיים חרף אי-השינוי בהרכב הפרלמנטרי). ב-2003 התבטאה הצניחה של "השמאל" בקלפי בירידה ל-37 מנדטים שאפשרו קואליציה ממשלתית בראשות שרון, ובלי מפלגת העבודה, עד לרגע ששרון החליט על ההתנתקות.

מצד אחר, גם כאשר כמעט 1,300,000 קולות אפשרו לעומד בראש מפלגת העבודה לכהן בתפקיד ראש הממשלה, לא הייתה ממשלה יציבה די הצורך למשוך את העגלה עד מיצוי כל תקופת הכהונה של הכנסת. אין לדעת, כמובן, מה היה קורה ב-1996 אלמלא הטרגדיה הנוראה של רצח רבין, אבל אי-אפשר להתעלם ממה שקרה בהקשר זה לממשלתו של אהוד ברק בכנסת ה-15. 56% מן הבוחרים אמנם הצביעו בעד ברק עצמו ולכאורה העניקו לו מומנטום רציני, אבל לא כזה שהספיק לו לנווט קואליציה בת-קיימא, במפה הפרלמנטרית שבה פעל, לאורך יותר משנה.

שאלה יפה היא אם עמיר פרץ יצליח להתייצב בעוד 3 חודשים בקירוב בראש גוש שיגייס קולות רבים יותר ממה שניתנו לגוש הזה כאשר עמרם מצנע היה המועמד לראשות הממשלה. שאלה אחרת היא כמה מנדטים תצבור מפלגת העבודה בהנהגתו של פרץ – בלי שום קשר לממדי הגוש – ואם המספר הזה יאפשר לו ליצור בסיס לקואליציה ממשלתית בראשותו. אבל אם פרץ לא ישבור את תקרת הזכוכית, 1,300,000 הקולות, שרבין, פרס וברק  לא יכלו לה, יש יסוד לשער שלא יוכל להרחיק לכת אפילו אם יגיע לראשות הממשלה.

ממילא יש יסוד לשער שהכנסת ה-18 תיבחר לפני נובמבר 2010, תוך שינויים מפליגים במפת הכוחות - ולאו דווקא בשיטת הבחירות הנוכחית.