לאחר התרסקות הברית ההיסטורית עם הליכוד, הגיעה השעה לכונן מחנה מאוחד של שומרי-מצוות - דתיים וחרדים כאחד - שיחרות על דגלו את הנושאים שהם משאת נפשו של הציבור הזה (החינוך התורני, הצביון היהודי של המדינה וארץ ישראל השלמה). איחוד כזה כרוך בקשיים לא-מעטים, אך הוא אפשרי – והפוטנציאל האלקטורלי שלו גדול מאוד.
בשנת 1996 שימשתי כיועץ אסטרטגי למגזר החרדי, במטה הבחירות של בנימין נתניהו. באותה מערכת בחירות סוערת הזמין יהלומן ידוע, המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, סקר שניסה לאמוד איזה כוח פוליטי יוליד האיחוד של כל המחנה הדתי תחת דגל אחד.
התוצאה המפתיעה, שצפתה כוח מאוחד בן 32 מנדטים, לא הצליחה לאגד את כל המחנה הדתי-חרדי סביב שולחן אחד, כי השאלה הנצחית והבלתי-פתירה - "מי בראש?" - דחקה את הרעיון לקרן-זווית, חרף ההבטחה המרשימה שהוא נשא בכנפיו. מאז הרביתי להרהר בסקר זה וסיפרתי עליו לרבים מראשי הסיעות הדתיות-חרדיות וחבריהם. אך הם הגיבו על כך במנוד ראש, כאומרים: תהיה ההצלחה גדולה ככל שתהיה, הסיכוי לשבת יחדיו הוא אפסי.
עד ש ... באה ממשלת ליכוד-שינוי, חבטה חבָטה עזה בפני החרדים וערערה את ביטחונם בליכוד ואת אמונם בכוחם הפוליטי. זמן קצר לאחר מכן הנחיתה ממשלת הליכוד מכה אנושה על הימין הדתי, כאשר אישרה וביצעה את ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. הברית ההיסטורית – ליכוד-דתיים, ובמידה פחותה ליכוד-חרדים - התרסקה.
התרסקות הבריתות - פנים רבות לה. הימין הדתי מתרחק מהנהגת הליכוד הנוכחית, אך הוא מוסיף לקוות כי שינוי פרסונלי יחַדש ואף יחזק את הברית.
התרסקות הברית ליכוד-חרדים חמורה פי כמה וכמה. מצב זה פותח למנהיגות החרדית פתח צר ומותנה אל היכלה של הברית ההיסטורית עם מפא"י.
מדוע אני מדגיש את המונח "מנהיגות"? כי המנהיגות החרדית, המתונה בנושאים המדיניים, פתוחה לחידוש הברית ההיסטורית עם מפלגת העבודה. בניגוד לדעת הקהל, מנהיגי העבודה זוכים לאמון גדול בקרב מנהיגי החרדים, ואישים כמו השר יצחק הרצוג ואחרים זוכים לאמון רב בכל חצרות החרדים.
יחד עם זאת, בעקבות התזוזות נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים לאיחוד המחנה הדתי-חרדי. הכול מודעים לקשיים הנובעים ממהלך כזה: החרדים לא יוכלו להצביע לסיעה המשבצת נשים ברשימת המועמדים שלה לכנסת. חלקים נכבדים מהחברה החרדית מתקשים להתחבר מבחינה אידיאולוגית עם החברה הדתית הלאומית. דגל התורה, תנועתו של הרב ש"ך זצ"ל, לא תצליח להעביר החלטה על חיבור כזה, בהשראת המסות הרבות שכתב מייסדה בגנות החיבור עם הדתיים הלאומיים. גם לדתיים אלה לא יהיה קל לבלוע שותפות עם מפלגות אנטי-ציוניות, שבניהן לא משרתים בצה"ל.
אך שתי הסכנות המרחפות על ציפור הנפש של הקהל הדתי-חרדי עשויות לחולל את הבלתי-ייאמן: הציבור החרדי, החרד מאוד לקיומם של החינוך התורני ועולם התורה, יעשה הכל כדי להגן על ציפור נפשו. גם אחיו, הדתי הלאומי, שנחשף בעקבות ההתנתקות למצבה העגום של ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה, יעשה הכל כדי להגן על ציפור הנפש שלו - ארץ ישראל השלמה.
ואכן, גם רואי השחורות מוכנים להמר על הסיכוי הנדיר לחולל את האיחוד הבלתי-אפשרי, שכותרתו "ברית שומרי-מצוות". בשנים הראשונות לאחר קום המדינה היה פער אינטרסים עצום בין מאבקי החרדים לשאיפות ההשתלבות של הדתיים הלאומיים - התבדלות מול השתלבות. אבל כיום האינטרסים כמעט תואמים: החרדים שואפים למעט השתלבות בעירבון מוגבל, ואילו הדתיים הלאומיים שואפים ללא-מעט התבדלות במרחב הקיים. אי שם, באמצע הדרך, נפגשות השאיפות; מעליהן, על ראש התורן, מתנוססות היום כמעט אותן מטרות.
בעידן שבו החקיקה הדתית נבלמה לחלוטין, ומימושה עוּקר-מתוכן בהשראת האקטיביזם השיפוטי, נותרו על הדגל הדתי-חרדי אותם נושאים אמיתיים ועקרוניים, שיבטיחו את הקיום היהודי בארץ ישראל: חינוך יהודי, הפּרהֶסיה והשבת במדינת היהודים, גיור ומעמד הזרמים ביהדות - ועוד כמה נושאים שהם בבת עינם ומשאת נפשם של הדתיים ושל החרדים כאחד. הימין הדתי והשמאל הדתי מסתופפים בצלו של דגל אחד, בכל הנוגע לנושאים אלה.
הכנסת "כל הנערים" שומרי-המצוות תחת טלית אחת אפשרית בַמצב החדש, ולוּ במחיר של חופש דעה והצבעה בנושאים מדיניים - ובלבד שכל הנושאים שהם בגדר ציפור הנפש יִוָתרו על כנם, וצביונה היהודי של המדינה יישמר.
הדרך לשם ארוכה ורצופה מהמורות, אך להבדיל מהפוליטיקה הדתית והחרדית שנשענה על בריתות עתיקות-יומין ובטחה ביכולתה, הרי שדווקא החולשה החדשה של שני המחנות יכולה להוליד את בשורת המחנה המלוכד תחת דגל "ברית שומרי-מצוות" ולייצב אותו בלב המפה הפוליטית, משולב אך נבדל - משפיע, קובע ואולי מנווט את הנושאים האמיתיים, שהם משאת נפשו.
תקוות האיחוד - כוחה גדול להשיב המוני דתיים וחרדיים הביתה, מפרוזדורי מצודת זאב וממבואות מפלגות הימין שהיו להם לבית ארעי.
