הצלחתן של המפלגות הערביות בבחירות הקרבות תלויה ביכולתן להתאחד - עקב העלאת אחוז החסימה - וגם בנכונותם של ערביי ישראל להשתתף בבחירות (אף כי רבים נוטים להחרימן). למפלגות אלה קם "מתחרה" בדמותו של עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה. יש להניח שרבים מערביי ישראל יצביעו עבורו, מאחר שהוא מנהיג חברתי, שאינו מתגאה בעברו הביטחוני, והמצע שלו עוסק בבעיות האמיתיות שמציקות למגזר הערבי – עוני ואבטלה.
התנועות הפוליטיות הערביות החלו להתארגן לקראת הבחירות הכלליות. מרווח התמרון הוא קצר עד מאוד, ועליהן לקבוע מי מתאחד עם מי ומי מתמודד לבד - ולהרכיב רשימת מועמדים, משימה קשה לכל הדעות.
מערכת הבחירות שבפתח תהיה שונה ממערכות בחירות אחרות שידע המגזר הערבי בישראל:
· העלאת אחוז החסימה היא פגיעה אנושה בסיכויי המפלגות הערביות להצליח בבחירות.
· תרבות החרמת הבחירות מגיעה לשיאים חדשים - קבוצות שונות, שכוחן רב להן בקרב הפלסטינים תושבי ישראל, קוראות להחרמת הבחירות ממניעים אידיאולוגיים.
בהקשר זה נזכיר את התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראיד סלאח, את תנועת "בני הכפר" ומספר גדול של אינטלקטואלים ערבים, אשר רואים בחברי-הכנסת הערבים עלה תאנה של הממסד הישראלי, המשווק אותם כהוכחה לכך שישראל היא מדינה דמוקרטית.
ערבים אחרים מתייחסים אל חברי-הכנסת הללו כאל "נוכחים נפקדים", שכן השפעתם על החקיקה בכנסת שואפת לאפס. אין זה משום שהם לא משתדלים ומנסים להפוך עולמות, אלא משום שהרכב הכנסת הנוכחית איננו מאפשר להם מרחב פעולה. האזרח הערבי הממוצע יודע כי הם אינם מסוגלים לעזור לו, עם כל הרצון הטוב.
אלמנט שלישי וחשוב במערכת הבחירות הקרובה הוא עמיר פרץ, יושב-הראש הנבחר של מפלגת העבודה. אין לי ספק שמפלגת העבודה בראשותו של פרץ תזכה במספר קולות לא-מבוטל במגזר הערבי. נשאלת השאלה - למה? אם נרענן את זיכרוננו, בבחירות 1996 קיבל שמעון פרס מספר גדול של קולות מהערבים בישראל, למרות שנתן את ההוראה לבצע את טבח כפר קנא בלבנון. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו בבחירות 1999, זכה כמעט ב-98 אחוז מקולות הערבים לראשות הממשלה - למרות עברו הביטחוני.
פרץ, לעומת זאת, איננו בעל עבר ביטחוני עשיר - ואינו מתגאה בעבר שכזה בפני הציבור בישראל. במגזר הערבי הוא נתפש כאחד משלנו. דבר נוסף שאפשר לזקוף לזכותו של פרץ הוא העובדה שהאיש מדבר עם הערבים בגובה העיניים, ואינו שחצן ומתנשא – וחשוב מכול, הוא פונה במסריו אל הבטן הרכה של הערבים בישראל: האבטלה והעוני.
לשכת הסטטיסטיקה המרכזית פרסמה לאחרונה את רשימת הישובים מוכי-האבטלה; עשרים המקומות הראשונים ברשימה שמורים לערבים. יותר מ-50 אחוז מהערבים בישראל חיים - לפי הנתונים הישראליים הרשמיים - מתחת לקו העוני. ואז מגיח משום מקום האיש עם השפם, פרץ שמו, ומנסה לשדר למובטלים ולעניים הערבים שיש להם סיכויים טובים לחיים מכובדים.
ניתן לקבוע בוודאות שהיחסים המעורערים בין האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל לבין מפלגת העבודה, שהם פועל יוצא מרציחתם של 13 צעירים ערבים באוקטובר השחור, ניתנים לשיקום – ושוב, על-ידי עמיר פרץ, שלא היה מעורב (לא במישרין ולא בעקיפין) במאורעות הקשים שיצרו את השבר הגדול בין הערבים לבין ממשלת העבודה בראשות אהוד ברק. אהוד הרס, עמיר ישקם ויבנה. ולא זו בלבד, בהופעתו הראשונה בטלוויזיה הכריז פרץ כי אם ייבחר לראשות הממשלה יפעל על מנת לצרף את המפלגות הערביות לממשלה. לא נגזים אם נאמר שזוהי הצהרה היסטורית, שכן הנצים בימין ובשמאל הציוני ינצלו אותה על מנת לנגח את האיש ברחוב היהודי-ישראלי.
ההכרזה הזאת, אני מניח, הכניסה את המפלגות הערביות למעין מצב של פאניקה. פרץ לא השאיר להם שום אפשרות לתקוף אותו במטרה לשכנע את המצביעים הפוטנציאלים שלא להצביע עבורו: בנושאי העוני והאבטלה, פרץ מספק את הכוח ואת התקווה; בענייני שלום וביטחון, הוא ממוקם באגף השמאלי של מפלגת העבודה - ומעבר לכך, מדובר באיש שצמח מלמטה, עמל קשות והצליח להשתלט באופן דמוקרטי על המפלגה השנייה בגודלה בישראל.
יחד עם זאת, על-פי הסקרים האחרונים ניתן להסיק כי המפלגות הערביות ישמרו על כוחן בבחירות הקרובות, ואפילו יגדילו את מספר הנציגים משמונה לתשעה. אינני חסיד גדול של הסקרים, אבל יש לתת למפלגות הערביות את הקרדיט המגיע להן: במגזר הערבי יש אחוז גבוה של מצביעים שהייתי מכנה אותם "האגוז הקשה שאינו ניתן לפיצוח": קבוצה גדולה מאוד שלעולם לא תשלשל לקלפי פתק עבור מפלגה ישראלית ציונית. כאן קבור הכלב, וכאן טמונה תקוותן של המפלגות הערביות. עם זאת, האגוז הזה עלול לזוז שמאלה ולהחרים את הבחירות לחלוטין. ולכן, אם המפלגות הערביות רוצות להצליח, עליהן לשמור מכל משמר על האגוז הזה שלא יזוז לא ימינה ולא שמאלה, אלא יישאר תקוע במקומו.
מצביעים בכפר מוסמוס. יצביעו או יחרימו. צילום: איי-פי |
בנוגע להחרמת הבחירות, הרבה תלוי בעמדתו של השיח' ראיד סאלח, שמניותיו ברחוב הערבי-פלסטיני בישראל עלו לשיאים חדשים לאחר שנכלא על עבירות שהחוק הישראלי מגדיר כעבירות ביטחוניות. בבחירות הקודמות לא יצא השייח' סלאח בקריאה חד-משמעית לציבור להחרים את הבחירות. אבל קיימות שתי אופציות שהשלכותיהן על הבוחר הערבי הן מכריעות:
· השייח' סלאח יחליט להריץ מועמד מטעמו. אם כך יפעל, הוא יטרוף הרבה קלפים ויציב את המפלגות הערביות בפני בעיה קשה. קשה מאוד.
· האופציה הריאלית יותר - השייח' יצא בקריאה חד-משמעית לערבים בישראל להחרים את הבחירות. קריאה כזאת תמצא בהחלט אוזניים קשובות.
בינתיים ממשיכות המפלגות הערביות לדשדש במקומן: ברית בין חד"ש-תע"ל של הח"כים מוחמד ברכה, עיסאם מח'ול ואחמד טיבי לבין מפלגת בל"ד בראשותו של חבר-הכנסת עזמי בשארה נראית רחוקה מאי פעם. היחסים המעורערים בין שתי המפלגות ממשיכים להשפיע על מהלכיהן הפוליטיים - וכפועל יוצא מכך, על האיחוד ביניהן. לפני זמן-מה שוחחתי עם ראמז ג'ראייסי, איש חד"ש וראש עיריית נצרת. הלה הציע להקים רשימה מאוחדת לכנסת, שמטרתה המוצהרת היא להביא כמה שיותר מנדטים ערביים לכנסת. אחרי הבחירות, הטעים ג'ראייסי, תתפרק הרשימה המאוחדת - וכל מפלגה תפעל באופן עצמאי. ההצעה הזאת היא מאוד פרקטית, אבל ספק אם תיושם.
עניין אחר (ולא פחות חשוב) במערכת הבחירות הקרובה הוא הבעיה הפלסטינית. להערכתי, השאלה הזאת לא תהווה גורם במערכת הבחירות, והרשות הפלסטינית בראשותו של מחמוד עבאס - בניגוד ליאסר ערפאת - לא תתערב בבחירות של האחים החיים באזורי 48', כלומר בישראל.
הדרך היחידה להצלחת - או ליתר דיוק, להצלת - הרשימות הערביות היא האיחוד; בהעדר איחוד, ניתן לפנטז על שתי רשימות: רשימה חילונית גרידא (חד"ש-בל"ד) ורשימה לא-חילונית. אם בכל זאת תהיה אינפלציה במספר הרשימות הערביות, הייצוג של הערבים בכנסת הבאה ייחלש מאוד.
לסיום, אני חש חובה להבהיר כי אני עצמי אינני משתתף בבחירות לכנסת, באופן עקרוני.
