דרך המלך המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא דו-נתיבית. במקביל להתקדמות בנתיב "מפת הדרכים", ישראל חייבת לפתוח ביוזמה עצמאית ובלתי-מותנָה, שתמציתה התפנות הדרגתית ולא-כפויה משטחי יהודה ושומרון והצהרה על מחויבותה לפתרון של שתי מדינות. המטרה האמיתית של יוזמה חד-צדדית זו היא תהליך דו-צדדי, שסופו הסדר קבע.
בחירתו של עמיר פרץ מפיחה רוח חדשה במחנה המרכז-שמאל. זהו שלב הכרחי שהמפלגה חייבת לעבור כעת, בדרך לגיבוש זהותה החדשה-ישנה. יותר מכול, עמיר פרץ מסמן סדר-יום אזרחי עבור מדינת ישראל - וחשיבה אזרחית רעננה חייבת ללוות אותנו גם בשדה המדיני-ביטחוני.
מאז כשלון השיחות בקמפ-דיוויד, ואולי עוד לפני כן, עוסקת ישראל בשאלה אם יש פרטנר בצד השני אם לאו. אלה הטוענים כי אין פרטנר תומכים בפעולות חד-צדדיות בוטות, שבסופו של יום מחזקות את הגורמים המיליטנטיים הפלסטיניים, במקום שירסנו אותם - שהרי למה לחדול מהטרור ולמה להילחם בו, אם אכן מתברר שהוא משיג את מטרתו.
מנגד, יש מי שמתעקשים להוכיח בכל מחיר כי יש פרטנר פלסטיני, חרף העובדות בשטח, ובכך הם מאבדים-מראש גם את הלגיטימיות הפנים-ישראלית לפעולתם, והופכים לבני-ערובה של הטרור וחוסר-המנהיגות הפלסטיני. אבל בתווך קיימת דרך המלך - פעילות בשני נתיבים מקבילים: נתיב עצמאי ובלתי- מותנה, ונתיב הסכמי המבוסס על "מפת הדרכים".
היוזמה היא מהלך ישראלי עצמאי, שכוונתו האמיתית היא יצירת דינמיקה של הידברות ותנועה לקראת הסדר מדיני. אני מאמין כי ישראל חייבת לפתוח במהלך מדיני שתמציתו הכרזה על המאפיינים של הסכם הקבע העתידי - והתכנסות הדרגתית, לא-כפויה, אל השטחים שממערב לגדר הביטחון.
הדרך שאני מציע מבוססת על ההכרה בכך שיוזמה מדינית ישראלית, הנובעת מכוונה כנה ומוצהרת להגיע לפתרון של שתי מדינות - על בסיס קווי 67', עם חילופי שטחים וללא חזרת פליטים לתוך ישראל - תיצור תגובת שרשרת חיובית שתוליך את שני העמים למציאות ששניהם רוצים בה, אם כי הם עדיין נרתעים מפניה.
ההתנתקות הייתה יוזמה בכיוון הנכון, אך אופייה החד-צדדי וחוסר-הוודאות לגבי היעד שאליו היא מוליכה אינם מעודדים תגובת שרשרת חיובית, אלא להפך - הם עלולים לעודד תגובה אלימה עוד יותר. עם זאת, ישראל אינה יכולה עוד לשמש כבת-ערובה בידי הטרור וחוסר-המנהיגות הפלסטיני, שהרי אם נמתין לסיומם, ישראל לא תהיה יהודית ובוודאי שלא דמוקרטית.
לפיכך, ממשלת ישראל חייבת להכריז כבר עכשיו כי במסגרת הסכם הקבע העתידי, שטחי יהודה ושומרון שממזרח לגדר הביטחון לא יהיו חלק ממדינת ישראל. זאת ועוד, על מנת להוכיח את רצינות כוונותיה, תחדל ישראל להכיר באזורים אלה כאזורי עדיפות לאומית כבר היום - ואף תעודד מעבר של המתיישבים חזרה לישראל, תוך מתן עדיפות לירושלים, לנגב ולגליל. אני מאמין שבדרך זו ישובו רוב מתיישבי יהודה ושומרון אל מדינת ישראל, עד סוף העשור הזה.
כל הצעדים הללו - האצת הבנייה של גדר הביטחון כעובדה בשטח ומלחמה עזה בכל גילוי של טרור, בד בבד עם הכרזה על "פינוי זוחל" של המתיישבים מהשטחים והכרה בפתרון של שתי מדינות - יאפשרו אקלים של הסדר מדיני, אמיתי ובר-קיימא. הפלסטינים יבינו שישראל צועדת אל עתידה, מבלי להיות תלויה עוד בצעדים שהם ינקטו - ובתוך כך, ישראל לא עושה דבר בלתי-הפיך, שעלול לעמוד בסתירה מהותית לשאיפה הפלסטינית למדינה עצמאית.
יתר על כן, כל מה שישראל תעשה אמנם טוב ליהודים, אך כפי הנראה הוא כלל לא רע לפלסטינים. ישראל תצהיר כי היא מתנתקת מהשטחים, אך היא תעשה זאת במהלך דמוקרטי ולא-כוחני. ישראל תשלח איתות חיובי לעם הפלסטיני, אך היא לא תיתן פרס לקיצונים שבו בדמות תמונות דרמטיות של פינוי אזרחים, הנעשות עד מהרה לבסיס לנרטיב של "ניצחון הטרור".
בבית פנימה, יש להניח שהיוזמה תזכה ללגיטימיות רבה. ראשית, משום שהיא מבשרת לעם את האמת, שרובו כבר מכיר בה; וחשוב מכך, משום שהיא מספקת לו זמן להסתגלות ולהפנמה. אני מאמין גדול במנגנון הדמוקרטי, ומשוכנע שדווקא הוויכוח הצפוי והמייגע סביב היוזמה הוא זה שיחזק את הלגיטימיות שלה ואת ההפנמה הציבורית של נחיצותה.
יוזמה לכשעצמה איננה מחייבת פרטנר – הסכם, כן! במקביל להליכה כנה ואמיתית בנתיב "מפת הדרכים", ישראל חייבת להתניע מהלך חד-צדדי, אשר כוונתו האמיתית היא לעודד תהליך דו-צדדי, שסופו הסכם קבע בר-קיימא. אני מאמין שהנחישות להתקדם בכל תנאי ביוזמה תרָפה את ידי הקיצונים - וכי האמינות שנעורר במהלך ביצוע היוזמה תעודד את הכוחות המתונים.
היציאה מעזה היא הזדמנות להבטחת עתיד יהודי יותר, דמוקרטי יותר ובטוח יותר. על מנת שנגיע לשם, אין די בכך שנדע מאין יצאנו - עלינו גם לדעת לאן אנחנו הולכים! מיטב הרוחות לא ישיטו את ספינתנו אל חוף מבטחים, אם לא נחליט היכן מצוי חוף זה.
