חסידי ארץ ישראל השלמה מתנגדים לחלוקת הארץ, אם מטעמים דתיים ורגשיים (הימין הדתי) ואם מטעמים פרקטיים-ביטחוניים (הימין החילוני). לראשונים אפשר לומר, כי תהליכי התיחום של א"י המנדטורית ומדינת ישראל לא כללו שום אלמנט של קדושה – ולאחרונים נזכיר כי הנסיגה מחצי-האי סיני, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, יצרה גבול שקט ויציב. אם נשכיל להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים (כולל נסיגה לגבולות 67'), נשַפּר את מצבנו הכלכלי והביטחוני – ואת מעמדנו האזורי והבינלאומי.
הוויכוח בין חסידי ארץ ישראל השלמה לחסידי הפשרה הטריטוריאלית הוא אידיאולוגי בעיקרו. בקֵרב הראשונים נמצא את רוב הזרם הדתי-ציוני, "גוש אמונים", הרואה במדינת ישראל שלב בתהליך הגאולי של עם ישראל בארץ ישראל, שאין לעצור בו עד השלמתו המלאה - בהתאם למשנתו של הראי"ה. על-פי גישה אקסיומטית-רגשית זו לזהות הנדרשת בין גבולות המדינה והארץ, אשר נשענת על נימוקים דתיים, אין בכוונתו של הציבור המאמין לוותר על מימושה של ההבטחה האלוהית.
קבוצה נוספת בקרב חסידי ארץ ישראל השלמה, ובה המפלגות החילוניות-הימניות, מנמקת את תפישתה מנקודת מבט אינסטרומנטלית (ולא אקסיומטית-רגשית) ביחס לטריטוריה וגבולות. קבוצה זו טוענת לצורך הישראלי לשמור על מרחב ביטחוני מקסימלי להגנתה, עד אשר יכירו הערבים באמת ותמים בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל.
בניגוד לשתי הקבוצות הללו - חסידי הפשרה הטריטוריאלית, שאף הם נמנים עם האסכולה האינסטרומנטלית, מאמינים כי השמירה על אופייה היהודי הדמוקרטי ועל ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל תושג דווקא על-ידי תנאים אזוריים שיוצרים הסכמי קבע, המעוגנים בהחלטות בינלאומיות, נוסף לתנאים אחרים כמו עליונות צבאית.
נדון תחילה בטיעוניה האידיאולוגיים של הקבוצה הדתית-ציונית: נתאר את האופן שבו נתחמו גבולותיה של ארץ ישראל המנדטורית, ונראה כי אין בתהליך התיחום שום אלמנט של קדושה. לאחר מכן נסקור את התמורות המרכזיות בסכסוך הערבי-ישראלי, בכל הנוגע למרכיבים הטריטוריאליים של המענה הביטחוני של מדינת ישראל לאיומים שנשקפו ועדיין נשקפים לה.
תהליך התיחום של גבולות ארץ ישראל המנדטורית: דרישותיה והצעותיה של התנועה הציונית לתיחומה של ארץ ישראל בשנים 1919-1923, בהיקף של 45-50 אלף קמ"ר, נומקו בעיקר בצורך להבטיח מרחב קליטה ופיתוח ל-3-4 מיליוני היהודים שהיו אמורים להקים את הבית הלאומי - ובצורך לשלוט במקורות המים ובאסם התבואה משני צדדיו של הירדן. התנועה הציונית לא תבעה כי תיחום הגבולות ישקף היבטים שונים של "הגבולות ההיסטוריים":
· היא נמנעה מתביעת הנוסחה ההיסטורית, מ"דן ועד באר שבע", שאומצה רעיונית על-ידי הקהילה הבינלאומית, עקב החשש לניתוקה של א"י מאזור המוצא לים סוף, מאסם התבואה שבעבר הירדן וממקורות המים של הליטני.
· היא נמנעה גם מתביעת "גבולות ההבטחה" על-פי המקרא, "מנחל מצרים ועד לפרת", כי להבנתה לא היה להם כל סיכוי להתקבל.
ברמה העקרונית היה ברור למנסחי התביעות הציוניות כי כל נימוק היסטורי לקו זה או אחר ייתקל בתביעה נגדית, הנשענת על מצב היסטורי-פוליטי שונה. לפיכך, הם ביססו את תביעתם באופן עקרוני על הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל- אך בשלב הדיון בקביעת הגבולות הם העדיפו את הגישה הריאלית ואת הטיעון הכלכלי-אסטרטגי על פני חזון בלתי-מציאותי, המתבסס על העבר הרחוק. בסופו של תהליך התיחום נקבעו גבולותיה של ארץ ישראל: 28 אלף קמ"ר ממערב לירדן.
התפתחותו והחרפתו של הסכסוך הערבי-יהודי בעשור שלאחר מכן הוביל את בריטניה ב-1937 (ואת הקהילה הבינלאומית ב-1947) לרעיון חלוקתה של הארץ בין שתי התנועות הלאומיות. הוועדה המיוחדת של האו"ם, שפעלה ב-1947, הציעה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית ולִתחוֹם את גבולותיה של המדינה היהודית, כך שיקיימו את התנאים הללו: שטח לקליטת היהודים, פריסת האוכלוסייה, קרקעות בבעלות יהודית, ומתן מוצא לְיָם סוּף. בסוֹפה של המלחמה, שנכפתה עלינו בידי הערבים - אשר שללו את החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 - תבעה ישראל וקיבלה מהירדנים גם את חלקו המזרחי של מישור החוף, בשל צירי התחבורה העיקריים שבו.
לסיכום תקופת טרום-המדינה, נוכל לומר לנאמני הראי"ה - ששללו את רעיון החלוקה מראשיתו בנימוקים דתיים-מקראיים - כי גבולותיה של ארץ ישראל נקבעו על בסיס שיקולים כלכליים בעיקרם, וגבולותיה של מדינת ישראל נקבעו על בסיס פריסת ההתיישבות וקווי העמדות של הצדדים בתום מלחמת העצמאות. השיקולים הביטחוניים באותה עת באו לידי ביטוי בניסיון ליצור רצפים התיישבותיים ולשלוט בצירים - ונעדרה מהם הראייה האזורית. הזיקה ההיסטורית התמקדה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, אך לא בקביעת גבולותיה. הכרעתו של דוד בן -גוריון בתום מלחמת העצמאות היתה ברורה: "... בין שלמות הארץ או מדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית."
תהליכים אזוריים ושינויים בהיבטי הביטחון: כיבושם של יהודה, שומרון ורצועת עזה ב-1967 הצעיד את נימוקי הביטחון לחזית הבמה הטריטוריאלית, ואֵלה נכרכו מחדש בסוגיית ההתיישבות. בהיעדר כל נכונוּת ערבית להכרה בישראל, ביקשה ממשלת המערך לממש את "תוכנית אלון": חַיץ ביטחוני בבקעת הירדן ובשיפולים המזרחיים של גב ההר - אשר יחצוץ בין ישראל לירדן ול"חזית מזרחית" - וכן חַיץ בין ישראל למצרים, בדמות פתחת רפיח וגוש קטיף; שטח הבירה ירושלים גדל פי שלושה, וסביבה נבנה "עוטף" שנועד להרחיקה מקו הגבול העתידי עם ירדן; ולבסוף, ישראל ביקשה להרחיב את "המותניים הצרים" במערב השומרון - ולהבטיח שם את שליטתה על המים, על חלק מדרכי הרוחב של השומרון ועל מבואות נתב"ג. שאר השטח, 60%, נשמר כפיקדון להסדר קבע.
עם עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977 הורחבה הגדרת הצרכים הביטחוניים - ועל-פי תוכניתו של שר החקלאות דאז, אריאל שרון, החלה התיישבות בשטחים הריקים של גב ההר, כדי לשלוט בכל צירי הרוחב ובשטחים השולטים מבחינה טופוגרפית על ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית. "גוש אמונים" השלים את שבירת הרצף ההתיישבותי הפלסטיני, על-ידי בניית התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית, וזאת כדי למנוע כל אפשרות לחלוקתה של הארץ.
הסכם השלום עם מצרים ב-1979 ופירוזו המחודש של חצי-האי סיני ייתרו את הצורך בחיץ נוסף, בדמות פתחת רפיח וגוש קטיף - והעניקו למדינת ישראל גבול שקט ויציב (כבר 26 שנים), בניגוד לתחזיותיהם של חסידי ארץ ישראל השלמה לסוגיהם.
שני תהליכים נוספים כרסמו גם בחשיבותה הביטחונית של בקעת הירדן:
· השילוב של הסכם השלום עם ירדן ב-1994, כיבוש עיראק על-ידי ארצות-הברית ב-2003 וחולשתה הברורה של סוריה, צמצם באופן ניכר את איום "החזית המזרחית", בטווח הנראה לעין.
· מהפכת המידע והנשק המונחֵה בשדה הקרב, שצה"ל עבר בעשור האחרון, שיפרה מאוד את יכולתה של ישראל להגן על עצמה במלחמה גם מתוך שטח מצומצם.
המו"מ עם הפלסטינים: במסגרת המו"מ עם הפלסטינים, הסכימו האחרונים שהמדינה הפלסטינית תפורז מצבא זר ומנשק כבד; שייאסר עליה לחתום על בריתות צבאיות - ושישראל תהנה מהמרחב האווירי המשותף ומ-2-3 בסיסים להתרעה מוקדמת. ישראל מצידה הסכימה לוותר על הריבונות בבקעת הירדן, בגב ההר ובמעברים הבינלאומיים - "האזורים הביטחוניים". אולם, שני הצדדים כשלו יחדיו בהשגתו של הסדר הקבע, בשל המחלוקת בסוגיות שאינן ביטחוניות - התנחלויות וירושלים.
רבות מההתנחלויות שהיו אמורות להתפנות מאוכלסות בנאמני "גוש אמונים", שנציגיהם בכנסת ובמועצת יש"ע עשו ככל שביכולתם לסכל את מימושו של הסכם אוסלו. עד שניתנה דירקטיבה שונה מראש הממשלה, המשיכה גם מערכת הביטחון לבקש שבהסדר הקבע ייכללו "מקַדמי ביטחון" לְאיומים שהם תוצרי המציאות העכשווית – ואמורים להצטמצם, או להיעלם, כתוצאה ממצב מדיני שונה. מנגד, הפלסטינים כשלו במאבקם בטרור, לא סיפקו את הצורך הביטחוני הישראלי והעניקו לגיטימציה מסוימת לטענותיהם של חסידי ארץ ישראל השלמה .
ההינתקות והיום שאחרי: כישלונם של שני הצדדים במיצוי הדרך המדינית להסדר קבע הובילה אותם לסבב אלימות נוסף, שבמהלכו הודיע ראש הממשלה שרון על הינתקות חד-צדדית מעזה ומצפון השומרון. שרון הדגיש את הגורם הדמוגרפי כשיקול ראשי, אך הזכיר גם את המחיר החברתי, הכלכלי והביטחוני הכרוך בהחזקת גוש קטיף בלב הרצועה.
הרווחים הביטחוניים של ההינתקות תלויים בחידושו של התהליך המדיני בין הצדדים, שאמור להוליך לחלוקת הארץ ולביסוסה של מדינת ישראל על 78% ממנה. אז תוכל ישראל להקצות את הכוחות שהתפנו משמירה על ביטחונם של המתנחלים למשימות אחרות; לצמצם את המִפקדות ברצועה; ובטווח הארוך יותר אף לחסוך בהוצאות הביטחוניות, על-ידי איחודם של פיקוד דרום ופיקוד מרכז. בתגובה לפעולות טרור של אלה שיבקשו להפר את התהליך, יהיה לישראל נוח יותר לפעול מחוץ לרצועה - מן האוויר או מן הקרקע - כנגד משגרי הרקטות, בתאום עם הרש"פ או בלעדיו.
מצד אחר, אי-חידושה של ההידברות בין הצדדים, כישלון הרש"פ בשמירה על הסכם הרגיעה עם ארגוני הסירוב והטרור - והעמקת האחיזה ההתיישבותית ביהודה ושומרון, יביאו להסלמה מהירה וגורפת של האלימות. במבט לעתיד, לא יהיה זה נכון מצד ישראל להמשיך ולסגת משטחים באופן משמעותי וחד-צדדי, בשל הפגיעה בכושר ההרתעה שלה וחיזוקם של גורמי הטרור עקב כך.
אם תעשה כן, היא עלולה להידרש לכיבוש-מחדש של השטחים ולסבול מן ההשלכות הבינלאומיות והפנימיות של צעד כזה – ובכללן, המחיר הביטחוני-כלכלי של גיוס מילואים למבצעים קרקעיים גדולים; של הגדלת הכוחות המאבטחים את הישובים המבודדים ואת צירי התנועה המוליכים אליהם; של הקצאת מיליארדי שקלים ל"חבילות מיגון", ועוד.
סוף דבר: מדינת ישראל יכולה להמשיך ולהיות הגורם הדומיננטי באזור וכן להשתלב בו, אם תשכיל לחזור לגבולות 1967 - עם תיקוני הגבול הנדרשים - במסגרת הסכם קבע. מהלך זה, שלא יפגע משמעותית ביכולתה של ישראל להגן על עצמה, יעניק לה מעמד בינלאומי מחוזק, הכרה בסופיות הסכסוך ונורמליזציה ביחסיה עם העולם הערבי, כפי שזה הציע במרץ 2002 (במסגרת "היוזמה הסעודית").
יציבותו של הגבול נקבעת על-ידי טיב היחסים בין השוכנים משני עבריו, בעיקר אם יחסים אלה מבוססים על הכרה הדדית בזכויות הצד האחר. הסדר קבע ומציאות יציבה אינם מבטלים את הצורך של מדינת ישראל לשמור על עליונותה הצבאית, אך מצב כזה יצמצם במאוד את הצורך בהקמתן של התנחלויות ב"שטחים שולטים" ובבניית חומות לאורך "עורקי חיים".
לימין הדתי יש לומר כי אי-אפשר "לרשת" את הארץ מבלי לרשת את תושביה כולם. בנושא "טִבעיותם" של "הגבולות הטבעיים", כדאי להזכיר לימין הדתי וגם לימין החילוני כי "גבולות טבעיים" הם תמיד הקווים שאליהם המדינה רוצה להתפשט. לא ידוע על מקרה שבו מדינה הביעה את רצונה לסגת ל"גבולות טבעיים". על הציבור להכיר בכך שהניסיון לממש כוונות אלו עלול להביא לאובדן הרוב היהודי והמשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.
הערות
ביוני 1937 התפרסם הכרוז "נגד כל הצעת חלוקה שהיא", בחתימת שני הרבנים הראשיים ונציגים של שתי המפלגות הדתיות-ציוניות, ובו נאמר: "אנו מצהירים בזה את עמדתנו המוצקה והמוחלטת נגד כל הצעה שיש בה משום צמצום גבולות א"י או חלוקתה באיזו צורה שהיא. עַם ישראל לא ויתר במשך אלפי שנות גלותו על זכותו בארץ האבות ולא יוותר גם כעת אף על שעל אחד מאדמת ארץ ישראל. אנו מכריזים בכל תוקף על זכותה הנצחית המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים, ואנו שוללים בהחלט כל ניסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או הצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת".
דוד בן-גוריון (דברי הכנסת, כרך 1, 4 באפריל 1949). ההדגשות של המחבר
