מדוע יש לנו מנגנון שכחה משוכלל כל-כך?

הפסיכולוגיה מציעה תשובות מעניינות לשאלה שבכותרת המאמר - משיטוט בגיאוגרפיה של המוח ועד לאינטרס ההדחקה של אירועי ילדות. ההיסטוריונים קובעים כי לא הזמן הוא הקובע מה שוכחים, אלא העניין שאותו רוצים לשכוח. מנגנון השכחה כרוך בהמצאת מיתוסים מצד אחד - ובהיסטוריוגרפיה המעלימה עין מצד שני. מבחינה עובדתית, מיתוס עשוי להיות אמיתי או שיקרי; הסיפור שהוא מספר – ייתכן שקרה וייתכן שלא. בכל מקרה, אנו חייבים לראותו כאמצעי להבנת התהומות שמהם צמח.

בימי ילדותי קראנו על ביקורו של הברון רוטשילד, שעמד להשתבש - עגלתו נתקעה בוואדי שעלה על גדותיו. לשמחת הסיפור, קם חלוץ צעיר וברוח גבורה גלגל במו ידיו את העגלה לעבר השני של הנהר. דמותו של החלוץ הזה נחקקה בליבי, כנראה משום שידעתי כי לעולם לא אוכל לחלץ את עגלתו של מישהו, ובודאי לא את עגלתו של רוטשילד. לימים נודע לי כי אירוע מעין זה אכן התרחש. הבחור היה מהפכן יהודי צעיר שכדרך הימים ההם הלך לגבות כסף בכוח למען המהפכה. בעל החנות סרב לתת לו כסף. כנראה הכיר אותו, וידע כי הבחור תמים ואידיאליסט ולא יעז ללחוץ על ההדק. אך מאחר שהיה תמים ואידיאליסט, הוא לחץ. לאחר מכן עלה ארצה כדי לכפר על עוונו, והסתובב בה יחף, עצוב וגיבור. הוא האמין רק לי"ח ברנר ולברל כצנלסון, חילץ את עגלת הברון ועזב את הארץ, כי חשב שאין הוא ראוי לה. בארצות-הברית חי לבדו, גולה ועצוב, עד שהתאבד.

מה נותר מכל זה ב"מקראות חדשות" של ילדותנו? חלוץ הדוחף עגלה טובעת ביום סערה. מה השפיע על גזירת הסיפור? פחד מהצד האפל של אובדן החיים? הקשר למהפכה הרוסית הראשונה? פולחן רוטשילד? עורך ספר שנרדם בשמירה?

ההדרה, ההדחקה והשכחה של אירועים אינן תופעות זהות, אם כי בכולן יש עניינים של תרבות ושל חלום, של דאגה לבאות ושל קביעת מטרות, של יצרי שלטון, של ארוס בוער ושל פחד לאבד. ההדרה, הגירוש של עניינים וגיבורים, מחיקת מזבחות והיאחזות בהם – כל אלה הם עניינים השייכים לצנזורה. ההדחקה היא משלוח אל השכחה עוד בטרם ידענו על תכליתו, והשכחה - כמו הזיכרון הבלתי-רצוני - הוא תהליך של פינוי מקום להיזכרות אחרת. השכחה, ההדרה וההדחקה ההיסטוריות הן מנגנונים תרבותיים חשובים, אך תוכניהם עשויים - או עלולים - לשוב אלינו, ולא תמיד בהזמנה.

 
* * *

בן-גוריון ביקש לרפא עם מזיכרונות גולה. בפעילותו הרוחנית ובעשייתו הפוליטית, הוא ביקש להפעיל צנזורה. הגולה חינכה את היהודי לקבל את מגרעותיו, בגלל תבוסותיו המצטברות; הוא הובס בגלל מגרעותיו. בן-גוריון לא רצה בזיכרונות של תבוסה, אשר עלולים לעצב עם יהודי הנסוג מאחריות היסטורית. העם היהודי בגולה מצא נחמה בזיכרון פצעיו ובענני רוחו, כדי לא לגעת באדמה ולא לבקש לעצמו ניצחון.

בן-גוריון לא אהב את זכר בר-כוכבא ולא את זכר השואה. המשותף ביניהם הטריד אותו: הלקח של שניהם הוא שיש לראות בהיסטוריה ערמה של שברים ותבוסות, ואין להתייחס אליה כמנוע להבאת צדק וקידמה. והרי בן-גוריון האמין בדברי מרקס, שאין להסתפק בהבנת העולם אלא יש לשנותו - והכלי החשוב הוא העשייה, המצטברת לפוליטיקה. תבוסות, לדעתו, מחנכות לעצלות היסטורית, והוא ביקש לבנות מסלול חילוץ מן הגולה ואסונותיה. האם זה שחרר אותו מפחדים? כמה מזה היה  הדרה - וכמה הדחקה?

יש שהסיקו מעמדתו זו אדישות כלפי השואה, כלפי גורל  היהודים, כלפי היכולת לפעול להצלתם. נדמה לי כי יש כאן קריאה שטחית של עמדתו. הוא נרעש מאד, חש אחריות, ביקש דרכים להיחלצות; ועם זאת, הוא חש שאבל ומעשים שאינם מובילים לניצחון רק יחריפו את הבעיה - ועל כן רצה לבנות פרק חדש. הוא השתדל להכניס את השואה למסגרת; קשה היה לשכנע אותו להקים את "יד ושם" או להשתתף ביום הזיכרון לשואה.

כמה מזה נבע מאינטרס פוליטי (להגיע  להסכם שילומים, לנסות להיכנס לגוש המערבי, שביקש להתעלם באותן שנים מהמלחמה שבה ניצח בשותפות עם ברית-המועצות), וכמה מזה נבע מפסיכולוגיה שביקשה להתרכז בעיקר – שהיה, בעיניו, בניינה של חברה ישראלית חדשה, קיבוץ גלויות? אם נשווה את היקף הדברים שהקדיש לחיילים שנפלו במלחמות ישראל להיקף דבריו על קורבנות השואה, נוכל לחוש היכן ביקש להתרכז.

האירוניה שבצעדים אלה היא שלעתים דווקא ההדחקה וההדרה משדרות מסר הפוך. הציבור מגיע מהר מאד למסקנותיו הוא. לעניות דעתי, המניע המרכזי של בן-גוריון בתפישת אייכמן היה להוכיח לעם היהודי כי חלפו הימים שבהם העם היהודי נותר ללא הגנה. מעתה, הריבונות היהודית יכולה להגן על היהודי - וחייבת להגן על היהודי, בכל אתר ואתר. בן-גוריון ביקש להוכיח כי הגיע שלב חדש בהיסטוריה היהודית, שלב הריבונות, שבו האחריות לגורלנו היא המחייבת. תם השלב שבו יכולנו להצדיק את מחדלינו על-ידי עברנו הקשה.

אך דווקא משפט אייכמן היה זה שהעניק לרבים את הלגיטימיות לספר את סיפור השואה, כחלק מביוגרפיה של אנשים ולא רק כחלק מן ההיסטוריה הגדולה; לא להסתפק בשבועה לזכור, מבלי לספר מה לזכור; ואפילו לא להסתפק בעדותם החלוצית של מורדי הגטאות והפרטיזנים, שחברותם וגילם, מעשיהם החורגים ונכונותם להמשיך את מלחמתם כאן בארץ נתנו להם אומץ להעיד ולספר, לפני האחרים שהיו זקוקים לביטחון שבניהם לא ייפגעו מן הזיכרון. בנים אלה - שהסיפור השותק בביתם היה לזיכרון מניע של מחוות ודאגות, של הסתרות ומבוכה - ידעו תמיד כי השתיקה הזאת גורלית.

בן-גוריון ביקש לכוון את הכינור, אך מיתריו ניגנו משהו אחר: סוגיית הביטחון בריבונות היהודית חשפה שוב את האסון והתבוסה. אמנם המסקנות העולות מסוגיה זו הדגישו תמיד את הצורך בציונות, בריבונות ובכוח צבאי - אבל הן לא חשפו דווקא את הבטחת הקדמה והצדק, אלא את החרדה המודחקת. בן-גוריון, המצנזר את בר-כוכבא והשואה, חשש מאד מתבוסה וידע יפה את מגבלות הכוח. הוא גם הכיר את מורכבותו: ללא חברה, אין ביטחון. הפתרון אינו יכול להיות גיוס כל המובטלים לצה"ל .

הגישה הגלויה היתה הדרת התבוסה, הבטחת היציאה מן הגולה הפוליטית - אך המסקנה הנסתרת היתה החימוש האטומי, שהפך לדידו ליסוד של טקטיקת השלום. נוכל לדבר שלום ולערוך ויתורים בשלום קונבנציונלי, אם ניצור לו מראש גיבוי של פצצת אטום. המזרח התיכון המעונה, הספוג אלימות, לא יוכל להגיע לשלום קונבנציונלי - ועל כן נפעל קונבנציונלית לשלום, ונכין פצצה אטומית להרתעה. כך אפשר להבין את יחסו המורכב  למלחמת ששת הימים, ואת יחסו המיוחד לצרפת ולדה-גול.

המסורת מספרת כי בר כוכבא פנה בבקשה לאלוהים שלא יתערב במלחמה, לא יעזור ולא יפריע. בן-גוריון יכול היה לכבד פנייה כזאת - אך לא להשלים עם פוליטיקה המביאה לתבוסה. בעיניו, מרד בר כוכבא הוא הפרק הפותח את הגולה. באופן אירוני, הוא סלל את הדרך לשיבה אל דפוס החשיבה המבדיל בין ההיסטוריה החילונית (כוח, כלכלה, פיתוח טכנולוגי) לבין ההיסטוריה הקדושה (רוח, אוטופיה, פולחן ואמנות). הוא, שהאמין במשיח שאיננו אדם או מצב אלא מחויבות לקדמה וצדק, יצר תשתית לפיצול בין מחויבות לקדמה אנושית ובין משיחיות המבקשת להשיג בכוח את נבדלותו של עם ישראל ממשפחת העמים.

ההיגיון של לידתה של מדינת היהודים הדמוקרטית, לידה משברית עתירת-זעזועים, אינו ההיגיון של היום. יש בו זרעים שהפכו לתהליכים בוגרים וקשים. אמנות המיילדות השתנתה. ייתכן כי צריך ללמוד את ענוות העשייה, המתחילה כל פעם התחלות חדשות - אך לא התחלות יש מאין. גם הגלות עשויה ללמדנו; גם היכולת לדעת את המגבלות. לא רק הקץ, אלא גם הרגע. גם השורשים, וגם האנטנות הקולטות מרחוק. גם הפחדים העמוקים והגבורה העילאית - אך גם הבנייה השקטה, ההומור, גילוי היופי שבאחר ואחריות אישית: כך תהיה לנו מדינה הנותנת גיבוי לחברה, וחברה הערה לדמותה של המדינה.