בעידן
הגלובליזציה, אף כי מדינת הלאום נראית כבת קיימא, הרי מעמדה מתערער והיא נתונה
ללחצים תת-לאומיים פנימיים וללחצים על-לאומיים חיצוניים. לחצים אלה גורמים
לתגובות-נגד ומייצרים זהויות חדשות. מצד אחד נוצרות זהויות טראנס-לאומיות ופוסט-לאומיות,
כאלה החוברות לעולם הכללי שמחוץ למדינת הלאום, ומצד אחר נוצרות זהויות שכנגד, נֵיאו-לאומיות,
כאלה המתחפרות ב'מקום' המסוים, אם במובן הטריטוריאלי או גם התרבותי. שינוי הסביבה
החיצונית והפנימית של המדינה משנה את אופן תפקודה: בחלק מן המקרים מדינות נעשות
'אתניות', לעיתים עד כדי ביצוע 'טיהור אתני', ובחלק אחר מדינות עוברות תהליכי
דמוקרטיזציה ופלורליזציה, תוך הרחבת זכויות האזרח לזכויות האדם ואגב הרחבת זכויות
הלאום לזכויות הלאומים – התת-לאומים המסתופפים במדינה.
גם בישראל
מתרחשים תהליכים כאלה, והמגמות החדשות המתהוות בה כונו פוסט-ציונות ונֵיאו-ציונות.
הפוסט-ציונות היא המגמה השואפת לאוניברסליזציה גוברת, כלומר לפיתוח הדמוקרטיה
בישראל, והנֵיאו-ציונות היא המגמה השואפת לפרטיקולריזציה גוברת, כלומר לכינון משטר
אפרטהייד אתני בישראל.
במאמר זה נתמקד
בליבון השאלה הבאה: מהם ההסברים האפשריים להתפתחותה של תופעת הפוסט-ציונות בישראל?
נציע ארבע גישות אפשריות שונות במענה לשאלה זאת: גישה פוסט-אידיאולוגית; גישה פוסט-מודרניסטית;
גישה פוסט-קולוניאליסטית; וגישה פוסט-מרקסיסטית.
על פי ה
ג י ש ה ה פ ו ס ט - א י ד א ו ל ו ג י ת,
פוסט-ציונות היא הקיום היהודי-ישראלי ה'נורמלי', לאחר שמטרות הציונות הוגשמו.
הציונות היא מעין 'פיגום', שלאחר השלמת הבניין פשוט אין בו צורך עוד, או במטאפורה
של הסופר א.ב. יהושוע "המטפס על הר פסק להיות מטפס על הר ברגע שהגיע
לפסגה". תפיסת הפוסט-ציונות הזאת, שהציע גם הפילוסוף מנחם ברינקר, דומה ליחסו
של בן גוריון לסוכנות היהודית לאחר הקמת המדינה. זוהי הגישה הציונית ביותר לפוסט-ציונות:
היא מקבלת לחלוטין את מטרות התנועה הציונית, ובתוך כך מציבה את ה'נורמליזציה' של
החיים היהודיים במרכז, אך רואה בתנועה עצמה אמצעי שאינו נחוץ עוד לאחר הגשמת
המטרות. אם כן, ה'פוסט' מציין כאן את המעבר ממצב של התהוות למצב של ישות. הסוציולוגים אריק כהן וש.נ. אייזנשטאדט נתנו
ביטוי דורקהיימיני-ובריאני לתפיסה זאת, כאשר הציגו את הפוסט-ציונות כמצב של חוסר
בהירות שנוצר עקב השגרת התנועה הלאומית ואובדן הכריזמה שלה.
הגישה
הפוסט-אידאולוגית הזו היא היסטורציסטית ביסודה, בהדגישה את השלבים ההיסטוריים
בהתפתחות הפרויקט הלאומי ציוני ובראייתה את הפוסט-ציונות כשלב מתקדם בסולם
ההיסטורי. כמו כל פרויקט לאומי מצליח, גם החברה הישראלית עוברת מ'חלוציות'
ל'נורמליות'; מ'כריזמה' ל'רוטיניות'; מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם; מהומוגניות
להטרוגניות וכיוצא באלה. כל אלה הם סממנים רגילים של 'בגרות' לאומית.
לעומת
הגישה הקודמת, ה ג י ש ה ה פ ו ס ט - מ
ו ד ר נ י ת אינה רואה את הלאומיות כ'שלב' בהתפתחות ההיסטורית, אלא דווקא כשיח
של דיכוי. הפוסט-לאומיות מוגדרת לפיכך כשחרור מדיכוי זה. לפי מבקרת התרבות אריאלה אזולאי
והפילוסוף עדי אופיר הלאומיות היא זהות מובנית, כפויה ומגבילה, כמו מרכיבים אחרים
בשיח המודרניות, כגון ה'סובייקט' (המהותני), ה'רציונליות' (המדומה), או ה'היסטוריה'
(הטלאולוגית) אבדן האמון ב'סובייקט-העל' הלאומי שהמדינה מבטאת, הוא פן אחד באבדן
הפוסט-מודרני של האמון הכללי בנרטיבים הגדולים של משמעות וגאולה למיניהם, כפי שדרש
הפילוסוף ז'אן-פרנסוא ליוטר.
את היומרה
של הלאומיות ל'התיך' זהויות שונות לזהות מרכזית 'שוויונית' (אוניברסלית) ומהותנית
(essential) אחת,
ובד בבד את הפרקטיקה שלה להדיר זהויות 'זרות' או 'קדומות', ממיר בתקופה הפוסט-מודרנית
שיח של 'שונות' (difference) ו'אחרות' (otherness), וזהו בישראל השיח הפוסט-ציוני. המקבילה הפוליטית שלו היא
הפוליטיקה של הזהויות, או הפוליטיקה ה'מגזרית'. בגישה זאת, הפוסט-ציונות היא ההכרה
המפרקת את סובייקט-העל ההיסטורי הלאומי כנרטיב-על המלכד בני אדם סביב זהויות בעלות
רצף היסטורי ומשמעות מוסרית כביכול, משחררת אותם ומאפשרת חיים מרובי זהויות, עם
חילופי זהויות ועם זהויות חצויות. אם כן, הפוסט-ציונות היא השיח החושף את
ההטרוגניות ואת ההכפפות המודחקות במודרניות, וממילא בלאומיות. לגישה הפוסט-מודרנית
שתי גירסאות – גירסה פוקויאנית, המדגישה את הפוליטיקה של הזהות; וגישה הברמאסית,
המדגישה את הפוליטיקה של האזרחות.
את הדיון
המקיף והשיטתי ביותר במשטר האזרחות בישראל הציעו הסוציולוגים גרשון שפיר ויואב
פלד. הם גורסים כי בעבר התקיימו בישראל שני אתוסים ומשטרי הכלה סותרים: האתוס
הליברלי-אינדיבידואלי והאתוס האתני-קהילתני. קיומם הסותרני התאפשר בשל אתוס שלישי
– הרפובליקני, שעל פיו דרגת החברות והתגמול עומדת בזיקה לתרומה לחברה. אתוס זה
אִפשר לדרג את האזרחים (דירוג פורמלי ובלתי פורמלי) על פי תרומתם ל'טוב' החברתי,
וכך הושמו הגברים האשכנזים בראש הפירמידה, מתחתיהם המזרחים, ובתחתיתה הפלסטינים.
אך לאחרונה נסדק האתוס הרפובליקני, וכך מתבלטים בשיח ובפרקטיקה, זה לצד זה, שני
האתוסים האחרים – הליברלי והאתני (או, בלשוננו, הפוסט-ציוני והנֵאו-ציוני,
בהתאמה).
ה ג י ש
ה ה פ ו ס ט - ק ו ל ו נ י א ל י ת לפוסט-ציונות
משלבת יסודות משתי הפרספקטיביות הקודמות. היא מקבלת את המתודה הפוסט-מודרניסטית
ורואה בה אפיסטמולוגיה 'מרחבית' המשקפת את אתגור ה'מערב' בידי ה'אחרים', נקודת
המבט של הנתונים לשלטון קולוניאלי בעבר. אם הפוסט-מודרניות היא התפתחות רפלקטיבית
בלב המודרנה המערבית, הרי אפשר להגדיר את הפוסט-קולוניאליות כפוסט-מודרניות של
'מיעוטים', או מה שנקרא פעם 'העולם השלישי'. ביקורת האוריינטאליזם של אדוארד סעיד
היא נקודת הזינוק של גישה זאת.
השיח הפוסט-קולוניאליסטי,
כפי שהוא עולה בכתבי הסוציולוגים וחוקרי התרבות אלה שוחט, יהודה שנהב ואחרים, יוצר
פסיפס מתגוון של זהויות, של מסורות מומצאות ושל נרטיבים שנותנים ביטוי לקבוצות
'מוכפפות' (subaltern) באוכלוסייה, תוך יצירת זהויות היברידיות, חצויות וממוקפות, ותוך
ביקורת על מנגנוני השיח המדינתיים המייצרים את הזהויות הישראליות, בעיקר את הזהות
המזרחית. מגישה זאת ובתנאים של ישראל, הפוסט-ציונות היא העצמת 'האחר הפנימי' של
הציונות, היינו המזרחיות המדוכאת. הפוסט-ציונות היא לפיכך שיח 'המזרחיות החדשה',
החתרנית, המפרקת, והמתריסה כלפי הפרויקט הלאומי, שהיא רואה בו בראש ובראשונה
פרויקט קולוניאליסטי-אוריינטליסטי-אתני (אשכנזי). יצויין כי הפלסטינים בישראל אינם
נוטים לראות את לאומיותם כמוכלאת או חצויה, לפחות כל עוד המאבק לשחרור לאומי
פלסטיני נמצא בעיצומו.
ה ג י ש
ה ה פ ו ס ט - מ ר ק ס י ס ט י ת
שונה מכל הקודמות בהדגישה את הגורמים המבניים הכלכליים-חברתיים, התואמים את
התפתחות הפוסט-ציונות במישור ההכרתי והזהותי, כמו שזו הוצגה לעיל מנקודות הראות
האחרות. גישה זו בוחנת, אם כן, את הפוליטיקה של הזהויות מתוך נקודת הראות של
אינטרסים מטריאליים וכורכת את תופעת הפוסט-ציונות בשינויים כלכליים ומעמדיים באופן
הבא: האסטרטגיה של שלב בניית האומה וההתנחלות בתנאים של מיעוט חסר אמצעים היתה
בהכרח קולקטיביסטית, ומכאן ההגמוניה ה'סוציאליסטית' של תנועת העבודה בתקופת
'היישוב' (כפי שהסבירו, בין השאר, הסוציולוגים דבורה ברנשטיין, שלמה סבירסקי,
מיכאל שלו וגרשון שפיר). הגמוניה זו נמזגה לתוך האתתיזם ('מדינתיות') ה'ממלכתי' של
שנות החמישים והשישים, אז ראו במדינה גילומו של הטוב הכללי ושל הפיתוח הכלכלי
בפרט. בשנות השבעים, עם המהפך הפוליטי, התחולל גם מהפך אידאולוגי בתחום הכלכלי-חברתי,
אשר בשנות השמונים תורגם לרפורמה מבנית במשק וביחסי חברה-מדינה. מאז הקולקטיביזם
אינו עוד בבחינת צורך לאומי, והאליטה החלה במהלך נֵיאו-ליברלי מסיבי של 'הפרטה';
זה השתלב בשנות התשעים בתהליכי גלובליזציה ואף התבטא בתהליך השלום (גם בכך עוסקים
כתביהם המאוחרים של חוקרים כגון דני פילק ואורי רם,
מיכאל שלו, שלמה סבירסקי, גרשון שפיר ויואב פלד ואחרים).
מבחינת
המבנה החברתי והמדיניות הכלכלית, משמעות התפנית של שנות השמונים היא מעבר
מקפיטליזם לאומי, פורדיסטי, לקפיטליזם גלובלי, פוסט-פורדיסטי. הקפיטליזם הלאומי
מתבסס על פשרה בין-מעמדית רחבה היוצרת מנגנוני איזון חברתיים בתוך המסגרת הלאומית,
ואילו בקפיטליזם הגלובלי מרכז הכובד עובר לידי גורם מעמדי אחד – ההון הפרטי הגדול
(בפועל: התאגידים העסקיים), וזה גורר את פירוק האמנה החברתית ושומט את הקרקע תחת
מאבקים חברתיים-מעמדיים, אלא אם הם מתורגמים לפוליטיקה של זהויות. בתוך כך החל חלק
מן האליטה הישראלית לשנות את האוריינטציה התרבותית והפוליטית הראשונית שלו ולהתקדם
בהססנות אל עבר הפוסט-ציונות, אף אם לא תמיד במודע או במוצהר. בו בזמן, השכבות
הנמוכות, קרבנות הפוסט-פורדיזם, תרבות הגלובליזציה וכלכלת הנֵיאו-ליברליזם, הגיבו
באמצעים הזמינים להם, וכאלה שיזמים פוליטיים מעמידים לרשותם, היינו בפוליטיקה
פופוליסטית של זהות קהילתית.
וכך מתקיימת
בישראל הקבלה בין הדיאלקטיקה של המגמות המקומיות - פוסט-ציונות נגד נֵיאו-ציונות -
ובין מה שכונה בלימודי הגלובליזציה 'מקוורלד כנגד ג'יהאד' (ככתורת ספרו המפורסם של
בנימין בארבר), כלומר ההתפתחות החד-סיבתית והבו-זמנית של שני כוחות מנוגדים אך
תואמים, שניהם תוצרי הגלובליזציה, האחד מכוון אל הקוטב הנֵיאו-ליברלי,
הקוסמופוליטי והאזרחני, והאחר מגיב בזעם 'קדוש' נֵיאו-אתני, פונדמנטליסטי
וקהילתני. ציר ההתנגשות המוכר מן ההיסטוריה של הציונות בין קהילתיות פרה-מודרנית
ובין לאומיות חילונית (פרו-)מודרניות, הומר, אם כן, מאז שנות השמונים בציר חדש של
ניגודים בין הגלובלי -- שהוא ה'פוסט', ובין הלוקָלי -- שהוא ה'נֵיאו'. גישה זו מסבירה
אפוא את התפתחות הפוסט-ציונות -- ובד בבד גם את התפתחות הנֵיאו-ציונות -- בזיקה
לשינויים יסודיים במבנה הכלכלי והחברתי של ישראל בעידן הגלובליזציה.
לסיכום, הפוסט-ציונות היא תופעה מורכבת הנמצאת רק בראשיתה. הפוסט-ציונות
היתה משנות התשעים הן שיח החושף את הסתירה שבהגדרת מדינת ישראל
כ"יהודית-דמוקרטית" והן אורח חיים המבטא את תהליכי הליברליזציה
והאינדיבידואליזציה שעוברת החברה הישראלית. עוצמת התופעה הפוסט-ציונית, היחס בין מימדיה
השונים, ומידת השפעתה על סיום הקולוניזציה המתמשכת של השטחים הפלסטינים, יתבררו רק
בעתיד.
