נער שוליים - מפגש עם דודו בוסי

"מצאתי את עצמי בבית-שימוש, מפשיל במהירות את המכנסיים, מתיישב על האסלה הקרה, משלשל בפראות, שומע את הצרחות ואת ניפוץ הכלים, מסתכל על הבבואה שלי שנשקפת אלי מאריחי החרסינה. אני מסתכל עליה ובולע ללא הפסקה את הרוק, ופתאום הבבואה מצמיחה זוג כנפי מלאכים, כנפיים צחורות ומבהיקות כמו חרסינה. אני משפשף את העיניים, רואה את הבבואה המכונפת ניתקת מאריחי החרסינה, מתעופפת ויוצאת דרך חלון השירותים וממשיכה להתעופף בקול משק כנפי חרסינה של מלאכים צחורים הלאה-הלאה, מעל לכביש הראשי הפקוק, מעל לגגות הבתים הדלים והצריפים הישנים, מעל לשוק הבשר המוצף ביוב, מעל למאורות הקלפים העשנות שאנשים מגודלים ומפחידים יוצאים ובאים בהן, מעל לתחנות הסמים הפזורות בסמטאות הצרות, מעל למגרש הכדורגל הקטן שידע כל-כך הרבה התפרעויות ומעשי אלימות, מעל לוואדי השוטף בימי הקיץ את כל השכונה בצחנת ביוב בלתי נסבלת, מעל לבתי-הכנסת וחדרי המורי המתרבים והולכים – ממשיכה ומתעופפת מעל לדיכאון ולייאוש של השכונה הגוועת, וחוזרת ונכנסת דרך חלון השירותים ומתמקמת שוב על הקיר המבהיק. אני שוב משפשף את העיניים ורואה בבואה עייפה ומבוהלת, עם קמט ארוך ועמוק במצח, נשקפת אלי מהחרסינה".

דודו בוסי. "עכשיו אני מתעדכן במינונים נורמליים"

דודו בוסי –  חתן הפרס לסיפורת חדשה של "עם עובד" על ספרו הראשון, "הירח ירוק בוואדי", מועמד לפרס ספיר על ספרו השני, "פרא אציל", וחתן פרס ראש הממשלה לספרות על שני הספרים גם יחד – עדיין לא מגדיר את עצמו כסופר. "כתבן" הוא קורא לעצמו, אולי על משקל "שחקן", המקצוע שפתח לו את הדלת ואת הראש, והכניס אותו לתקופת היצירה של חייו. "יש בתואר הזה, 'סופר', משהו מנקר-עיניים לטעמי, ואבא שלי הטיף לצניעות. אחרים יכולים להגדיר אותי כך, אני לא חש בנוח להגדיר את עצמי ככזה," הוא מסביר.

גם למשחק הגיע בוסי בגיל קצת מאוחר. בן 28, אזר אומץ וניגש למבחני הכניסה לבית-הספר למשחק של יורם לוינשטיין. עד אז ניהל את המסעדה של אביו בשכונת התקווה, והשקיע את הדחפים היצירתיים שלו בעיצוב מחודש של המסעדה ובוויכוחים פוליטיים עם אנשי השכונה. היום, בתוקף מקצועו כ"כתבן", מסיים בוסי את כתיבת ספרו השלישי וכותב גם טור שבועי לעיתון "העיר". הטור נקרא "בסמטאות", ועוסק בנושא הקרוב ביותר לליבו, "אנשי שוליים".

הניסיון לברר מיהם האנשים הראויים לזכות בהגדרה זו, ומאין נובעת הזדהותו של בוסי אתם, נתקל בקשיים. לא שהוא לא משתף פעולה, להפך; הוא פשוט מוצף כל הזמן בטלפונים ומכרים. אנחנו יושבים בבית-קפה ברחוב "אחד העם", ונראה שבוסי מרגיש בבית. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, ניגשים, מתקשרים, רוצים לדבר.

כשקוראים את "הירח ירוק בוואדי", נוצרת תחושה שהמספר, מוסא, הוא מעין ילד שוליים בחברה של שכונת התקווה. אותה תחושה עולה גם מן הקריאה ב"פרא אציל", עם אלי, שהוא ילד שמן ואין לו חברים. שניהם מתבוננים מהצד, קצת בודדים - וגם מעצם היותם ילדים, הם נדחקים תמיד לשוליים של ההתרחשויות. אפשר לומר שבתוך החברה הפנימית, של השכונה, הדמות המתבוננת שלך היא תמיד קצת מחוץ למרכז העניינים. כשאתה אומר "אנשי שוליים", אתה מתכוון למי שמרוחק מהחברה שבה הוא חי?

אולי צריך פשוט לקרוא להם שורדים. אנשים שנאבקים על הפרנסה, על הלחם, על הדברים הבסיסיים ביותר ...  אנדרדוגים תמיד מעוררים אמפתיה. אלה האנשים שמעניינים אותי, שנותנים לי השראה. יש בהם צבע  ובשר שמדברים אלי ... כן, כילד הייתי יותר מתבונן מאשר מעורב. בניתי סביבי חומת הפרדה, כמו גיבורי שני הספרים ... אולי זה מבחירה, אולי כי כך הרגשתי, זרות, אי-שייכות ... חכי שנייה, נכנסה הרגע ידידה שנראית לי מדוכאת. אתמול צלצלה, ולא היה לי זמן.  ברשותך, אני רק אגש לראות שהכול בסדר.

כשבוסי חוזר לשולחן, אני מנסה לחזור ולברר את עניין הבדידות ותחושת החיים בשולי החברה.

בסופו של דבר, כל הדמויות בספרים שלך - וגם בטורים - נמצאות כולן בשולי החברה הגדולה יותר, החברה הישראלית. כמועמד לפרס ספיר ובעל טור ב"העיר", אפשר לומר שהקונסנזוס מחבק אותך בימים אלה. מתי אתה הרגשת לאחרונה כאיש שוליים?

הרגשתי שמכניסים אותי לטייפקאסט כזה, בימים שבהם עוד רציתי להיות שחקן. הסוכנת שלי היתה שולחת אותי לאודישנים, והתפקידים היחידים שהוצעו לי היו או ערס שנכנס לפריים, נותן סטירה ויוצא, או ערס שנכנס לפריים, חוטף סטירה ויוצא. נכנסתי מזה לדיכאון כבד. הייתי מוכן כבר לקבל את הטייפקאסט של הערס, אבל עדיין, יש בנאדם גם מאחורי הגורמט, שיתנו לשחק דמות. משהו עם בשר. אחרי תקופה קצרה כבר סירבתי ללכת לאודישנים.

ואז התחלת לכתוב?

גיליתי שיש לי גישה לכתיבה בשנה הראשונה ללימודים אצל יורם לוינשטיין. יש תרגיל כזה, שצריך לספר סיפור מול הכיתה. בניתי לי סיפור בראש, וכשסיפרתי אותו קיבלתי פידבקים מצוינים מהתלמידים. יורם אמר לי, "אתה סופר", ואני נעלבתי מאוד. מה זאת אומרת סופר? אני לא שחקן? המחשבה לעשות עם זה משהו התפתחה רק אחרי שסיימתי את הלימודים, כשישבתי בבית בדיכאון מהאודישנים המעליבים האלה.

חזרתי לאותו סיפור משנה א', ורציתי לפתח אותו לתסריט. מכיוון שבשביל תסריט צריך במאים וקרנות, ואני לא רציתי לראות אף אחד, ובטח לא להתחיל למכור את עצמי, החלטתי לעשות ניסיון ולכתוב את זה כסיפור. לקחתי מחברת ועט, והתחלתי לכתוב ולמחוק. אחרי שלושה עמודים הרגשתי שזה זה. שאני אוהב לעשות את זה. משם נולד "הירח ירוק בוואדי". ישבתי אז בדירה שכורה בשכונה, בחדר שלי עם המזגן שמשתק את הרעשים, והרגשתי כמו במערה חשוכה, מדליק אור גם ביום, וכותב. לא יוצא משם עד שייצא ספר.

אז סגרת את הדלת סופית על עולם המשחק?

אחרי כמה זמן הבנתי שגם אם היו נותנים לי תפקיד רציני, זה כנראה לא היה מספק אותי. לשחקן יש חופש יצירתי מוגבל. הטקסט לא שלו, יש במאי, ואפילו התאורן אומר לו איפה לעמוד. מובן שהוא חייב להיות יצירתי, אבל בכל זאת הוא מוגבל - בטח יחסית לכתיבה, שבה אתה יוצר את כל העולמות. כל הדמויות זה אתה. אתה בונה את המיזנסצנות, את הרצונות והמכשולים של כולם. יש בזה סיפוק אדיר.

הבחירה בכתיבה - מקצוע בודד, בוודאי יחסית למשחק - קשורה אולי לאיזו תחושה של ריחוק מחברתיות. אולי ההזדהות שלך עם אנשי שוליים באה מתוך תחושת החריגות שלך, כמו של גיבורי הספרים שאתה כותב, מהבדידות בתוך החברה שגדלת בה?

לשורדים אין תחושת בדידות במובן הזה. הם אנשי משפחות, דלתם לרוב פתוחה, יושבים בחבורות. אני טיפוס בודד, יכול להעביר ימים שלמים לבד. אולי באמת לא השתלבתי בגלל זה במשחק, יותר מדי הולה בולה מסביב ... למי יש ראש לזה. הכי נוח לי להיות לבד, ולכתוב. אתה בתוך העולם שאתה יוצר, חי את הדמויות, נושם אותן, מנהל איתן דיאלוג. הרבה יותר כיף מאשר לשבת עם קאסט של שחקנים ואגואים ... הבדידות לא זרה לי. בגיל מאוחר יותר אמנם נהיו  לי חבר'ה, והייתי אתם כי רציתי להיות שייך. אחר-כך גיליתי שזה לא חברים, זה חבר'ה. אבל עוד קודם לכן, בשכונה, לא היו לי ממש חברים. מבחינתם הייתי הבן של המליין, בעל המסעדה.

גם הגיבור של "הירח ירוק בוואדי" הוא הבן של בעל המסעדה. לפחות לפי הספר, החברה בשכונה סביבו היא חברה מסורתית, לאומנית מאוד, גזענית, אלימה באופן קיצוני, עד כדי רצח על רקע עדתי. במציאות שבה גדלת, היתה למוצא העדתי השפעה על המעמד החברתי בתוך השכונה?

אני ממוצא פרסי ותימני. חצי-חצי. זה תמיד היה עניין ... החברים התימנים של אבא היו יורדים עלי כל הזמן - תחליט מה אתה, פרסי או תימני.  משם יצרתי את הפרק הזה בספר. זה באמת היה ככה, שתימנים לועגים לפרסים, הפרסים למרוקנים, וכדומה ... גם בתקווה, כמו בכל מקום במדינה ובעולם, אנשים שונאים או שופטים את האחר. כולם חיים יחד, עושים על האש, וכולם בסוף מתחתנים זה עם זה, אבל בכל זאת זה קיים, לרוב מתחת לפני השטח.

השנאה הפנימית הזאת היא מעגל פנימי במעגל הרחב יותר של הגזענות והשנאה בין כל העדות האשכנזיות לכל העדות המזרחיות, ולהפך. ב"פרא אציל", האבא יום-טוב מציג את הציורים שלו בגלריה של אשכנזים, שאלי מתאר אותם כפלצנים חנפניים. ב"ירח", האבא בעל המסעדה מתחנף לאשכנזים, עניין שמעצבן מאוד את מוסא, הילד. כשהוא מתבגר, הוא יוצא עם נערה שמדברת על שנאת האשכנזים שלה.

בספר הבא עיצבתי דמות, הפעם מרמת גן - בחור שהיה בשומר הצעיר, התגייס לצנחנים והפך לקצין מצטיין. באיזה שלב, שמונה מחייליו עולים על מטען-צד בלבנון, והוא יוצא לנחם אבלים.  בתום השבוע הטעון הזה, הוא שבור לגמרי; חבריו ואמו מכריחים אותו לצאת קצת מחדרו, ולנקות את הראש. מהדיכאון, הוא משתכנע ומגיע לאיזה בר תל-אביבי. שם הוא נתקל בתופעה שהיום היא טריוויאלית, הסלקציה. בתחילה הוא לא מבין. שואל את שומר הסף מדוע הוא לא מתיר לו להיכנס. השומר לא מתייחס אליו, כאילו היה אוויר.

פתאום הוא רואה כתובת על הקיר, מרוססת בספריי, "אין כניסה לערסים". הוא שחום, אז מבחינת הסלקטור הוא ערס. זה שובר אותו. בצבא הוא נחשב למפקד נערץ - ופה הוא סתם ערס, שלא ראוי להיכנס למקום בילוי. בתום השרות הצבאי הוא יורד מהארץ, וחי בברלין. שם, בדרך ייחודית שלא אחשוף אותה עכשיו, הוא נוקם-לכאורה גם את נקמת העם היהודי בגרמניה, וגם את נקמתו שלו בצאצאי הקורבנות, שלא קיבלו אותו למועדון הישראלי. לפרק הזה קראתי "ערס עם אג'נדה".

ומה לגבי האג'נדות שלך? בוא נצא הלאה - ממעגל הסכסוכים הבין-עדתיים למעגל החיצוני עוד יותר, של הסכסוך הבין-לאומי שאנו חיים בו.

היום כבר אין לי אג'נדה מוצקה, כמו של אלה שאני קורא באינטרנט, עם דעות ברורות לכאן או לכאן. אני, באופן כללי, קרוע. יש לי בעיה איך להכיל את מה שקרה אחרי אוסלו, כל הפיגועים. זה דיכא אותי לגמרי. היה חלום, ופתאום ערפאת שינה את פניו והכול נשבר ... יש רק חדשות רעות, כל הזמן. פעם הייתי מכור לאקטואליה. קראתי שני עיתונים בכל יום, תוך כדי האזנה לחדשות. כל בוקר, עד הצהרים, הייתי מרעיל את עצמי - עד שלא יכולתי להכיל את זה יותר. עברתי למוזיקה. נגמלתי. נהייתי חצי-אסקפיסט, בתוך כל החרא. עכשיו אני מתעדכן במינונים נורמליים.

ב"ירח" אתה מתאר את הגיבור מתחיל פתאום לקנות את העיתון "דבר", למורת רוחו של אביו. הבעת עניין בדעות שמאלניות מתוארת שם כסוג של מרד נעורים. גם בדעותיך הפוליטיות היית חריג?

גדלתי על שנאת המערך והמפא"יניקים. אבא שלי היה איש "חרות". בבחירות הראשונות שלי בחרתי בגין. אחר-כך התבלבלתי. לא ידעתי מה לעשות. מאוד האמנתי בבגין האדם, אבל התחלתי לשמוע את כל הקולות, להשוות, לראות מה קורה ולפתח מחשבה עצמאית. אבא שלי לקח את זה קשה, שהבן שלו בוחר בפעם הראשונה בגין, בבחירות אחר-כך לא בוחר כי הוא לא יודע, ובבחירות הבאות כבר בוחר מרצ.

כמי שגדלה על שנאת הימין, בסביבה שבה אם אתה לא שמאלני אתה לא שייך - ואף אחד, אף פעם, לא משנה עמדה – אני מתפעלת מאוד מן המהלך האמיץ שעשית, להכריז על עצמך כשמאלני בתוך חברה מאוד ימנית.

באותה תקופה הייתי בין היחידים בסביבה שלי. כל היתר, לפחות מאלה שדיברתי איתם, היו אנשי ימין. כנראה יש בזה אומץ. התווכחתי עם אנשי השכונה, ממש נכנסתי בהם, נלחמתי על דעותיי, לא נתתי לאף אחד להשתיק אותי. הפכתי בעיניהם לשמאלני מניאק. וככזה אתה מוצא מפלט בבדידות. אתה לבד, גם בדעות שלך וגם פיזית ... הם באים ממקום של שנאה, הימנים הקיצוניים, וזה מעורר בי דחייה.

מצד אחר, אני זוכר שביום הבחירות, כשברק עלה ומרצ השתקמה קצת, יוסי שריד אמר משהו בוטה נגד ש"ס. הצהיר שבשום פנים ואופן "הם לא ישבו אתנו", התייחס אליהם בבוז ובהתנשאות ... אחר-כך בא טומי לפיד ועשה מזה קריירה, ואת זה כבר לא סבלתי, את השנאה הזאת. בואו נלך ביחד, נהיה אחים. אני לא מסכים עם הדרך של ש"ס, אבל אני גם לא חושב שצריך להתנשא עליהם. זה רק מעמיק את הקרע, בטח לא פותר שום דבר.

אתה מאמין באלוהים? אני רואה שאתה לא דתי. אז מה אתה? מסורתי, חילוני?

גדלתי במשפחה חילונית-מסורתית. אבא הלך לבית-הכנסת בחגים, ראש השנה, פסח וכיפור. לא בשבתות ולא במקרים אחרים. כיבד את הסביבה שלו. לא היה מחלל שבת בציבור. אבל אני אתאיסט מגיל צעיר. כבר בילדותי, כשאבא היה לוקח אותי איתו, מרדתי, לא רציתי ללכת לבית-הכנסת. שמחת תורה? אני לא הולך. ביום כיפור צמתי פעם אחת, בשביל לעשות דיאטה, וזהו ...

בגיל 12 או 13 שאלתי את עצמי, מה היה קורה אם היו שמים את פסל החירות בקרחת יער באפריקה? נניח שבבוקר יגיעו השבטים, שעדיין לא נחשפו לציוויליזציה, ויביטו בפסל. חשבתי לי שהם  יברחו או יסגדו לאמא הקדושה עם הלפיד, יקריבו למענה קורבנות ... זה נראה לי מגוחך, ובאותה מידה האמונה באלוהים נראתה לי מגוחכת. החלטתי שאני לא מאמין, שאנחנו המצאנו את אלוהים, שאין ישות כזאת - והאמונה הזאת תופסת עד היום.

מעניין שמכל הדמויות שיכולת לשים שם באפריקה, בחרת דווקא את פסל החירות. הדת היתה, מבחינתך, מנוגדת לחופש?

תראי, מצד אחד אני שומע דתיים הטוענים שהם נהנים מתחושת חופש גדולה - ומצד אחר אין להם, לכאורה, את עצמם: חיים לפי הלכות ודעת רבנים. אני מקנא בחוסן הנפשי שהם מקבלים מהאמונה באל, אבל לא הייתי מסוגל לוותר על עצמי ולחיות על-פי חוקים וצווים שנכתבו לפני אלפי שנים. לטעמי, זה בהחלט מנוגד להגדרת החופש.

אבל אתה מגדיר את עצמך כיהודי? למרות האתאיסטיות?

אני יהודי כי חתכו לי, כי זה רשום לי בתעודת הזהות, כי ההורים שלי יהודים. לו ניתן לי לבחור, לא הייתי בוחר לחיות כאן, ולא הייתי בוחר להיות יהודי. מכיוון שכך נהיה, אני יהודי בארץ ישראל.

אז למה אתה לא עוזב?

אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. אז אני מוצא לי את הבית שלי, האזור שלי, המקום הבטוח שלי. בכלל, קשה לי לצאת מחוץ לעיר; אני יוצא מתל-אביב ומקבל ויברציות, נוסע לשבוע ומתגעגע הביתה. אין אצלי אהבת הארץ דרך שביליה ודרכיה - אבל כן דרך אנשיה, אנשיה ושוב אנשיה. אז נכון, לו היתה לי אפשרות לבחור איפה להיוולד, זה לא היה כאן. אבל אני כבר פה, זה המקום שלי, השפה שלי. לא הייתי מנסה לעשות מה שהגיבור בספר החדש עושה, לא אעזוב את הארץ.

אז בעצם אתה חי במדינת ישראל בלי להרגיש ממש יהודי ובלי תחושת לאומיות חזקה במיוחד. אפשר להגדיר אותך כפוסט-ציוני?

אני לא ציוני נלהב, אבל אני לא אנטי-ציוני ולא פוסט-ציוני. יחד עם זאת, לפעמים אני חושב שאולי זה נכון, שהרצל וחבורתו טעו. בספר הבא, הגיבור מתעמת עם אביו, שבא לבקרו בגרמניה. הבן טוען כי העולם שאחרי הרייך השלישי היה צריך להפקיע חלק קטן ולא-מיושב מאדמת גרמניה, וכעונש על השמדת העם - להקים עליה את מדינת היהודים. כך, לדעתו, לא היו נוצרים החיים חפרים והטומי לפידים למיניהם, שבזים ללבנט וכמהים כל-כך לאירופה. מעבר לכך, יש לי בעיה עם זה שערבי צריך לקום ולשיר "נפש יהודי הומייה", כמו שקרה לא מזמן בנבחרת ישראל. כמה ירדו על השחקנים הערבים שלא שרו את ההמנון - מה רוצים מהם?!

אני חי במדינה עם קונפליקט לא-פתור, ואני קרוע במקום הזה. זה המצב הנפשי והרגשי שלי. אנשים בכל העולם פשוט חיים את חייהם. רק פה צריך להיות, כל הזמן, להיות משהו, זה או זה, להילחם, להפגין, לעשות. אני מאלה שלא יוצאים מהבית ועושים רעש. הרעש שלי הוא קטן, דרך הכתיבה. אז אני חי את האנשים, רק את האנשים, ומנסה לשכוח את כל היתר. לא שזה פשוט לשכוח את זה - אתה מקבל כל שבועיים בום חדש לתזכורת.