הפוסט-מוסריים

הבעיה המרכזית הנוגעת לפוסט-ציונים אינה הגילויים ההיסטוריים שלהם - אין כמעט ויכוח על העוול שגרמה הציונות לערבים. הוויכוח הוא על המוסר הכפול שלהם, על העמדות הפוליטיות הצבועות שלהם, ובראש בראשונה - על כך שהם שוללים את זכותם של היהודים להגדרה עצמית

אני פותח את המאמר הזה דווקא בהנחה שחלק ניכר מ"תיקוני ההיסטוריה" של אלה הקרויים "פוסט-ציונים" הם תיקונים ברוכים. ההיסטוריה הציונית היא לא מה שסיפרו לנו. בעצם, שום היסטוריה הגמונית היא לא מה שסיפרו לנו. ההיסטוריה - תרשו לי שלא לחדש לכם - נכתבת תמיד על-ידי המנצחים. והניצחון הגדול יותר של המנצחים, בסופו של יום, הוא עצם העובדה שיש בהם מי שמסוגלים לחזור ולבדוק, ולגלות לנו - כמה מפתיע ומחדש - שההיסטוריה נכתבה מנקודת ראותם של המנצחים.

אז כנראה לא היינו כה חלושים ומסכנים במלחמת העצמאות או השחרור. סליחה, מלחמת 48'. וכנראה אין ממש בטענה שמנהיגי הערבים ביקשו מערביי פלסטינה לברוח. אולי זה קרה, אבל מספרם של אלה שיצאו מרצונם בעצת איזה קול קורא מדמשק, כדי לחזור כמנצחים ולבוז שלל, היה קטן ממספרם של אלה שאנחנו גירשנו.

משנפתחו הארכיונים – החוק הישראלי מאפשר פתיחת ארכיון רק לאחר שלושים שנה – החל התיקון הגדול באקדמיה. אבל עוד לפני "ההיסטוריונים החדשים", היו כאן פובליציסטים. הם הקדימו תמיד את האקדמאים, והם כבר סיפרו את הסיפור - סליחה, הנרטיב – האחר: שכל מה שסיפרו לנו לא היה ממש נכון. שעשקנו וגזלנו ועווינו ופשענו.

לאחרונה יצא לאור "קיר הברזל" של אבי שליים, והוא מגלה לנו שכמעט כל מנהיגינו - כולל  ראשי מפלגת העבודה לגלגוליה - לא רצו שלום, אלא קיר ברזל בינינו לבין הערבים. הם אימצו את תורת ז'בוטינסקי, או לפחות את החלק השלילי שבה, ודחו ביד גסה כל הצעה לשלום. יש מומחים גדולים ממני להיסטוריה, שאינם נמנים עם מחנה  ההיסטוריונים החדשים, והם אינם חושבים שמדובר בכתב השמצה ועלילה. התיאור, לפחות בחלקו, מבוסס על אירועי אמת. 

זה לא אומר שכל דברי ההיסטוריונים החדשים הם אמת לאמיתה. אין צורך להיכנס לפולמוס שמנהל פרופסור אפרים קארש עם ההיסטוריונים החדשים, כדי לדעת שהאידיאולוגיה היא, לעתים, הדלק המניע של כתיבת ההיסטוריה. כמה מן ההיסטוריונים החדשים מודים בדבר, וטוב שכך - אבל גם מי שאינו מודה בכך חשוד בהטיה פוליטית מסוימת. יש גם כאלה שהאידיאולוגיה העבירה אותם על דעתם.

אינני בא להתווכח עם הפוסט-ציונים, לא על נרטיב ולא על אמת היסטורית. כאן ועכשיו, בחיבור הקצר הזה, אני מבקש להתווכח אתם על דבר אחד: על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הערה אישית: פגש אותי מכר ותיק, עיתונאי ואיש אקדמיה - לאחר שלא התראינו כשלוש שנים - ושאל אותי: "מה קרה לך שהפכת לימני?". "אני? ימני? על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. הוא ניסה להסביר, ולא ממש הצליח. מפה לשם התברר שהוא מתכוון לסדרת המאמרים שפרסמתי, ועוד אמשיך לפרסם, נגד הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים. על-פי כל הגדרה, האיש מצוי במחנה הידוע לשמצה כ"שמאל ציוני", אבל הוא לקח באופן אישי את המאמרים שכתבתי בעניינם של שונאי-ישראל שבתוכנו.

ייתכן גם שמכר זה מבלבל מעט את היוצרות, שהרי מקדמת דנא אני מבקר את האוליגרכיה השמאלנית השולטת בתקשורת, ואת הנאורים-בעיני-עצמם השולטים במערכת המשפט – וכאשר מתווספת לכך ביקורת על חסידי "המדינה האזרחית", "מדינת כל אזרחיה" או שאר המינוחים המשמשים לשלילת הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, התוצאה היא שעבדכם הנאמן הפך לנציג החשוכים עלי אדמות. מכיוון שאנחנו כה אוהבים לקטלג, הרי שהרבה יותר נוח להפוך אותי לחבר כבוד במסדר הריאקציה.

קל מאוד לקטלג, אבל הקִטלוג הוא הבל גמור. הוויכוח איננו על מה שהיה או לא היה. הוויכוח הוא על עמדות, על פתרונות ועל שאלות מוסריות - ובעיקר על פרופורציות. אין צורך לשאול אם בוצע עוול מוסרי על-ידי הציונות. השאלה הנכונה היא זו: בנסיבות הזמן והמקום, האם העוול הזה הופך את הציונות לתנועה שצריכה לעמוד מול כיתת יורים (והיא אכן עומדת, וזוכה למטחים כבדים, אך מסרבת למות), או שמא - למרות העוול שבוצע - הציונות אינה שונה ממה שהתרחש, ואפילו התבקש, באותן נסיבות, ובהתחשב בדרכי הפתרון לקונפליקטים לאומיים אחרים.   

מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, הייתי בעד שתי מדינות לשני עמים. כך היו גם רבים מחבריי למה שהיה קרוי אז "שמאל". זו היתה דרכי גם בפגישותיי עם אנשי אש"ף, בשנות ה-80 (וכבר אז הדביקו לי את הכינוי: "הציוני"). היתה זו רק"ח, כמעט בודדה בעמדתה הנכונה, שהרימה על נס את הסיסמה הזאת: "שתי מדינות לשני עמים" - לעם הפלסטיני ולעם היהודי. גם  החלטת האו"ם דיברה על עם יהודי: "Jewish State", נאמר שם. וזה היה הבסיס והעיקר של המחנה ההומני והשפוי.

אבל הזמן עבר - והתברר שאט אט הולכת ומשתלטת עלינו פילוסופיה חדשה: לא עוד עם יהודי. והמהדרין אומרים: אין בכלל דבר כזה, עם יהודי. יוק. נדמה שהמניפסט הרציני הראשון שפָּתח פֶּתח לגישה הזאת, הוא "החשבון הלאומי" של בועז עברון. הפילוסופיה הפלסטינית, הערבית, האנטי-ציונית, חדרה אלינו ואומצה בגאווה. היא כבר לא בשוליים. הבדיחה על כך שאפשר לכנס את מאמיניה בתא טלפון היא רק בדיחה. במציאות מדובר בזרם שיש לו אוהדים בחלק גדול מהשמאל.

"שמאל ציוני" הוא מושג הולך ונעלם. חצי ממצביעי הליכוד מחזיקים בעמדות המיוחסות למה שהיה פעם "שמאל ציוני", וזו סיבה נוספת להגחכת המושג הזה. הימין תמיד שם בסירה אחת את כל מתנגדי ה"אף שעל". גם שרון, בעקבות ההתנתקות, הוא "שמאלני קיצוני" - וודאי שגם עבדכם הנאמן, התומך ביוזמת נוסייבה-אילון. השמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני אינו שונה מן הימין, מבחינה זו. לדידו, כל מי שאינו מסכים לאוטופיה של "מדינה אזרחית", או "מדינת כל אזרחיה", או "מדינה-אחת-גדולה", הוא פושע מלחמה.

הפרדיגמה של "אין עם יהודי" - ובמשתמע, אין זכות קיום לעם היהודי – היא טירוף מוחלט; בועז עברון וחסידיו לא הצליחו לשכנע אותי. לפי כל קנה-מידה, היהודים הם יותר עם מכל עם אחר. למרות שהיו מפוזרים בכל העולם, הם שמרו על מסורת אחת ועל מורשת אחת. כאשר הסבא-רבא שלי, בתימן, נקלע לעימותים עם השלטונות, הוא נזקק לקשר עם קהילות יהודיות חזקות בצרפת ובבירת האימפריה העותומנית. וכאשר אחד מאבותיו הסתבך בעימות אישי קשה עם השלטונות בעיראק, הוא ברח לצנעא ונקלט שם, משום שהוא היה שייך לאותו עם.

כאשר יהודים סבלו ברוסיה, הגיעו מקצתם אפילו לתוניס ונקלטו שם בתוך הקהילה - וכאשר סבלו יהודים מעלילת דם בדמשק, קמו יהודים מצרפת כדי להגן עליהם. השאלה הגנטית איננה רלבנטית; היא שאלה גזענית - וכל מי שמנסה "להוכיח" שהיהודים אינם מאותו מוצא גנטי – מעיד על גזענותו שלו. גם דוד המלך, שעליו אנחנו שרים עד היום "חי וקיים", אינו שייך ל"גזע יהודי". אז מה? אם הוא הפך למלך היהודים, יש בכך כדי להעיד בשבחה של היהדות. נכון, במרוצת הדורות - וכאמצעי לשימור הקיום - עברה היהדות תהליכים מסוימים, כולל הסתגרות, שהיו מחויבי המציאות, הרדיפות, והרצון לשמירה על האתוס המשותף. אבל גם אלה לא הופכים את היהודים לגזע.

הימין האידיאולוגי והשמאל הפוסט והאנטי-ציוני לא יודו בכך לעולם, אבל יש להם מכנה משותף רחב מאוד - הם רואים את הציונות באותם משקפיים: אלה ואלה גורסים שאין הבדל בין נצרים לתל-אביב; אלה ואלה גורסים שיש צורך בפתרון של "מדינה-אחת-גדולה"; אלה ואלה מאמינים שאין הבדל בין הציונות שלפני קום המדינה לציונות שלאחר מלחמת ששת הימים (או מלחמת 67', כלשונם של האחרונים). גם איתמר בן-גביר וגם אילן פפה גורסים, פחות או יותר, שהציונות היא תנועה גזענית, מנשלת, חומסת, שמדכאת ומגרשת ערבים. בן-גביר רוצה את זה. פפה שונא את זה. אבל הציונות, לדידם, היא אחת.

הפוסט-ציונים אינם עשויים מקשה אחת. יש בהם מי שמכיר בקיומו של עם יהודי, ויש כאלה שאינם מכירים. הוויכוח איתם – ראוי להדגיש ולחדד – אינו על ההיסטוריה, אלא על הלוז של הרעיון הציוני: זכותם של היהודים להגדרה עצמית. כלומר, להגדרה עצמית לאומית. כלומר, למדינה יהודית. איננו מתווכחים אתם על המעשה הציוני, שאפשר לתארו באלף ואחת צורות - ובכל צורה להגיע למסקנה שונה. הוויכוח הוא על הרעיון הבסיסי, היסודי, המקורי: זכותם של היהודים להגדרה עצמית. הא ותו לא.

אחד מעיקרי המשנה הפוסט-ציונית הוא זה: יש סתירה בין "יהודית" ל"דמוקרטית". הם צודקים, יש סתירה. אבל הבו לי דמוקרטיה מושלמת אחת, דמוקרטיה שאין בה אתניות הגמונית או תרבות הגמונית – או, לעתים, אפילו דת הגמונית. לא אתרום שום דבר משלי לוויכוח הזה. נדמה לי שהתשובה המלומדת של פרופסור אמנון רובינשטיין וד"ר אלכס יעקובסון (''ישראל ומשפחת העמים :מדינת לאום יהודית וזכויות האדם'') מספקת בהחלט.

ובכלל, האם העובדה שכיבוש אמריקה התנהל באגרסיביות איומה - תוך כדי גירוש, ואפילו השמדה המונית, של הילידים – היא סיבה לשלילת זכותן של מדינות אמריקה להתקיים? הפולשים שם, באמריקה הרחוקה, לא חזרו למקום שאליו התפללו קהילותיהם המפוזרות שלוש פעמים ביום. אפשר, רצוי וצריך לחקור מה שהיה אז - אבל מה הקשר בין זכות הקיום לבין עוולות היסטוריות? האם מחליפים עוול בעוול? פעם שללו את זכות הקיום של היהודים כפרטים - והיום שוללים את זכות הקיום שלהם כקבוצה. מאנטישמיות ישנה עברנו לאנטישמיות חדשה.

נניח גם, לצורך העניין, שישראל ביצעה גירוש המוני - אז מה? וכי יש מדינה אחת בעולם, מאלה שביצעו גירוש המוני במאה השנים האחרונות (ויש מדינות רבות כאלה), שזכות הקיום שלה נשללה רק בגלל הגירוש? הרי ברוב המקרים, הגירוש נועד ליצור פתרון דמוגרפי נוח יותר. אין להסיק מכך שיש הצדקה כלשהי לגירוש היום, ואין בכך כדי לתת הכשר מוסרי לגירוש. אבל מה הקשר בין עוולות שבוצעו, לבין זכות ההגדרה העצמית?

הוויכוח בין המחנה הציוני לבין המחנה הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני מתנקז לסוגיות מוסר - ובעצם, לסוגיית המוסר הכפול, המאפיין גם  את "כוחות הקדמה" במערב. המוסר הכפול קשור לעמדות פוליטיות. השמאל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, למשל, תומך בזכות השיבה. זהו אחד העיקרים הפוליטיים של אותו שמאל. מחנה זה גם מתנגד לכל שימוש ב"דמוגרפיה", משום שלדידו מדובר בגזענות. העמדה הזאת היא מוסר כפול במיטבו, שהרי רוב מדינות העולם בנויות על בסיס של קבוצה אתנית הגמונית. במדינות רבות יש גם העדפה ברורה, בכל הקשור לרה-פטריאציה,  לבני הקבוצה ההגמונית.

נשיא קפריסין היוונית, משמאל, ומנהיג קפריסין התורכית, מימין, עם מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן. אין זכות שיבה למגורשים היוונים (צילום: איי-פי)

אבל נניח, לצורך העניין, שבעניינים כאלה יש לפנות להסדר הבינלאומי. מה אנו מוצאים כאן? האם את המוסר הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני, המתחזה ל"אוניברסלי"? ובכן, רק לפני כמה שנים יזמה הקהילה הבינלאומית הסדר ליישוב הבעיה של דמוגרפיה וזכות שיבה בקפריסין. והנה, בחסות האיחוד האירופי, ההסדר המוסכם הוא זה: אין זכות שיבה למגורשים היוונים - ודווקא לטורקים, שיזמו את הגירוש, יש זכות לשמירה על רוב אתני. השיבה מוגבלת לקשישים בלבד - ובתנאי שבשום יישוב לא יעלה מניינם על עשרה אחוזים. אתם יודעים מה, קניתי.

ובכלל, אין אפילו תקדים אחד למתן זכות שיבה, שלא לדבר על שיבה ממש. הטורקים לא חזרו ליוון, היוונים לא חזרו לטורקיה; המוסלמים לא חזרו להודו, וההינדים לא חזרו לפקיסטן. אם היתה חזרה, הרי שרק קבוצות מיעוט, שנעקרו מהמקום שבו נולדו, שבו אל המדינה שבה היה רוב אתני לבני קבוצתן. כך, למשל, 11 מיליון גרמנים, שרובם לא היו נאצים, אולצו לחזור לגרמניה ממדינות רבות באירופה. אין להם זכות שיבה, ואין להם זכות לפיצויים.

רק כאשר מגיעים לפוסט-ציונים בישראל, המוסר משתבש. הם לא מנסים להיות חסידי אומות העולם, שהרי המוסר הבינלאומי שולל את הפתרונות שלהם. הם מנסים להיות חסידי אומות הטרור: מקבלים את ההצעות של החמאס ומאמצים ללבם כל הצעה שחיסול הפרויקט הציוני עומד במרכזה. אל נא יתהדרו אלה בחשיפת האמת, כי לא בכך מדובר.  איננו מדברים כאן על תוכנית ד' שהביאה לגירוש, אלא על מוסר כפול ומעוות; על שלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. אנשים אלה אינם ראויים לתואר "פוסט-ציונים". מוטב לקרוא להם "פוסט-מוסריים".