*"לא להאמין - מבט אחר על דתיות וחילוניות" בעריכת אביעד קליינברג, הוצאת "כתר" ואוניברסיטת תל-אביב. 306 עמ', 2005.
לא להאמין הוא אמנם רק הספר השני בסדרה החומרים המרכיבים אותנו, אבל אני כבר מצפה לספר השלישי ולאלה שיבואו בעקבותיו, שכן הסדרה הזאת יוצרת סוגה חדשה ומרתקת, תוך כדי נגיעה ועיסוק בלבם של התהליכים החברתיים. מדובר בספר בעל פורמט קטן ונוח, שרכיביו הם גם מסות עיוניות, גם יצירות ספרותית, וגם אמנות פלסטית. החוט המקשר בין כל אלה מושחל על-ידי אביעד קליינברג, שגם מקדים דברים על יהדות כדת של איסורי אהבה וגם משוחח עם הכותבים. ההקשר השלם והאישי מוסיף לכתוב ממד בלתי-מוכר - השונה כל-כך מן האופי המנוכר שיש לעתים לכתיבה עיונית - והופך את הקריאה בדברי הכותבים לנוגעת יותר ולמאוד רלוונטית.
הספר פותח בסיפור של אמיר גוטפרוינד - תיאור פשוט של פגישה בין שינקינאית נהנתנית לבין קופמן הדתי, או האדוק, שהוא בעל המכולת השכונתית. סיפור זה ממחיש את הזרות ואת החיבורים שבין שני עולמות שונים כל-כך, על-ידי תיאור המוצרים על המדף - אלה שישנם, ואלה שחסרים בו. נועלות אותו שתי סדרות של צילומים: האחת של מנחם כהנא, ירושלמי המתעד את עולם החרדים זה למעלה מעשר שנים, ומציע לנו הצצה רבת-עוצמה אליו; השנייה - של אלכס ליבק, שלעתים אני שואלת את עצמי, אם צילומיו מתעדים את המציאות הישראלית או מייצרים את התודעה שלה.
המאמר של גליה צבר עוסק בהיווצרות כנסיות של מהגרים אפריקנים בישראל. הוא מאחד בתוכו גם מבט על דת אחרת - לא היהדות - ועל מנגנוניה, וגם הסתכלות על עצמנו כמעסיקים של המהגרים האלה. כדאי לקרוא מפיה על מצבו של האפריקני בישראל, שהוא " ... בראש ובראשונה שחור בחברה לבנה, נוצרי במדינה יהודית, עובד זר בלתי-חוקי, אשר שהייתו כאן – גם אם היא נמשכת שנים – היא תמיד זמנית ונטולת אופק אזרחי," וללמוד כיצד יצר לעצמו שני עולמות: "מן הצד האחד ניצבת המציאות הישראלית, שבה הם זרים מכל בחינה שהיא, פועלים שחורים החשופים לניצול, נתונים בחשש מתמיד ונטולי זכויות. מן העבר השני ניצבת הכנסייה, הזירה שהיא שלהם: אוטונומית ומגוננת, מאפשרת להם לשוב ולהיות מי שהם, לזקוף קומה כבני בית בקהילה הזקוקה להם ותומכת בהם."
יהודה גודמן עוסק בהַחזרה בתשובה - לא מנקודת מבטם של החוזרים בתשובה, אלא דווקא מבחינתם של מי שמפעילים את המערכת המסיבית והמשומנת הזאת. החומרים המרכיבים את המציאות שלנו זוכים להארה מעניינת, אך ניתן היה לקצר את דבריו. עדיין כדאי להתאמץ, ולו רק כדי לגלות את התובנה שלו, שלפיה "חזרה בתשובה יוצרת זהויות דתיות חדשות שאינן חילוניות אמנם, אך גם אינן חרדיות במובן המקובל או המוכר של 'חרדיות'."
מעניין שגם יהודה גודמן וגם הכותב הנוסף בקובץ – רם פרומן – באים מרקע דתי לאומי. ניתן "לעלות על זה" מתוך קריאה בדבריהם, אבל האישור לתחושה זו - הנחשף בשיחותיהם עם אביעד - מקל על ההקשבה.
המאמר של רם פרומן נפתח בסדרה של שברי שורות משירי ילדים, הקופצים לאוזנינו בפרוס כל חג וחג: "אמי נתנה לביבה לי ...", "מקצות הארץ באנו ...". נדמה לי שרם רצה לעסוק בנושאים רבים מדי – כולם מרתקים ומהותיים לעצם קיומנו ולצור מחשבתנו ... אבל זאת רק ההתחלה. שם המאמר "מה עושים בחגים?" מעיד על נקודת המוצא של הכותב – הפרקסיס. והשאלות שעליהן הוא מנסה להשיב הן לא רק מה עושים דתיים וחילוניים, אלא עד כמה הם מודעים למה שהם עושים ולמה הם נוהגים כך.
פרומן מצליח לייצר מעין שלוש קטגוריות של חגי ישראל - מינוח שהוא עצמו נמנע ממנו, אך אני אאמץ אותו לנוחות הדיון: חגים משפחתיים – ראש השנה ופסח, למשל; חגי הילדים – פורים וט"ו בשבט, לדוגמא; וחגים ציבוריים יותר – כמו יום כיפור (הוא בחר לא להתייחס כלל לחגי הזיכרון הלאומיים המאוחרים יותר, כמו יום העצמאות ויום השואה).
ראשית, הוא מבהיר עד כמה אין הישראלי החילוני מודע לרכיבים הדתיים המעצבים את לוח השנה שלו. אני קוראת לזה "הסכיזופרניה, או החיים הכפולים שלנו": אנחנו עובדים לפי הלוח הכללי, ושובתים ומשביתים לפי הלוח העברי. שנית, הוא מפרק את דרכי החג לרכיביהם היסודיים, ובכך מזקק מתוכם יסודות שונים המשפיעים על עמידותו או שרידותו של כל חג וחג. שלישית, הוא מתעכב בעיקר על טקסט אחד - ההגדה - ואני, כמוהו, מפנה את הקוראים לחיבור החתרני ורב-העוצמה שכתב עליו עדי אופיר.
פרומן לא מתעכב כלל ועיקר על ריבוי הגרסאות ההיתוליות והעכשוויות של הפרשנויות למגילת אסתר. הוא גם איננו מתייחס לקריאה החברתית-הומניסטית של מגילת רות, שקנתה לה מקום של כבוד בשיח הציבורי של השנים האחרונות. לעומת זאת, הוא נוגע בשאלה כבדה ביותר, העוסקת בטיפולה של מערכת החינוך הממלכתית בישראל בתכנים של החגים. לצערנו, לא נראה שמערכת זו מודעת לאחריות ההיסטורית (תרתי משמע), הרובצת על כתפיה - לעצב הוויה חילונית, במקום שלא מפריד עד היום בין דת למדינה.
פרומן משרטט תהליך ברור, שלפיו חייבים החילונים לרוקן את החגים מן הרכיבים הקשורים בעשייה בלבד, ולמלא את הריק שנוצר בהיבטים היסטוריים, לא חד-ממדיים או לאומניים חלילה - אלא רבי-קולות, הנמצאים בחיפוש מתמיד אחר משמעות היסטורית שתישאר רלוונטית. זוהי תרומתו לעיצוב אזרח בעל תרבות יהודית, שאיננו מתבטל בפני הפרשנות הדתית, אדרבא; במקום סדרה של לאווים (כפי שאנחנו מוצאים בעשרת הדיברות, למשל) - שקליינברג קורא לה איסורי אהבה - הוא מציע דרכי עשייה. במקום הסתפקות במצוות - חיפוש אחר טעמיהן. נראה לי שצפויה לנו חגיגה גדולה, אם נאזור אומץ וניגע בשאלות אלה גם בבית ובמשפחה, גם במערכת החינוך וגם בשיח הציבורי.
אם נאמץ טענה חוזרת בדבר המרכזיות של האוכל בחברה החילונית, ניתן להגדיר את הספר הזה כארוחה מושלמת. אך בטרם ננמק תואר זה, מן הראוי להציץ אל השירותים. המילים הבודדות המנוקדות בספר כמעט לא החמיצו אף הזדמנות לקרוא תיגר על המוסכמות ... נותר רק לשאול אם זה היה באופן מודע - או מתוך רשלנות או בורות, חלילה. מראי המקום לא תמיד מלאים, ופה ושם יש אפילו מילים מיותרות. חבל, וקל לתיקון. למזלנו, ניגשים לשם רק אחרי האוכל. הספר בכללותו ראוי לשבח, לא רק בשל הרכב המנות, אלא גם - ואולי בעיקר - בזכות המזון למחשבה שהוא מספק למי שאיננו רוצה להיות חילוני על דרך השלילה, אלא חילוני מודע מתוך ברירה. יערב לכם!
