המשפחה הפוסט-ציונית: סיפור שלא נגמר

ארובת הזמן התארכה די הצורך לשוב ולעיין מחדש ב"פוסט-ציונות". מאחר שהמונח נולד כהגדרת עבודה, על-ידי סוציולוגים של ידע (וביניהם כותב מאמר זה), הוא נתפש מייד ביותר מאופן אחד - ובסופו של דבר זכה להגדרות סותרות ומבלבלות. בתודעה הציבורית, המונח הופיע בהקשר של הוויכוח האקדמי והפומבי על לידתה של המדינה וקורותיה. אבל הוא הוצע עוד בטרם נולד ויכוח זה. פה ושם ניסו חוקרים ואנשי רוח לשער כיצד תראה המציאות הפוסט-ציונית – דהיינו, כיצד תצטייר המדינה כאשר הסכסוך עם הפלסטינים  ידעך וישראל תהיה למדינה מודרנית יותר, ואולי "נורמלית" יותר.

ישראל הפוסט-ציונית הצטיירה כחילונית ודמוקרטית יותר מאשר כיהודית ומסורתית. משהו משאיפות אלה דבק במונח, כאשר הומשג-מחדש תוך כדי הוויכוח על ההיסטוריה של מלחמת 1948, שפרץ בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ההיסטוריונים הישראלים הספורים אשר ערערו על הנרטיב הציוני של אותה מלחמה נקראו בדרך כלל "ההיסטוריונים החדשים", אבל כינו אותם גם בשם "פוסט-ציונים".

כבר באותה עת נעשה שימוש מנוגד במונח "פוסט-ציונות": היו שברכו על הרוויזיה ההיסטורית. הם ראו בפוסט-ציונים קבוצה של חוקרים אשר השתחררה, וטוב שכך, מידה הלופתת של האידיאולוגיה הציונית – ולכן סיפקה גרסה נכונה יותר של האירועים שהביאו ללידתו של הסכסוך עם הפלסטינים. המברכים על התופעה סברו גם כי היא תרמה לסיכויי ההתפייסות עם בני-הפלוגתא הפלסטינים על עתידה של הארץ.

אלה שהתקוממו כנגד הופעתה של "ההיסטוריה החדשה" השתמשו  במונח "פוסט-ציונות" לגנאי, ובחרו לתאר באמצעותו מעין גיס חמישי – נצר לשושלת מפוארת של יהודים שונאי-עצמם בלבוש עכשווי. למותר לציין, כי בעיני המקטרגים - רבים מהם היסטוריונים בעלי שם מקומי - מחקריהם של ההיסטוריונים החדשים נחשדו בהטיה אידיאולוגית חזקה ובתיאור מעוות של העובדות.

זה היה בסופן של שנות ה-80. כמה שנים לאחר מכן, בזמן תהליך אוסלו, התרחב הדיון האקדמי בתופעה. הפוסט-ציונות הוגדרה-מחדש, בשלישית, והפעם כביקורת אינטלקטואלית ותרבותית על הציונות. שורשיה של ביקורת זו בימים שלפני תהליך אוסלו, אבל היא זכתה לתהודה ציבורית רחבה רק בעקבות מאמצי הפיוס עם הפלסטינים. בירור יסודי יותר של המונח, שהחל בשנות ה-90, הבהיר כי הוא מחבר יחדיו תופעות שונות ומנוגדות. מעבר לשימוש הכפול שהוזכר – ברכה לפתיחות בחברה הישראלית מול גנאי למעשה בגידה באמיתות החברה – הפוסט-ציונות נותרה מעומעמת גם בלבושה החדש.

יש מי שראה בה ענף של הפוסט-מודרניזם - מעין קריאת תיגר מקומית על פרוייקט הנאורות, המפרקת את המודרניות מיומרותיה האובייקטיביות, המדעיות והמוסריות. בהקשר הזה, הציונות נתפסה כגרסה מקומית של אידיאולוגיה מערבית כללית, המבקשת לפרש את המציאות באופן שמשרת את המתיישבים היהודים על חשבון הפלסטינים המקומיים. כמו במקרה של הפוסט-מודרניות, קל היה לפרק את הגרסה ההגמונית השלטת בחיינו: בין שזו פרשנות ההיסטוריונים לגבי מה שקרה כאן בעבר, בין שזו פרשנות של פוליטיקאים לגבי מה שמתרחש כעת ובין שזו פרשנותם של אנשי תרבות ומוסר – דתיים כחילוניים – לגבי מה שצריך לקרות בעתיד. 

קשה יותר היה להציע חלופה מן הכיוון הזה, וזאת משום שהביקורת על המודרניזם, כמו זו על הציונות, נבעה מהכרה בקשר הבלתי-נמנע בין עוצמה לידע. ומאחר שבכל חברה, גם חברה פוסט-ציונית, תישארנה עוצמות – זהות או אחרות - בידי מעטים או רבים, הידע שייוצר ימשיך להיות מוטה ומנצל. בכל חלופה,  שלטון הניצול באמצעות נרטיבים ופרקטיקות שיחיות היה שב ועולה, על חשבון קבוצות שוליות ומדוכאות. וכך אם הגרסה הציונית של העבר היתה סיפור שמטרתו להכחיש את הטיהור האתני של 1948, גם הסיפור שטוען כי היה טיהור אתני אמור לשרת אידיאולוגיה אחרת: פוסט-ציונית, אנטי-ציונית או פלסטינית.

אבל זוהי ראיה שטחית מדי של התופעה, הכללית והפרטית. הפילוסוף לורנס קאהון היטיב לתאר את  הפוסט-מודרניזם כמשפחה אחת גדולה, שלא כל מי שמשתייך אליה מודה בכך - ולא כל מי שטוען שהוא חלק ממנה, אכן משתייך אליה. זוהי עמדה שנעה בין קוטב קשיח לקוטב רך, ויש בה גוונים רבים. המשותף לכל חברי ה"משפחה" המקומית היה קריאת תיגר על היומרה של החברה הישראלית – באמצעות האקדמיה, המדיה והפוליטיקה – לפרש את המציאות באופן אובייקטיבי, כאשר בפועל הפרשנות הייתה לחלק ממנגנון ההדרה והדיכוי של הפלסטינים בארץ ומחוצה לה (ולא רק שלהם: רשימת המודרים הייתה ארוכה וכללה, בין היתר, את המזרחיים והנשים).

רוב המבקרים "הפוסטים" הכירו גם בסובייקטיביות של הפרשנות הפלסטינית שניתנה לאותה מציאות, ובאינטרסים שעמדו מאחוריה. מנקודת מבט זו לא נותרה אידיאולוגיה אחת שזכתה לעדנה ולא פורקה מיומרותיה. אבל לא היה זה ניהיליזם לשמו, כפי שהאשימו מקטרגיה של התופעה, אלא דווקא רצון עז לבנות חברה המשוחררת לא רק מן הציונות אלא גם מן הלאומיות באשר היא, ומאידיאולוגיות אחרות המדכאות את הפרט, האישה או הקבוצה. לגישה הזאת היה ביטוי לא רק במאמרים אקדמיים במגדלי שן, אלא גם בסרטים, במחזות, בסיפורים - ואפילו בניסיונות, כושלים אמנם, לחבר תוכניות לימודים חדשות לנוער ולטף.

במהלך שנות ה-90 נכתבו המאמרים המעניינים ביותר על הנושא הזה. הם מצאו אכסניה נוחה בכתב-העת "תיאוריה וביקורת" שנוסד בשנת 1993. ההשפעה ההרסנית של האידיאולוגיה והמעשה הציוניים על הפלסטינים תועדה כנגד ניתוח של הניסיון הישראלי להכחיש את החורבן וההרס. במקביל התרחב העניין לנושאי מגדר, מזרחיים, הומו-לסביים וקבוצות מדוכאות ושוליות אחרות בחברה הישראלית.

כתב-העת עזר לנו לגלות מקור נוסף, אולי חשוב יותר, של הפוסט-ציונות: הפוסט- קולוניאליזם -  גישה מחקרית וביקורתית שהתפתחה בעולם השלישי, ובקרב מייצגיו במערב, וחשפה את אופני הייצוג של "הלא-מערבי" בתרבות המערבית, כחלק מניסיון שליטיה לשמר את השליטה הכלכלית והפוליטית באזורים שהאימפריות הקולוניאליות המערביות נסוגו מהן כביכול.

נדבך חשוב בספרות זו היה עבודתו של האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד, על המזרחנות המערבית. ספריו חתרו ביעילות תחת הייצוג המעוות של המזרח והערביות במערב - ייצוג שנועד, אליבא דסעיד, לספק לארצות-הברית את היכולת לקיים את מה שהעילית האמריקנית מכנה "our way of life": סגנון חיים שמחייב שליטה אמריקנית בלעדית על רבע ממשאבי הטבע והאנרגיה של העולם, שרבים מהם נמצאים במזרח.

בקלות יתרה, ניתן היה להסתכל על ישראל כולה כמדינה "מזרחנית", המספקת פרשנות על המזרח התיכון - בהיותה ה"דמוקרטיה היחידה באזור" - לכל מי שחפץ, כמוה, לשלוט באזור, או לפחות בחלקו. פוסט-קולוניאליזם שונה במהותו מן התפיסה הפוסט-מודרנית, משום שאינו מפקפק בקיומן של פרשנויות נכונות יותר והוגנות יותר של המציאות, ולפיכך העמדה הפלסטינית – על כל הרע שבה – נתפשה כראויה  ומקובלת יותר להבנת המציאות בעבר ובהווה.

אבל הפוסט-ציונים לא היו רק פוסט-מודרניים או פוסט קולוניאליים, חלק לא קטן מהם היה מודרני לעילא ולעילא. אם בשם המרקסיזם ואם בשם הליברליזם - ומתוך אמונה עמוקה ביכולת המחקרית להגיע לתיאור אמיתי של העבר וההווה - מבקרי הציונות הפוזיטיביסטים הלמו ללא-רחם באמיתות היסוד של החברה הישראלית. המידע הארכיוני שהותר לפרסום חשף את השקרים של היסטוריונים-מטעם, וצייר תמונה אמיתית ונכונה של העבר - וניתוח מדעי של החברה חשף באופן אובייקטיבי את אי-הצדק הטבוע בה.

אולי בשל הרתיעה מהתוויות ה"פוסטיות" - שהפכו בידי מגיני הציונות בסוף המאה ה-20 להגדרה של ניהיליזם מוחלט והפקרות מוסרית במקרה הטוב, ולבגידה בעם ובמולדת במקרה הרע - נטו מבקרים אלה להגדיר את עצמם כציונים. ואולי בשל העמעום - שיכול היה להיתפש כהתחמקות מעמדות מוסריות מובהקות - נטו אחרים להתייצב באומץ לב מול הפרשנות הציונית, כמודרניסטים, ולכנות את עצמם "אנטי-ציונים".

הדוגמה של ההיסטוריון בני מוריס מלמדת יותר מכול על האפשרויות הגלומות במבט מודרני טוב וישן על הציונות. כאשר המציאות שחשף לא נראתה לו קשה מדי – בספרו משנת 1988 על לידתה של בעיית הפליטים – הוא הגדיר עצמו כמבקרה של הציונות. המציאות שעמה הסכין היתה הגירוש החלקי, הבלתי-נמנע, תוך כדי מלחמת 1948. כאשר נוספו חומרים חדשים, אשר קירבו את גרסתו ההיסטורית על המלחמה לטענות כי הגירוש לא היה תולדה של המלחמה אלא תוצאה של טיהור אתני מתוכנן ושיטתי, הגדיר עצמו מוריס כשומר חותמה של הציונות (ולכן הצדיק את הגירוש בדיעבד, וראה בו אמצעי עתידי לגיטימי לפתרון הסכסוך). חשיפת הגירוש נותרה מעשה "פוסט-ציוני"; הצדקתו תאמה היטב את ציונות שנות האלפיים, שעטפה את ישראל לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה.

שרירותו של הסופר מאפשרת לו לכלול בתוך סיפורו או להדיר ממנו כל מי שליבו חפץ. כך יכול גם כותב המאמר הזה לכלול ב"משפחת" הפוסט-ציונות כמה שיותר חברים – ואפילו אלה שאינם חפצים להיכלל בה, ואולי לדעת אחרים אינם ראויים להימנות עמה. וכעת, לאחר שהכלנו בה כמה שיכולנו, מה נותר ממנה היום?

ההבדלים בין הפוסט-מודרניסטים, הפוסט-קולוניאליסטים והאנטי-ציונים היטשטשו, וכעת כולם מכירים בכך ששנות ה-90, שנות אוסלו, לא היו שנים של תמורה "פוסטית" אלא תקופה שבה התחזק הקולוניאליזם הציוני ביתר שאת. עם זאת, המסה הפוסט-ציונית שהצטברה בשנים אלו עשויה להשפיע בטווח הארוך על התפתחותן הכללית של ישראל ופלסטין. בתקופת האינתיפאדה השנייה נתפשה הספרות הפוסט-ציונית כחומר תעמולה עוין לטובת האויב, אך יש לקוות שההיסטוריה תשפוט אותה כערכה.

המשפחה המורחבת הזאת כוללת עדיין את כל מי שיש בו ביקורת מהותית על הציונות כפרשנות של המציאות. כל מי שמסוגל לראות מעבר למיתוסים של החברה ולהכיר בעוול שנעשה לפלסטינים מאז 1882 הוא חלק ממשפחת הביקורת הפנים-יהודית בישראל על הציונות. כל מי שפתוח דיו לראיית ההקשר הקולוניאליסטי שבו נולדה חברת המתיישבים היהודית הוא חלק מן המשפחה - גם אם הוא מאמין שיש אמת אחת שצריך לחתור לקראתה, וגם אם הוא מפקפק בקיומה של אמת כזאת.

אפשר לקיים בתוך "המשפחה" הזאת עמדות כה סותרות ומנוגדות, משום שבסופו של דבר זו משפחה פוליטית – לא תרבותית ולא חברתית. זו משפחה אשר נולדה בנישואין של תועלת ולא של אהבה. זהו מסע משותף לעבר מטרה מוסכמת, שמשתתפים בו אנשים בעלי השקפות עולם שונות וסותרות. היעד הוא לחשוף את הפן המדכא, הכובש, המגרש והמפלה של הציונות, בעבר ובהווה – וזאת, על מנת לבנות פה חברה אחרת, לא רק למדוכאים אלא גם למדכאים.

זו משפחה שרואה בכולנו קורבנות של אידיאולוגיה ציונית, שמניעיה אולי היו טהורים ומקובלים יותר בעינינו, כאשר ביקשו מנהיגים להציל בשמה את חברתם היהודית מרדיפה ומשמד. אבל עם ייבואה לארץ, היא הפכה בידיהם למכשיר כוחני והרסני, שבאמצעותו נישלו את תושביה המקוריים של הארץ ממולדתם ומבתיהם.

זו משפחה שגם לא התעלמה מן המציאות החדשה, שנוצרה כאן עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. אם נקבל לרגע את כתב-העת "ביקורת ותיאוריה" והוצאה לאור כמו "רסלינג" כמעין אכסניות "פוסט-ציוניות", נגלה כי ההבדלים בין הפוסט-מודרניסטיים, הפוסט-קולוניאליסטים והאנטי-ציונים היטשטשו. התכונה המאחדת החדשה של המשפחה היא ההכרה כי שנות אוסלו העליזות, שנות ה-90, לא היו שנים של "פוסט" כלשהו: דפוסי ההמשכיות גברו על קווי התמורה. לא היה פה מצב חדש - "בתר-ציונות", "בתר- קולוניאליזם" או פוסט-מודרניזם, כי אם קולוניאליזם ציוני חזק ומחוזק. חלק לא קטן מן המשפחה – כולל עבדכם הנאמן – קשר לשנות ה-90 כותר לא-ראוי של עשור פוסט-ציוני, שסימן פריצת דרך לעבר עתיד אחר.

אבל ייתכן שההיסטוריה תחמיר פחות עם ניתוח זה, והשנים הללו של כתיבה והגות פוסט-ציונית יישפטו בכל זאת כבעלות משמעות להתפתחות הכללית של ישראל ופלסטין. אחרי הכול, בשנים הללו הזדמנו אפשרויות להתפתחות שהחוקרים בעתיד אולי יראו בה, בדיעבד,  את תחילתו של עידן חדש. המסה הפוסט-ציונית הזאת, שהצטברה בשנות ה-90,  שונה מביקורת אחרת שהתפתחה בארץ כנגד הציונות – זו החרדית, הש"סית והאיסלאמית. הביקורות הללו, של קורבנות הציונות לדורותיהם, מחפשות את תיקון העוול רק לקבוצתם – לרוב, בשם אמת אלוהית ויסודית – ופחות עסוקות בבניית חיים משותפים בעידן הפוסט-ציוני. דרכה של הפוסט-ציונות תצלח רק אם החברה היהודית בישראל תאמץ את עיקר ביקורתה וחזונה כרלבנטי, ואולי אף אטרקטיבי - ורק אם הציבור הפלסטיני באשר הוא יקבל אותו בברכה.

"תקומה" במארז מהודר. כך זכתה הביקורת להגיע למדורת השבט הטלוויזיונית

כאשר חגגה ישראל יובל לקיומה, בשנת 1998, הקרינה הטלוויזיה הישראלית סדרה פוסט-ציונית, ושמה "תקומה", שבה סקרה את ההיסטוריה של המדינה בחמישים השנים האחרונות. הסדרה חשפה, כפי שעשו החוקרים והיוצרים הפוסט-ציונים לפניה, את התמוטטותו של כור ההיתוך הישראלי וציירה תמונה קודרת של קיפוח הערבים, המזרחיים והנשים בישראל. כך זכתה הביקורת להגיע למדורת השבט הטלוויזיונית, וייתכן שנעשתה משמעותית, לרגע קצר אחד, מעבר למגדלי השן האקדמיים או למפעלי התרבות האוונגרדיים של צפון תל-אביב.

אולי בשל כך, הביקורת הזאת - למרות חולשתה המספרית והמהותית - נתפסה כאיום כה רציני עד שהביאה להתגייסות רבתי של אדמו"רי החילוניות, במרכז ובשמאל הציוניים. אלה חברו לנביאי הימין הניאו-ציוני, במטרה לחסום כל חלחול של הביקורת הפוסט-ציונית אל תוך האקדמיה הממסדית, העיתונות הלאומית והחינוך הרשמי (לא היתה סיבה לחשוש שזו תצליח להשפיע בזירה הפוליטית; רק המפלגות הערביות ייצגו באופן אמיץ את הביקורת הזאת בפרלמנט ובמרחב הציבורי).

למשפחת ה"פוסט-ציונות" יש כיום אלבום תמונות נחמד וספרייה גדולה ועשירה (ומאחר שגם האקולוגים הצטרפו אליה, נקווה כי הספרים נכתבו על נייר נטול-עץ).  בספרים אלה יש תיאור קשה מאוד של עוולות הציונות לדורותיה - ויתרה מכך, גם מחשבות רציניות כיצד לתקן את העוול למען עתיד טוב יותר (בשתי מדיניות, מדינה דו-לאומית או מדינה אחת). פעם, בשנות ה-90, ביקשו אנשים אחרים לקרוא קצת בספרים האלה, ולכן סברו כמה מבני המשפחה כי יש בכוחנו להשפיע על חברתנו. כיום הביקוש אינו גדול, וחל פיחות רציני במעמדה של המשפחה. בהפקה הישראלית הגדולה של האינתיפאדה השנייה - כמלחמת קיום כנגד שואה נוספת - "זכו" הספרים הללו להיחשב אפילו לחומר תעמולה עוין, לטובתו של אויב אכזר. כיום, המשפחה מוקצה.

אבל ייתכן שההיסטוריה תשפוט אותה אחרת: כמי שחשפה את גבולותיה הצרים של הביקורת הפנים-ציונית וכמי ששכנעה רבים בחו"ל, אם לא בארץ, כי אין דמוקרטיה ליברלית בישראל, וכי אין "כיבוש נאור" או "סיכול ממוקד". בזכותה, חוגים מתקדמים במערב חדלו להשתמש בשיח השוויון בנוגע למציאות בארץ: לפי תפיסה חדשה זו, המקובלת לעת עתה בחברה האזרחית ופחות במערכות הפוליטיות,  אין כאן שני צדדים האחראים במידה שווה לסכסוך ולפתרונו. יש כאן אי-שוויון מוסרי - ולא רק פוליטי או כלכלי - מאז סוף המאה ה-19: בין קולוניאליסט לילידים, בין מגרש למגורשים, בין מפלה למופלים ובין כובש לנכבשים.

הסיכום הוא, אם כן, שנוי ומורכב. מחד גיסא, המשפחה הזאת - והפחד מן הפוטנציאל הגלום בה - האיצו את עלייתה של ציונות שנות האלפיים – גרסה אכזרית וערלת-לב יותר מכל קודמותיה: לא רק כלפי הפלסטינים אלא גם כלפי עניי החברה ומדוכאיה. אבל,  מאידך גיסא, היא הצליחה להצביע אל עבר דרך חדשה שאולי תתאפשר רק אחרי שכוס תרעלת האלימות ושפיכות הדמים תעלה על גדותיה - או שמא, כאשר העולם הנאור יאמר די לכיבוש, לגירוש ולהרס.